19 באוקטובר 2021

מה קרה כשהשחקנית שושנה דואר החליטה לא לשתוק

השחקנית המחליפה של תיאטרון הבימה

ב-1949 החליטה השחקנית שושנה דואר שהיא לא שותקת. תיאטרון "הבימה", בו שיחקה מאז 1932, התעתד להעלות על הבימה את ההצגה "בני ערובה" והיא רצתה מאוד את תפקיד האם בהצגה זו. כמו הדמות, גם היא הייתה אם לשני ילדים שמדי ערב נשארו בבית כשאימא יצאה לתיאטרון, לא כל שכן העלילה שגיבוריה וגיבורותיה יוצאי ספרד. האודישן היה קצר: הבמאי הפסיק אותה באמצע. "התחננתי שישמע אותי אך הוא הועיד את התפקיד לגברת הראשונה, ולא התייחס כלל לדברי", כתבה. זה היה רגע מכונן בסיפור חייה המקצועיים והאישיים עד כדי כך ששולב בכותרת האוטוביוגרפיה שלה, "בת ערובה של התיאטרון".

שושנה דואר (משמאל) עם חנה רובינא (במרכז) / אתר התיאטרון הישראלי


5 באוקטובר 2021

אינני עוסקת בספרות יפה אלא בספרות מכוערת

גיבורת השואה שרה שנר נשמית

ב-1955 חשבה שרה שנר-נשמית, בתקופת השואה פרטיזנית ובארץ מחנכת וסופרת, להשליך לפח את כתב היד של ספר הילדים עליו עמלה מזה מספר שנים. היא לא חשבה שסיפור על ילדים בתקופת השואה יעניין את הדור הצעיר במדינת ישראל. בתור פעילה מרכזית ב"בית לוחמי הגטאות" וכאחראית על הסברת תקופת השואה לילדים ולנוער שבאו למוזיאון היא ידעה שהנערים והנערות "מתעניינים בעיקר בגבורה, בצד הרומנטי של התקופה", וזאת בקרב חברי המחתרות הלוחמות. רגע לפני שגנזה אותו, ביוזמתה של בת דודתה צפורה, שלחה את כתב היד למשוררת ולסופרת לאה גולדברג, שחשבה אחרת. "הילדים מרחוב מאפו" ראה אור לראשונה ב-1958 והיה לראשון והמפורסם בספריה.

שרה שנר נשמית, 1963 / בית לוחמי הגטאות