12 ביולי 2022

הקשרית של יאיר שחצתה את הקווים

בעקבות לוחמת לח"י וחברת אחדות העבודה חיסיה שפירא ראובני 

קורות חייה של חיסיה שפירא ראובני כורכים קצוות פוליטיים: נערה ואישה צעירה שהייתה חברת לח"י ולימים חברת קיבוץ מהשמאל הציוני. היא הצטרפה ללח"י בראשיתו והייתה הקשרית של אברהם שטרן (יאיר). ב-1944 נעצרה בתל אביב והועמדה למשפט בפני בית דין צבאי באשמת אחזקה של אקדח אוטומטי טעון ונגזרו עליה שלוש שנות מאסר, אותן ריצתה בכלא בית לחם. אחרי שחרורה המשיכה לפעול בלח"י. בשנות החמישים הצטרפה, יחד עם בן זוגה, גם הוא איש לח"י בעברו, לאחדות העבודה, מפלגת שמאל ציוני, והייתה חברת קיבוץ כברי שבגליל המערבי.     

חיסיה שפירא ראובני 2004-1922 / אתר עמותת לח"י

היא נולדה ב-1922 בעיירה קטנה בפולין לנטע ופסיה שפירא, למדה בבית ספר "תרבות" ובגיל 13 הצטרפה לבית"ר. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה לאחת הקבוצות שפעלה להימלט מאירופה: הגיעה לווילנה ומשם, בעזרת תעודות מזויפות והלאה לטורקיה. כשהגיעה לארץ-ישראל הייתה בת 17. 

היא הצטרפה ללח"י בראשיתו: "היה לי ברור שאלך עם הגוף שנלחם בבריטים. זה היה הקריטריון שקבע בהכרתי, למרות החינוך הבית"רי והערצתי לז'בוטינסקי, הצטרפתי ללח"י", סיפרה. היא שימשה כמקשרת של יאיר עד היום בו נורה בידי הבולשת הבריטית, בבוקר מותו הביאה לו דואר ובו מידע וידיעות. 





שירה נאור (חיסיה שפירא) ויוסי מרשק (אברהם יאיר שטרן), היהודים באים עונה 5 פרקים 8-7

בספרו "אדם ולוחם" הביא אנשל שפילמן, איש לח"י, את אירועי מעצרה ומאסרה: "באחד מלילות שבת ישבנו על שפת הים; היה ערב יפה מאד והיתה בידינו חבילת כרוזים שהיינו אמורים למסור למחרת להפצה. התלבטנו מה לעשות בינתיים עם החבילה, והחלטנו שנשאיר אותה ללילה אחד בחדרי". 

שפילמן הלך איתה. היה לה אקדח: "מפתח הדירה ביד שמאל ויד ימין אוחזת בנשק שהיה בכיסי, מוכן לשימוש. ... פתחתי את דלת החדר, העליתי אור והכול נראה בסדר: בחדר לא היה איש". ואז, סיפרה, נשמעו דפיקות בדלת. "אל החדר פרצו אנשי בולשת בבגדים אזרחיים ואני מאוד התבלבלתי. הם קראו האנדס אפ! ואני הייתה קפואה". בחיפוש מצאו חומר על הלח"י שהיה אצלה והחרימו את האקדחים. היא ושפילמן נעצרו. 

היא נשפטה בבית דין צבאי: במשפטה הזדהתה כחברת לח"י. בספר "חיילים אלמונים" מאת יעקב בנאי, מסופר כי בביית המשפט אמרה שאין לה סנגור, היא תגן על עצמה. "אני כופרת בסמכותו של בית הדין הזה ואיני מכירה בזכותו לחייב אותי בדין בעוון נשיאת נשק. וכי יש חוק בעולם הנותן זכות לצד לוחם אחד למנוע נשיאת נשק מהצד השני, הלוחם נגדו? הרי צריך להיות ברור לממשלה הבריטית, שתנועת לוחמי חרות ישראל אשר אליה אני משתייכת, עומדת כנגדה כצד הלוחם למען שחרור הארץ הזאת משלטונה האימפראליסטי". 

בבית המשפט, כתב שפילמן בספרו, ניסו להציג אותה בתור ילדה או אישה צעירה ובכל אופן טיפשה, שהתפתתה להצטרף לארגון טרור. גאולה כהן תיארה את האירוע בספרה האוטוביוגרפי "סיפורה של לוחמת". גם ממרחק הזמן זה הרגיז אותה: "קראו לה טיפשה נגררת", כתבה כהן. "העתונאים מתארים אותה כך: בלונדינית וצנומת גו. ... לבושה חולצה לבנה, משקפיים ושתי צמות. ... השופטים הם גברים שעיניים בראשם לראות צמות בלונדיניות", תיארה. שפירא עצמה סיפרה שהשופטים אמרו לה: "כל התנהגותך מוכיחה כי נערה טפשה ופוחזת את והוטעית על ידי אחרים המתכוונים להפריע בזדון את שלום הארץ". 

חיסיה שפירא / אתר עמותת לח"י

עזבי שטויות, אתן לא לחמתן: בעקבות מג"דית ב"הגנה"

בספרה ציינה כהן כי שבוע אחרי המאסר ניסתה שפירא לברוח. יחד עם חברה ניסו לפרק את מסגרת החלון של השירותים ולצאת. זה לא היה דמיוני: השמירה באותו הזמן לא הייתה כה הדוקה. "באותם ימים לא היתה שמירה של שוטרים על גג בית הסוהר, לא היתה שמירה בחוץ, מעבר לחומות, וגם לא בפנים, בין החומות", כתבה כהן. "הן שמו לב שבלילה אם הצליחו לצאת מהתא בקומה השנייה יכלו לברוח – להגיע למסדרון ולצאת. כשיצאו לתא המכונה "שירותים" נקבו וחפרו מסביב למסגרת החלון". 

בריחה של חברות במחתרת לא הייתה עניין של מה בכך. ניסיונות לסייע לנשים להימלט מבית הכלא לא עמדו בראש סדר העדיפויות של המחתרת. בריאיון שנתנה אחת מחברות לח"י ופורסם בספר "עליהן לא כתבו" מאת לאה גלעדי, סיפרה כי נשים לא חשבו לברוח מכלא בית לחם לא מפני שהיציאה לא הייתה אפשרית אלא מפני שהיה צריך לחבור לחברים שיחכו להן בחוץ וידאגו מראש למקום מסתור. "הרגשנו שלא רוצים בנו. ... מי שיושב בבית סוהר – שרוף – אמרו. מוכרחים לדאוג למקום מסתור, זה עולה המון כסף, ואין כסף לתנועה. ובחורות לא יכולות לפעול כמו שפועלים בחורים". 

היא נישאה לניצ'קו ראובני, גם הוא חבר לח"י, ונולדו להם שני ילדים. בשנות החמישים הצטרפה לקיבוץ כברי ולמפלגת אחדות העבודה, מהשמאל הציוני. היא למדה עבודה סוציאלית, נולדו להם שני ילדים, במשך שנים הייתה מטפלת של בני הנעורים וריכזה את בית הספר. הזוג ראובני לא היו אנשי לח"י לשעבר היחידים במשק: לקיבוץ כברי הצטרפו גם מלכה ויעקב בנטוב. 

ב-1987 ראיינה אורה ערמוני את שפירא-ראובני ואת בנטוב לעיתון "הקיבוץ": חברות הקיבוץ המאוחד שבעברן היו בלח"י עוררו עניין וגם תמיהה, אם כי לא מבחינתן. בין היתר הסבירו שבראשית שנות הארבעים המשותף דווקא היה רב על השונה. "בכל, חוץ מהעניין הבריטי, היינו חלוקים. ... בתחום הביצוע הייתה תמימות דעים: קודם שתקום מדינה, אמרנו אז, אחר כך נשבור את הראש זה לזה. אז לא ידענו עד כמה היינו קרובים לאמת: רובנו לא האמין שנזכה לזה". 

"לא הרגשנו שמסתכלים עלינו  בחשדנות, באי-אמון", אמרו בתשובה לשאלה איך קיבלו אותן בקיבוץ. "בכברי ידעו בדיוק מי אנחנו, אף פעם לא הורידו אותנו כאן למחתרת. היו פה אנשי פלמח-הראל, שבתקופת הסזון פעלו נגדנו. העלינו זכרונות משני הצדדים, התווכחנו. אבל המשותף היה רב מן המפריד. פעם שאל אותי טבנקין: איך אתם בכברי? איך מסתדרים איתכם? אמרתי לו: להם היתה בית הערבה (קיבוץ שפונה בראשונה ב-1948, חבריו ייסדו בין היתר את כברי) , לנו היתה לח"י. מכאן אפשר להמשיך יחד". 

מי הייתה "הילדה השלישית" בשיר של נתן אלתרמן?

מי הייתה האישה שהגתה את סמל האצ"ל?

פולנייה מוזרה בבגדד

תודה לד"ר שרית שטרן