20 באפריל 2021

מי אמר שאישה לא יכולה להיות טייסת

הטייסת רִנה לוינסון 19272021 

שבועיים לפני סיום קורס טיס מס' 6 של חיל האוויר הודיעו לרנה לוינסון שהיא מודחת. זה כבר היה בשלב המתקדם. בהתחלה, היא אמרה, לא הסבירו לה מדוע. ממרחק הזמן הבינה ש"אמרו שהייתי שחצנית מדי". מיד אחרי ההדחה פנו אליה מחיל האוויר וביקשו שהיא תישאר להדריך. אחרי הכול, היא כבר הייתה טייסת שקיבלה את ההסמכה שלה בחו"ל. במשך 25 שנה טסה בטייסת 100, אך הודרה מספר המורשת שלה, שיצא לאור לפני כמה שנים. 

לפני ארבע שנים נפגשנו בביתה בתל אביב. רנה (היא נהגה לכתוב את שמה הפרטי בכתיב חסר) לוינסון הייתה אז כבת תשעים. השנים שעברו נתנו פרספקטיבה, כשידעה להסביר מה אמרו עליה בחיל האוויר, בפנים וגם מאחורי הגב, אך לא הקהו את ההתקוממות נגד אפליית נשים – בחיל האוויר ובצה"ל ובחברה הישראלית.

rנה לוינסון / אילן ברונר, לע"מ


היא נולדה ב-1927 בתל אביב. בגיל 14 הצטרפה לקלוב התעופה. היא התחילה בבניית טיסנים, למדה תיאוריה והשתתפה במחנה דאייה. כשהייתה נערה היה לה קטנוע. אף פעם לא פחדתי לטוס, אמרה כשנפגשנו, הפחד הוא כנראה החסרון שלי. הדבר היחיד שפחדה ממנו היה להיות תלויה באחרים. 

עם סיום לימודיה בגימנסיה הרצליה החלה בשנת שירות בקלוב התעופה. מנהלת הקלוב הייתה רחל מרקובסקי-לנדאו, האישה הראשונה שהוכשרה כטייסת בתקופת היישוב (1940). בסיומה קיבלה מעיריית תל אביב מלגה ע"ש דב הוז ללימוד טיס בחברת "אווירון".

רנה לוינסון עם סיום לימודיה בגימנסיה הרצליה החלה בשנת שירות בקלוב התעופה. מנהלת הקלוב הייתה רחל מרקובסקי-לנדאו, האישה הראשונה שהוכשרה כטייסת בתקופת היישוב (1940). בסיומה קיבלה מעיריית תל אביב מלגה ע"ש דב הוז ללימוד טיס בחברת "אווירון".

עם סיום לימודיה בגימנסיה הרצליה החלה בשנת שירות בקלוב התעופה. מנהלת הקלוב הייתה רחל מרקובסקי-לנדאו, האישה הראשונה שהוכשרה כטייסת בתקופת היישוב (1940). בסיומה קיבלה מעיריית תל אביב מלגה ע"ש דב הוז ללימוד טיס בחברת "אווירון".

בשנת 1946, והיא כבת 18, נסעה לארצות הברית והוציאה רשיון טיס מסחרי ורשיון טיס על מטוס דו מנועי. כשהייתה בארה"ב נודע לה על קורס הטיס שהתקיים בבייקרספילד שאירגנה אלינור רודניק, בו השתתפה בין היתר זהרה לביטוב. מכיוון שהקורס כבר התחיל הוצע לה להצטרף לקורס הבא, שבסופו של דבר לא נפתח. לוינסון הגיעה לקליפורניה ו"התחלתי לטוס שם. היו שם הרבה מטוסים, כל מטוס שהיה שם – למדתי עליו".

בשנת 1951 חזרה לארץ. היא רצתה להתגייס ולשרת בחיל האוויר בתור טייסת. על אף רשיונות הטיס שהיו בידה, צורפה לקורס טיס מס' 6 מתחילתו. היא זכרה שהאחראי להדרכה היה עזר ויצמן. "ישבתי בשיעורים וסרגתי. כשהייתי שואלת שאלה, המדריך היה אומר שאני שואלת שאלה כדי להכשיל אותו", היא אומרת. שבועות ספורים לפני תום הקורס הודחה. "הייתי טייסת טובה, הלא נשארתי אחר כך לשרת בחיל, ומיד אחרי ההדחה שלחו אותי להדריך". 

לוינסון הדריכה בגדנ"ע אוויר בבסיס סירקין. אחרי כן עברה להדרך בשדה דב. היא צורפה לטייסת 100  והתקדמה לדרגת רב-סמל. בטייסת זו שירתה גם הטייסת רות בוקבינדר, שהוכשרה בחיל האוויר בשנת 1954 כטייסת של הטייסת קלה.

ב-1956 שירתה כטייסת במבצע סיני, למרות שבמטה הכללי של צה"ל תהקבלה החלטה לא לאפשר לנשים לחצות קו אויב – לרבות בטיסה. לגבי חיל האוויר, היה מדובר על לוינסון ועל יעל רום, שסיימה קורס טיס צבאי ב-1951 ושירתה כטייסת מבצעית.  

בסופו של דבר, בניגוד להחלטת צה"ל לפיה אסור לנשים לחצות קו אויב, שתיהן השתתפו בטיסות במהלך המלחמה. לוינסון שירתה בטייסת 147 והטיסה סטירמן. בתקופה שקדמה למלחמה הטיסה באופן קבוע את קולונל מוריס פרדריזה, מפקד הכוח של חיל האוויר הצרפתי.

אחרי המלחמה הוזמנה על ידי ממשלת צרפת לסיור תעופתי מקצועי ולמדה שם טיסת סילון. בשנת 1958 החלה לעבוד כטייסת בחברת ארקיע. במשך 25 שנה טסה במילואים בטייסת 100 והייתה מדריכת דאייה במשך שנים רבות. במחנה דאייה ביולי 1952 אף שברה את שיא השהייה באוויר כששהתה בדאון במשך ארבע שעות ו-45 דקות.

רנה לוינסון ב-1962/ האנס פין, לע"מ

במהלך השנים הופיעו כתבות רבות עליה בעיתונות. "תקראו לזה תאווה, תקראו לזה שגעון. העובדה היא שאני אוהבת נורא את הטייס, את אוויר המרומים ואת כל אותן התרחשויות והחוויות הכרוכות בכך", אמרה ב-1962. בראיונות שנתנה התייחסה לקושי האדיר לקבל אישה טייסת. "אשה טייסת זה דבר נחמד ומרנין, מאוד לא-רגיל בארץ הזו", נכתב באחת הכתבות עליה, "אבל מכאן ועד קבלת משרה של ממש במקצוע גברי זה, ארוכה הדרך ורצופה חומות של דעות קדומות".

כששוחחנו היא סיפרה כיצד בעקבות קיצוצים בחברת "ארקיע" פוטרו היא ויעל רום יחד עם שני טייסים נוספים, מפני שהיו האחרונים שנשכרו לעבודה. אחרי כן בחרה ארקיע לשכור מחדש את שני הגברים בטענה שכגברים הם זקוקים יותר למשרה מפני שעליהם לפרנס משפחות. שתינו היינו רווקות, לשתינו הייתה השכלה אקדמית. "הגברים היו בלי השכלה ועם משפחה וקיבלו עדיפות". היא גם זכרה שסנטה יוספטל אמרה: "גם אני הייתי מפחדת לטוב עם אישה!". זו, אמרה, הייתה ה"עזרה" שקיבלנו מההסתדרות, העירה בציניות. 

בקוקפיט, 1963 / פריץ כהן, לע"מ

בגיל 90 אמרה רנה לוינסון כי היחס לאשה לא השתנה. לדעתה, שוויון בין נשים לגברים בחברה יביא לשוויון בין נשים לגברים בצבא, ולא להפך. שוויון לא צריך לחכות שייתנו לך, היא אמרה, שוויון צריך לקחת. לדעתה, "זו שאלה של חינוך מהבית. אותי חינכו שכל מה שאת רוצה את יכולה. בסופו של דבר, לא הגיעה לאן שרצתה: היא רצתה להיות טייסת ב"אל על" אבל שם, היא אמרה, צחקו עלינו. מה פתאום שאישה תהיה טייסת. לי, היא אמרה, תמיד היה חשוב להיות בסדר, אבל להיות כמו כולם -- זה לא.  

לוינסון המשיכה לטוס בחיל האוויר במשך שנים, אך בתולדות חיל האוויר היא ממוקמת בשוליים, כמו סיפורן של הנשים בקורס טיס בכלל, לרבות הסיבה האמיתית לחסימת קורס טיס בפניהן, שלא הייתה מטעמי ביטחון.

לפני כשש שנים ראה אור ספר המורשת של טייסת 100, אלבום עב-כרס. לוינסון דפדפה בו וגילתה שעל אף 25 שנותיה בטייסת זו, דרכה בה לא מתועדת. גם באתר החיל האוויר היא בקושי נזכרת. בספרי ההיסטוריה מטעם החיל נזכרות נשים בודדות. גם ההחלטה לסגור את קורס הטיס בפני נשים נותרת באפלה, ובכל אופן לא עניין חשוב מספיק. 

השיחה עם לוינסון הייתה לא רק מאירת עיניים אלא גם קצה חוט לאיתור סיפורן הנשכח של נשים בקורס טיס בראשית המדינה. לפני שנפרדנו, היא נתנה לי את העותק שלה. לא צריכה אותם, אמרה בלי מלים. בשבוע שעבר היא הלכה לעולמה. אבל את ספרי ההיסטוריה אף פעם לא מאוחר לתקן. 

מה עוד אמרה לוינסון על עברה כטייסת ומה אמרו עליה, מדוע באמת החליטו במטה חיל האוויר לסגור את קורס הטיס בפני נשים ומי הייתה פרח הטיס שלא שתקה? על כך ועוד אפשר לקרוא בספר האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות להזמנת הספר בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית