10 ביולי 2022

מה נשים אמרו על הפלות

הפסקות הריון בישראל  הצביעות נשארה*

בתחילת שנות ה-60 פורסם ב"הארץ" מאמר נועז: העיתונאית שולמית לבארי הסבירה מדוע חובתה של מדינת ישראל לאפשר לכל אשה להפסיק היריון אם רצונה בכך, ומדוע הטענה שקשרה בין הגברת הילודה לחוסנה של המדינה היא עקרה, תרתי משמע. כותרת המאמר, שפורסם במדור "לאשה ולבית", היתה: "הפלות מלאכותיות — מציאות וצביעות". בכך היתה לבארי לפה לנשים רבות, שלמרות המחסומים שהציבה המדינה ידעו כי זכותן על גופן חזקה יותר מכל דבר אחר.


הבחירה כמה ילדים ללדת ומתי ללדת אותם היא של האשה היולדת ושלה בלבד, קבעה לבארי, מספר הילדים הרצוי למשפחה הוא בהתאם לכוח הסבל של האשה בבית, והיא זו שתקבע את מידתו. אשה שיולדת בניגוד לרצונה, "מאמללת לפחות שני אנשים: את האם ואת הילד עצמו". היא פרסמה את הדברים בתום העשור הראשון לישראל, מדינה קטנה עם גבולות ארוכים, פחות מדור אחד אחרי השואה, הרבה לפני שרעשה ארצות הברית לנוכח פסק הדין בפרשת "רו נגד וייד". קריאה זו בתקשורת היתה יוצאת דופן, ודאי במדור שלמראית עין עניינו בישול וניקיון, גידול ילדים וטיפול בבעל. עיסוק בהריונות ולידות היה שמור למדורי הבריאות, ושם הזהירו מפני הפלות יזומות, בעיקר בהיריון ראשון. 

זו היתה המציאות: גברים ניהלו את הדיון הציבורי בנושא, ובפועל ה"דיון" הזה היה קריאות ברוטליות ומיזוגיניות לאסור על הפלות ולהגביר את קצב הילודה. בדצמבר 1953 התקיים בבית הוועד הפועל הארצי של ההסתדרות סימפוזיון "על ההפלה המלאכותית", שבו השתתפו רופא, עורך דין ומנהלים של בתי יולדות. ב–1956 קראו רופאים ועורכי דין לנשיא המדינה, לשרים ולח"כים לעודד ילודה בישראל.

 דרושה שר לענייני בית ומשפחה

ירידה בילודה הוצגה כפגיעה בביטחון ובחוסן הלאומי. ב–1959 הוערך כי בגלל הפלות "אובדים לנו 5,000 חיילים בשנה". בעזרת עידוד ילודה, כתב רופא מקופת חולים לאומית, "יתמלא המחסור בכוח האדם הלאומי, שנגרם מתוך השמדת שליש האומה — יותר משישה מיליון יהודים". גינקולוג מתל אביב הסביר, ש"כל המדבר על תכנון הילודה ותכנון המשפחה בישראל, אינו אלא שותפו של היטלר", וכי רופאים שביצעו הפלות הם "רוצחים". ב–1962 הוכרזה הירידה בשיעור הילודה בישראל כ"אסון לאומי". 

שולמית לבארי / באדיבות מיכל פרבר

לדעתה של לבארי, פרס בן־גוריון — פרס כספי על הולדת עשרה ילדים — היה גילוי של צביעות: תמריץ מגוחך ומהלך טיפשי מבחינה כלכלית. "את כוחנו כמדינה וכאומה לא נוכל לבסס על הכמות — מכל בחינה שהיא. כל עוצמה לה אנו מייחלים, תרבותית, כלכלית או צבאית, לא תוכל להיות בתנאינו בין שכנינו אלא עוצמת האיכות", היא כתבה והעירה, לא בלי ציניות: "יש להניח שגם מר בן־גוריון יודע שכמות אינה תמיד ברכה, אף שהוא מוסיף לדגול בעידוד הילודה הטוטלי וממשיך בחלוקה המכנית של פרסי הילודה לכל אם שילדה עשרה". 

מדד כמותי בלבד אינו ראוי לתהילה, שכן "את הפרס מקבלת כל אם — גם זו שילדה בניגוד לרצונה משום שלא ידעה למנוע את ההריון או את הלידה". שכר המדינה יוצא בהפסדה, כי עול הטיפול והחינוך בעשרת הילדים, שבהכרח יוזנחו, נופל על תקציב המדינה.

 לא הפלות, אלא הפסקות הריון

הקריאה של לבארי היתה פשוטה עד כאב: המדינה צריכה לסמוך על הנשים. אנחנו יודעות מתי אנו רוצות ללדת וכמה ילדים אנחנו רוצות. השלטון צריך לחתור לאו דווקא להולדת תינוקות רבים ככל האפשר, אלא ליציבות המשפחה, שתלויה ביציבות האם, ועל כן היא זו שתכריע בכמה ילדים היא מסוגלת לטפל. אין טעם לשכנע אשה לנהוג אחרת, ודאי לא להפחיד אותה. 

לבארי קראה למדינה להתיר הפלות גם מטעמי בריאות הציבור, והזכירה מקרים של הפלות שבוצעו לא בידי רופאים ורופאות, ומקרים שבהם נשים ניסו להפיל בעצמן. כעיתונאית ותיקה היא ידעה, שהישועה לא תבוא מצד חברות כנסת, שלא יצליחו לקדם חקיקה בעניין. מעבר לשאלת הגישה של כל אחת מהן בנושא, שיעורן בכנסת היה נמוך ומחויבותן לסיעה עמדה בראש סדר העדיפויות שלהן. 

המציאות לא השתנתה בהרבה: אמנם שיעור הנשים בכנסת עלה מאז באופן משמעותי, אך מחויבותן לסיעה בעינה ועומדת, ועדיין יש סיעות שבאופן מוצהר לא רק שוללות את זכותן של נשים על גופן, אלא גם את זכותן להיבחר.

מה אפשר ללמוד מההיסטוריה של נשים בכנסת?

אמנם לבארי לא ערערה על המוסכמה שכל אשה צריכה ללדת לפחות פעם אחת, והיתה מודעת לאינטרס הלאומי להגדיל את האוכלוסייה היהודית במדינה, אך היא לא חשבה שיש סתירה בין זה לבין זכות האשה על גופה. זה גם היה הבסיס לטענתה המרכזית: על המדינה להפנים שהאחריות על גופן של הנשים נתונה בידיהן ולא בידי מישהו אחר — לא הגבר ולא המדינה. זה היה המסר: הנשים אינן אויבות, ובוודאי לא חושבות רק על עצמן.  

פורסם בעיתון הארץ, 2.7.2022 

עוד על הפסקות הריון בישראל ומה הייתה דעתן של נשים בנושא אפשר לקרוא בספר האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית בירושלים


הפנימו את גבולות המגדר: לכתבה בהארץ על הספר


נשים בהיי-טק שברו תקרות זכוכית ועדיין ממשיכים לצלם אותן במטבח לריאיון בדה מרקר על הספר  


לרכישת הספר (מודפס או אלקטרוני) באתר הוצאת מאגנס