13 ביוני 2021

מטרתי הייתה להראות שאישה יכולה לנהל הוצאת ספרים

המו"לית ברכה פלאי  

יום אחד, כשעשתה ברכה פלאי את דרכה למשרדי ההוצאה לאור שלה, היא עצרה מונית. היא ביקשה מהנהג להסיע אותה למשרדים של "מסדה" בדרך ז'בוטינסקי ברמת גן. הנהג הסביר לה שהיא טועה: המשרדים של הוצאת "מסדה" נמצאים בגבעתיים ולא ברמת גן. היא הסבירה לו שהוא טועה: בגבעתיים נמצא בית הדפוס, ברמת גן  המשרדים. "נכון", אמר הנהג, "שמעתי שגם בדרך ז'בוטינסקי יש למסדה משרד, שם יושבת גברת זקנה וחותמת על צ'קים". היא אמרה לו: "הגברת הזקנה זו אני". לא הייתה זו הפעם הראשונה שהודגש הניגוד בין מעמדה ותפקידה של פלאי, מו"לית שייסדה בשנת 1932 את הוצאת הספרים "מסדה" ועמדה בראשה במשך שנים, לבין ההשתייכות המגדרית שלה. היא, אולי בתגובה, עשתה בדיוק את ההפך. 

ברכה פלאי 1986-1892 / חדשות

פלאי נולדה באוקראינה לשרה לבית רביצב ולשמואל קוצנוק, בת אחת בקרב חמישה אחים. פעם סיפרה כיצד אמא שלה לחצה עליה ללמוד את עבודות הבית, אבל היא התחמקה מפני שאלו היו משעממות. כשהגיעה לבית תופרת כדי שתלמד אותה לתפור התחמקה גם כן. בריאיון לעיתונאית עדה כהן היא אמרה שעד היום אינה יודעת לתפור, וכששאלה אותה אמה מה תעשה אם תהיה לבד ותצטרך לבשל, היא אמרה שהיא כבר תמצא גם לזה פתרון. 

אחרי שסיימה את הלימודים בגימנסיה ובאוניברסיטה בקייב הקימה בית ספר. היא נישאה למאיר פיליפובצקי, לימים פלאי, ונולדו להם בן ובת. ב-1921 עלו ארצה. תקופה קצרה עבדה כפועלת במושבה ראשון-לציון, אך ככל הנראה כמה ימים כבוצרת ענבים הספיקו לה, והם עברו לתל אביב. 

בתל אביב היא פתחה ספרייה להשאלת ספרים, עד מהרה הייתה למפיצה ובראשית שנות השלושים: למו"לית בעצמה. בכתבות הרבות שפורסמו עליה היה זה סיפור הצלחה ברוח "מסחבות לעושר", תוך גילוי אינטואיציה, מרץ, עבודה קשה וגם מזל. היא ישבה בבית, בן הזוג שלה חיפש עבודה והבן הבכור היה כבן שש. "מרוב שיעמום אמרה לעצמה: 'אילו היו לי חמישה גרושים הייתה נרשמת לספריית השאלה'. בנה שמע זאת השיב: מדוע לא תפתחי לך ספריה? ובאמת פתחה". 

ההתחלה הייתה ספרייה להשאלת ספרים ברוסית, שהשביעה את הרעב האינטלקטואלי של העולים והעולות. הספרייה פעלה מן הבית ברחוב רוטשילד, כנראה מס' 13. אז, כפי שכתבה הסופרת והמחנכת יהודית הררי, ברכה פלאי "למדה להכיר את טעם הקורא וסוגי הספרים החביבים עליו. במשך הזמן הוסיפה לספרייה מחלקה למכירת ספרים. בית מסחר הספרים התפתח והיה למרכז המכירה של הספר העברי בארץ".  

באביב 1926, באחד מימי חול המועד פסח, פעל בתל אביב שוק הספר העברי. האגדה מספרת, כתב הסופר ואיש הספר איתמר לוי, שברכה פלאי "הייתה זו שהגתה את 'יום הספר העברי', שיתגלגל להיות יום אחד 'שבוע הספר'". כך מסופר גם באתר נוסטלגיה אונליין. במהלך השנים הייתה מעורבת ב"שבוע הספר" כמו"לית וכחברת ועד התאחדות הוצאות הספרים. 

מקור: דף המידע של איתמר

לדף המידע של איתמר מסדה - מו"לים של פעם 

עם המשבר הכלכלי הגדול הוצאות הספרים צמצמו את הפעילות ו"ימים רעים באו לספר העברי ולמפיציו". דווקא אז החליטה להקים הוצאה לאור משלה. ממרחק הזמן הסבירה שלא היה זה בבחינת פתרון לבעיה או גילוי הזדמנות עסקית כנגד כל הסיכויים, אלא הגשמת שאיפות: "לא נעשיתי מו"ל מפני שלא היה לי מה לעשות, אלא מפני שאת זאת רציתי לעשות". 

היא סיפרה שבעלה אמר לה: "האם את חזקה יותר מביאליק? יותר חכמה מפרסיץ?" הוא כיוון למשורר הלאומי שהיה ממקימי הוצאת "דביר" לה שימשה פלאי מפיצה ולמו"לית שושנה פרסיץ, לימים ח"כית (הציונים הכלליים). מן הסיפור משתמע שבעבורה זו הייתה שאלה רטורית. 

אחד המניעים שלה להקים את ההוצאה לאור ולנהל אותה היה להוכיח שאישה יכולה לנהל הוצאת ספרים וכן להראות שלספרים עבריים יש היתכנות כלכלית. כדי להצליח בכך, היא התמקדה בהוצאה לאור של "ספרים שימושיים פופולריים-מדעיים לעם ולנוער". עם הראשונים נמנו פירוש גורדון לתנ"ך ואנציקלופדיה כללית בשישה כרכים, שהייתה לראשיתה של האנציקלופדיה העברית שהחלה לצאת לאור בשנת 1946. אלה הפכו את מסדה, כלשון אחת הכותרות בעיתונים, ל"אם האנציקלופדיה".

ההצלחה של פלאי הייתה גם לאור המודעות לחשיבותה של ההפצה ולמכירות. כנגד כל הסיכויים הדפיסה מספר גדול של עותקים מה שאיפשר לה, הסבירה, למכור במחיר נמוך ובתשלומים, עניין שהיה אז בגדר חידוש, וכן סוכני מכירות שהכירו את קהל היעד. "לפתח תקוה למשל שלחתי איש מנהלל שהכיר את החקלאים, והתוצאה הייתה מדהימה". על המדיניות ודרכי העבודה נמתחה גם ביקורת: סופרים ומתרגמים אמרו שלא לציטוט כי החוזים עם הוצאת "מסדה" הם נוקשים וכי העובדה שההוצאה לאור, ההדפסה וההפצה הן בידי אותו גורם אינם בהכרח מיטיבים עם היוצרים.      

הכתבות עליה בעיתונות חזרו והדגישו את החזות החיצונית של פלאי, שעמדה בניגוד לקריירה שלה: אישה נמוכת קומה, שחובשת כובע פרווה על שיערה המאפיר. המראה שלה, כתבה העיתונאית יהודית וינקלר במדור הנשים של עיתון "חרות", "מבטא מזיגה נדירה של אשת חיל יהודית ואשת עסקים ללא אבחנת לאום או מקום. בדיבורה, דעותיה, יחסה לסובבים אותה, טמונה שורשיות יהודית וציונית עמוקה, ולעתים תוהה את כיצד השתלבו למזיגה כה מאוזנת ואחידה תכונות אופי בסיסיות אלה".   

עיתונאי אחר חשב אחרת: היא הייתה בעיניו "אשת עסקים מובהקת, טיפוס יהודי מסורתי" שהזכירה לו את העשירים בקרב הקהילות היהודיות בגולה. עם זאת, לא הייתה נחושה וקשוחה: "הרוך הנשי הוא חלק בלתי נפרד מהופעתה". מלבד הספרים, אהבה כדורגל. במוצאי שבת העדיפה לצפות בתוכניות ספורט בטלוויזיה.   

לפני כחמישים שנה, בתום "שבוע הספר העברי", קרא עיתונאי "דבר" להעניק לברכה פלאי את פרס ישראל: "שום חוקר, שיכתוב בעתיד את תולדות הספר העברי לא יוכל לדלג על חלקה  של אשה רבת-פעלים זו בהפצתו של הספר העברי לסוגיו", כתב, "ראויה ברכה פלאי לפרס ישראל לא רק  על מה שעשתה, אלא גם על מה שעשו הוצאות ספרים עבריות אחרות בלכתן בעקבותיה". פרס ישראל לא קיבלה. ב-1979 קיבלה את אות יקיר העיר תל אביב.

לפני כארבעים שנה ראיינה אותה העיתונאית טלילה בן-זכאי. פלאי הייתה אז כבת 88. אף שאבדה לה הראייה המשיכה לעבוד. "אסון נוסף קרה לי כשאיבדתי את הראיה. בתחילה התביישתי בכך. אחר כך השלמתי עם העובדה. הבנתי איך בטהובן הלחין למרות שהיה חירש. אזנים ועיניים הם רק כלים לביצוע, הכלי האמיתי הוא הראש". גם אז דיברה על מקומה בעולם כאישה: "אומרים שמאחורי כל איש גדול ניצבת אשה, במקרה שלי – מאחורי כל מפעלי הקונצרן שלנו מתחבאת אשה – אני". 

לפוסטים בבלוג על ספרים