11 במאי 2021

צולם בלי ידיעתי

פוסט אורחת מאת דורית לב אשכלות

דורית לב

מתנ"ס ראשון בארץ, יום לימודים ארוך, קונצרטים מוסברים לנוער, יום הצופה, מכון להכשרת מדריכים ומדריכות, שיטת הוראה ללימוד עברית לעולים ועולות חדשים – את כל אלה הגתה ופיתחה חמדה אסיאו, שהייתה פמיניסטית, אשת חינוך ומפקדת ב"הגנה". אלו הם ילדיה הווירטואליים הקיימים עד היום, גם אם בלבוש שונה מעט. במונחים עכשוויים היינו ודאי מכנות ומכנים אותה "פורצת דרך", יזמית ושאר תארים מעולם המדע וההיי-טק, שמה היה נכלל ברשימת האנשים המשפיעים, היה לה דף פייסבוק או חשבון טוויטר ובוודאי הייתה דמות מוכרת.

חמדה אסיאו נולדה בעיר סופיה בבולגריה, בת בכורה לרחל לבית לוי ורחמים אסיאו. אחריה נולדו משה, סבא שלי (1908), מטי (1912) ואברהם (1915). הוריה גדלו בבתים יהודים ציוניים אמידים, שעסקו במסחר ברחבי האימפריה העות'מנית. הבית של רחל ורחמים היה בית ציוני ער ופעיל, שהתארחו בו ראשי היישוב העברי שהגיעו לעיר. רחמים היה ראש ארגון מכבי, דמות מרכזית בהסתדרות הציונית בבולגריה, ואף השתתף כציר בקונגרס הציוני.

חמדה הייתה דמות מרכזית במשפחה, בת בכורה, קרובה מאוד לאביה. אף שהייתי ילדה כשהיא נפטרה, ספגתי את הכבוד וההערכה שרחשו לה במשפחה. ידעתי שעבדה כמפקחת במשרד החינוך, הייתה לה מכונית משלה והיא נסעה לחו"ל כמה פעמים. כילדה לא ידעתי להעריך את עבודתה החינוכית אבל הייתי גאה מאוד בכך שהייתה לי דודה שחיברה ספר.  

הייתה זו מכונית ה"סימקה" הקטנה שלה שגרמה לי התרגשות כבירה. בשנת 1963 חמדה השאילה לאבא שלי את המכונית כדי שניסע כולנו לנמל חיפה, לקבל את פני סבתי שהגיעה מסלוניקי שביוון. זה היה ביקורה הראשון של סבתי בארץ, בו היא נפגשה עם אבי לראשונה אחרי פרידה של כעשרים שנה, מאז סיום מלחמת העולם השנייה. לא קלטתי אז את משמעות הפגישה, אבל הנסיעה במכונית של חמדה הייתה בשבילי הרפתקה מרגשת, כמעט כמו בילוי בלונה-פארק.

בכל השנים שעברו מאז חמדה הייתה בשבילי דמות קפואה שנשקפה מתוך תמונה. הייתי עסוקה בחיי, לא התעכבתי לשאול שאלות וכאישה צעירה התמקדתי בהווה ובעתיד ולא בעבר. השינוי התרחש לפני שנים אחדות. תמונה שהתגלגלה לידיי הציתה את סקרנותי. תמונה שמעולם לא הכרתי, שצולמה ככל הנראה ב-1915 בסופיה. נראים בה הורים וילדים, לבושים במיטב בגדיהם. לאב שפם על פי צו האופנה, והאם – מטרוניתא נכבדת, לבושה שמלה כהה ארוכת שרוולים. הילדים לבושים בגדי חג. חמדה היא הילדה בעלת הצמות, העומדת שנייה מימין. לשמאלה, סבא שלי, משה. 

משפחת אסיאו, 1915

התמונה גרמה לי להבין שאני חוליה בשרשרת, וקדמו לי דורות רבים עליהם אני יודעת מעט מאוד. בעקבותיה התחלתי לחקור את תולדות המשפחה ובעיקר את תולדות חייה של חמדה. רציתי להכיר הן את פעילותה המקצועית בתחום החינוך והן את חייה כצעירה שחיה בתל אביב באמצע המאה העשרים. 

חמדה למדה בסופיה בבית ספר יהודי ואחר כך בגימנסיה מקומית. המשפחה עלתה לארץ ב-1925, רק לאחר שחמדה קיבלה תעודת בגרות, עובדה המעידה על כך שהלימודים היו בעלי חשיבות רבה הן לחמדה והן להוריה. המשפחה התיישבה בתל אביב וחמדה התקבלה לסמינר לוינסקי כתלמידה שלא מן המניין מכיוון שלא שלטה בעברית. רוב התלמידות בכיתה היו בנות הארץ ומיעוטן עולות ממזרח אירופה, חמדה, שהייתה היחידה שהגיעה מבולגריה, השתלבה במהירות ובקלות. בפסח 1926 כבר נסעה עם בנות כיתתה לביקור בתל-חי. 

בסיום לימודיה עבדה כמורה ומדריכה בבית הספר לדוגמה שהיה צמוד לסמינר וגם כסגנית מנהל הסמינר. ב-1944 קיבלה תואר שני במדעי הרוח מן האוניברסיטה העברית בירושלים ובכך הגשימה את חלומה. כשלמדה בירושלים עבדה כמורה וכמדריכת מורים בבתי ספר בירושלים וכן הייתה ראשת תנועת הצופים בארץ.

בשנת 1945 חזרה לתל אביב. במסמך משנת 1962 שמצאתי בעיזבונה היא מתארת את תפקידיה: "בין היתר הייתי מנהלת מחלקת הנוער ובתקופה זו הנחתי יסוד למכון למדריכים המתקיים עד היום. פתחתי את בית הנוער הראשון בתל-אביב. ארגנתי את הקונצרטים לנוער של התזמורת הפילהרמונית הנחתי יסוד ל'יום הצופה' בארץ ועוד...".

משנת 1950 ועד שנת 1962 היא הייתה מפקחת במשרד החינוך במחוז דרום, במחוז צפון וכן סגנית מנהלת לשכת הנוער הממשלתית. חמדה התמסרה לחינוך ילדי העולים שהגיעו בשנות החמישים וכדי לענות על צורכי הלימוד הייחודיים שלהם חיברה, יחד עם דינה פייטלסון, אז דוקטור ולימים פרופסור, חוקרת חינוך וכלת פרס ישראל לחקר החינוך (1953), שיטה להוראת קריאה והן הוציאו לאור את הספר "גם אני קורא" המבוסס על השיטה שפיתחו.  


מי הייתה האישה הראשונה שזכתה בפרס ישראל? בעקבות פרופ' דינה פייטלסון

עבודתה של חמדה בקרב עולים ועולות הביאה למיזמים נוספים ובהם מדרשה למורי כפר במושב העובדים נהלל ומערך להשתלמות מורות שעבדו בבתי ספר לילדי עולים. כמו כן ב-1951 היא הפעילה, לראשונה בארץ, יום לימודים ארוך בבתי ספר, מיזם שאותו טיפחה עד 1963. 

פרק חשוב בחייה היה שירותה ב"הגנה", היא התגייסה לארגון עם חברותיה לכיתה ב-1928 והן היו הגרעין הראשון מסמינר לוינסקי שהצטרף למחתרת. לפי עדותו של אחיה, אברהם אסיאו, חמדה הייתה קשרית, השתתפה בסיורים, בהסתרת נשק וגם הדריכה בנות בפירוק והרכבה של כלי נשק שונים בביתה, תוך שהסתירה את פעילותה מבני המשפחה. 

אף שהתפקידים שיועדו לנשים בארגון היו מצומצמים, היא נאבקה להגדיל את מספר הנשים בשורות הארגון וכן לשלב נשים בתפקידים משמעותיים. ב-1931 הקימה את "פלוגת החברות" ושנה לאחר מכן הייתה האישה הראשונה שהשתתפה בקורס סמלים. חמדה הייתה חברת ה"הגנה" עשרים שנה, עד הקמת צה"ל. אף שמדובר בפרק זמן ארוך ומשמעותי מאוד בחייה אני יודעת עליו מעט מאוד ובכוונתי להמשיך ולחקור בנושא.

עזבי שטויות אתן הרי לא לחמתן: בעקבות מג"דית ה"הגנה" ניוטה הלפרין

את פעילותה המקצועית של חמדה הצלחתי לשחזר בעזרת מסמכים אישיים שהיו ברשות המשפחה ובעזרת חומרים שאיתרתי במרשתת, בארכיון משרד החינוך ובארכיון הצופים ביד טבנקין. ראיתי לפניי מחנכת ואשת מקצוע מרשימה ושאפתנית, שהגתה ויישמה יוזמות חינוכיות חדשניות. המשכתי לחפש את דמותה כאדם וכאישה. אז מצאתי תמונה שבה היא עומדת על במה. עמידתה זקופה, כמעט כמו עמידת דום צבאית. היא לובשת חצאית ישרה ושיערה הכהה אסוף בקפדנות לפקעת. פניה חתומים ושפתיה קפוצות. 

הדמות בתמונה נוקשה ומרוחקת, מסתתרת מאחורי משקפי שמש כהים. למרגלות הבמה נראים ילדים חוגגים. על גב התמונה כתבה חמדה בכתב יד רך ועגול: "חגיגת האביב השנייה לילדי המועדונים, גן מאיר תל אביב, ד' ניסן תש"י" ובשוליה הוסיפה: "צולם בלא ידיעתי".





התמונה הפתיעה אותי. הדמות בה הייתה שונה מזו שזכרתי כילדה. אני זכרתי דודה חביבה, ששלחה מתנות ואגרות ברכה עליזות לימי הולדת, לא גנדרנית, לבושה בבגדים יומיומיים, דודה שהגיעה לביקור עם אמה הקשישה ותמכה בה, כבת אוהבת ומסורה.

זמן קצר אחרי כן נחשפתי לחליפת מכתבים בין חמדה לחברה שעבדה לצידה בתנועת הצופים הארצית. במכתב הודיעה החברה כי היא מתפטרת בעקבות יחס מזלזל מצד חמדה. חמדה התנצלה והסבירה שלא הייתה לה כוונה לפגוע. לא מצאתי מכתבים נוספים ואיני יודעת איך העניין נפתר, אך ברור שזהו צד נוסף באישיותה. 

עובדה נוספת המעידה על דמותה החריגה, הייתה העובדה שבשנות השלושים חמדה עמדה להינשא. הוריה שמחו והזוג קיבל את ברכת המשפחה, אך לבסוף לא נערכה חתונה. הם נפרדו מכיוון שחמדה סירבה לעבור לגור בקיבוץ של בן זוגה. היא העדיפה להישאר בתל אביב ולהמשיך בעיסוקיה ובפיתוח הקריירה שלה.

לאחר מותה ב-16 במאי 1965 פרסמה חברתה, ברכה חבס, הספד בעיתון "דבר", בו ציינה כי חמדה חיה ופעלה בעולם שנוהל על ידי גברים הן במשרד החינוך והן ב"הגנה" ונאבקה על זכותה להיות שווה. על רקע זה, הסבירה חבס, היו בחייה סכסוכים לא מעטים שפגעו במערכות יחסים עם עמיתים.  

על שלטון ועל עיתון: בעקבות העורכת, העיתונאית וכתבת השטח ברכה חבס

מכל אלה התגבשה דמותה: אישה עצמאית, פמיניסטית, לוחמת לשוויון זכויות לנשים, דעתנית ובלתי מתפשרת, שאינה הולכת בדרכים סלולות. לא אטעה אם אומר שחייה כאישה באמצע המאה העשרים היו שונים וחריגים מהמקובל והיא הקדימה את זמנה.

מכל אלה הבנתי שחמדה הייתה אישה מורכבת שבחייה ובאופיה היו צדדים רבים: עמידה נוקשה מול כתב יד רך ועגול, פמיניסטית, אשת קריירה, מנהלת בכירה בעלת מחויבות טוטאלית לתפקידיה, תקיפה ולעתים בלתי נעימה, לצד חמימות ורוך שניכרו באהבתה לאמה ולמשפחתה הקרובה.

אין ספק שהיא הייתה דמות מרכזית בשדה החינוך ברמה הארצית, בעיר תל אביב ובתנועת הצופים. היוזמות והרעיונות שהוציאה לפועל קיימים עד היום מבלי שאיש יודע שהיא הייתה האדריכלית שלהם. שמה ידוע למעטים בלבד ודמותה אינה מונצחת. אין שבט צופים על שמה וגם לספרייה בסמינר שיין שנקראה על שמה, כבר אין זכר.  

חמדה אסיאו / 1965-1907

אפשר לשער מדוע שמה של חמדה לא מונצח. בני משפחתה היו אנשים צנועים שכנראה לא העריכו עד כמה פעילותה החינוכית הייתה חשובה וראויה לציון. אולי אנשי משרד החינוך נרתעו מאישיותה והעדיפו לא להנציח דמות שנויה במחלוקת, אישה דעתנית בעולם של גברים. אך הסיבה אינה חשובה. התוצאה היא ששמה ידוע למעטים ואני בטוחה שנגרם לה עוול. בפוסט הזה אני מנסה לתקן אותו.

אני כאן כדי להחיות את דודה חמדה הפרטית שלי וגם כדי להאיר ולהנכיח את חמדה היוזמת, המתכננת, אישה בעלת שיעור קומה מקצועי, דמות שלא זכתה להכרה ולהוקרה הראויים לה. ב-1976 העניקה משפחת אסיאו לתלמידי ולתלמידות בבית המדרש הממלכתי למורים ולגננות על שם א. שיין בפתח תקווה (סמינר גבעת השלושה), מלגות על שמה. אשמח אם מי מבין הקוראות והקוראים מכיר/ה זוכה במלגה, ויוכלו להוסיף עוד על דמותה ולסייע להנצחת שמה.

דורית לב אשכלות היא עורכת לשון ותומכת בקבלת החלטות. בוגרת החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. חוקרת ומתעדת את תולדות המשפחות שלתוכן נולדה: משפחות אסיאו, רבינוביץ וספורטה

עוד פוסטים של אורחות