1 בדצמבר 2020

האימא של יד לבנים

ד"ר מרים שפירא, רופאת ילדים, מתנדבת ומייסדת "יד לבנים" 

באוקטובר 1974 בא העיתונאי יוסי ביילין לראיין את ד"ר מרים שפירא. אותה שנה היא נמנתה עם הזוכים ב"אות מתנדב השנה" שהעניק נשיא המדינה דאז, פרופ' אפרים קציר. הטלפון בבית ברמת-אביב לא הפסיק לצלצל. ככה זה כשמגיעים לגיל 86 ועדיין יש כל כך הרבה עבודה. את האות קיבלה שפירא על פעילות התנדבותית מזה חמישים שנה. עם פעילות זו נמנית היוזמה להקמת ארגון "יד לבנים" בחורף 1948, ארבעה חודשים לאחר נפילת בנה, בני שפירא. 

ד"ר מרים שפירא 1979-1890 / עיתון דבר

היא נולדה בעשרים בינואר 1890, למדה בגימנסיה בצאריצין, לימים סטלינגרד ואחרי כן וולוגרד, והצטיינה בלימודיה. בת 23 נישאה לאריה שפירא והם גרו בביאליסטוק. כעבור שנה נולד בנם היחיד. חודש אחרי כן פרצה מלחמת העולם הראשונה. 

בריאותה הייתה אז רופפת, והיא התקשתה להיניק אותו. אחרי שרופא אסר עליה באיסור חמור לעשות זאת  "התחיל חיפוש מבוהל אחרי מינקת". הקושי לראות אישה אחרת מיניקה את בנה היה כמעט ללא נשוא. בספר לזכרו שיתפה בקושי לראות את התינוק שלה כשהוא נתון "לחסדי אשה הזרה לך בגוף וברוח". מן הדברים שכתבה ברור שגם מזגה ואופיה של המיניקת שהצליחו למצוא לא הקלו עליה. "הלב היה מתקומם ומתמרד, אך ההיגיון דורש ממני להודות לה על חסדה יום ולילה".   

כשגדל הילד המשיכו הנדודים במזרחה של אירופה, וכשהיה כבן שנתיים החליטה שעליה לרכוש מקצוע. כמו בקרב נשים אחרות, ימי המלחמה סייעו לה לחצות את גבולות המגדר. "בפקולטת הרפואה בסאראטוב החל אז לקבל גם נשים. בשל המלחמה הורגש כבר המחסור ברופאים". שני אלה סללו לה את הדרך כאישה ללמוד רפואה, מסלול שהחלה בשנת 1916 וליווה אותה, בהשתלמויות ובהתמחות ברפואת ילדים, כל השנים. 

ב-1922 עלו שלושתם לארץ וגרו בתל אביב. בנימין שפירא למד בבית חינוך לילדי עובדים והיה חניך בנוער העובד והלומד. עם מחלתו של האב, אריה, היא פירנסה את המשפחה בעצמה. תפרה בגדים, השגיחה על חולים, עבדה כאחות וכחובשת והשתלמה ב"הדסה". אחר כך התקבלה לעבודה כרופאה באיילת השחר ובכפר יחזקאל, משרות שכרכו ריחוק מהבית. 

מרים, בנימין ואריה שפירא / בלב ובהגיון (1958)

כאשר איבד בן הזוג והאב את הראייה בעין אחת, היא חזרה לתל אביב. בהתחלה לא מצאה עבודה במקצועה, וגם בטחונה בכישוריה כרופאה התערער. במקום לוותר, יצאה להשתלמות בגרמניה שנמשכה למעלה משנה. הבן למד במקווה ישראל ואחרי כן יצא להכשרה בתל יוסף ובכנרת.

ב-1931 הקימה מעון לילדים יחד עם ד"ר פני צ'לנוב, שפעל בתל אביב. "ילד אשר נמצא במעון מסודר, יש לו את הכלים הדרושים, יש לו מטפלת וגננת", הסבירה. "ילד שעבר מעון, יודע דברים אלמנטריים, יודע לכתוב את שמו. וילד שלא עבר זאת, לא מחזיק מעמד בכיתות ב'-ג', נושר ונפלט לרחוב. אלה ממלאים בשלב מאוחר יותר  את טורי העיתונים". 

בני (בנימין) שפירא נהרג ב-11 באוגוסט 1948 נהרג כשיצא לפרק שדה מוקשים ליד קיבוץ גינוסר. הוא היה בן 28 במותו, נשוי ואב לבן ובת. "כה בודד היית בשעת נפלך; למען החברים נתת חייך, ואיש לא היה על ידך", כתבה בספר לזכרו. "בן-מלחמות היית, בני, כל ימיך", כתבה לו אחרי מותו. 

על בנימין (בני) שפירא באתר יזכור

כשלושה חודשים אחרי מותו הבשיל בה הרעיון להקים מוסד הנצחה לנופלים. באתר ארגון "יד לבנים" מסופר כיצד פנתה בהתחלה לרחל כצנלסון-שזר (אז: רובשוב) שהציעה לה לגייס חתימות נוספות של אמהות שכולות. מכתב עליו היו חתומות שלוש אמהות פורסם בעיתונות בדצמבר 1948.

על מכתב זה, שכותרתו: "יד לבנים" היו חתומות שפירא, סלבה דאנציגר-כספי, אמו של טוראי יוסף (ספי) כספי שנהרג בבית קשת ויהודית צ'רניצקי, אמו של רס"ן בן עמי פחטר, מג"ד שנפל בקרב שיירת יחיעם והיה קרוב משפחה של שפירא. הייתה זו קריאה מאת אמהות אל אמהות כדי להתאגד ולהקים מוסד הנצחה.  

לשון המכתב, כולה לשון נקבה, הייתה בולטת בחריגותה: הן כתבו מאת נשים אל נשים. "פונות אנו בזה רק אליכן, כי את כאבנו המכלה את הנפש ואת הגוף יכולה להרגיש במלואו רק אם, שגם בה פגע האסון הזה ועולמה חשך לתמיד, ואנו פונות אליכן בהצעה להתאחד".

הכוונה הייתה להקים "בית ילדים ליתומי המלחמה" ובו ייבנה "אולם המוקדש לתולדות הבנים היקרים שלנו" ובו תמונותיהם וסיפוריהם האישיים. "זה יתן אפשרות לעיין עיון היסטורי בעולמו של הדור הזה". מלבד ההנצחה, הן ראו בפעולות אלה הזדמנות לא רק ליצירת קשר בין הנשים להוצאה לפועל של התכניות אלא גם "לעודד את האמהות ולהשיבן חזרה לחיים". 

המכתב זכה להדים והפעילות החלה באופן מיידי. בסוף דצמבר דווח עיתון "הבוקר" כיצד כבר "הוחלט להגשים את המפעל" לטובת "הקמת בית ילדים ונוער של חללי המלחמה" ובו גם אגף מיוחד בנושא תמונותיהם וסיפורי חייהם של הנופלים וכי הוקם ועד פעולה, בו היו חברות שפירא ודנציגר-כספי. 

בנימין (בני) שפירא 1948-1914 / בלב ובהגיון

ב-1958 יצא לאור הספר "בלב ובהגיון" ובו כתביו של בני (בנימין) שפירא, זכרונות ומכתבים. את הספר ערכה אנדה עמיר-פינקרפלד, שגם כתבה את ההקדמה. הסיפור של בני שפירא הוא סיפור אישי וייחודי, אך במידה רבה מייצג, כתבה, וכך גם אמו. 

כאשר עבדה על כתביו של בני שפירא, כתבה פינקרפלד-עמיר, "כמו הרגשתי עיני אמהות רבות מופנות אלי בשאלה ואף בתביעה אלמת [...] מענה אחד לי לכולכן, אמהות שכולות: לא זכות-יחיד היא לו, לבֶּנִי, על אשר הועלה עזבונו הרוחני כמצבת ספר, כי הוא היה לפה לרבים כמוהו". החזון של אמו, מרים שפירא, להקמת יד לבנים הידהד: "תהי מצבת רוחו זו מצבתם. יעיינו בה בני הנוער, יהפכו בדפיה, יהלכו בשבילי מחשבתו כבשבילי מחשבתם-הם". 

בעקבות גיבורות הפואמה "אחת" מאת אנדה פינקרפלד עמיר

במשך עשרות שנים הייתה שפירא רופאה בתל אביב ופעלה בהתנדבות לקידום "ילדים נזקקים וטעוני טיפוח ולעזרת כל חלש ונצרך". עם קבלת אות הנשיא חזרו בעיתונות והדגישו כיצד רופאת ילדים זו "העלתה את משרתה זו לדרגת שליחות בקרב בני הדור הצעיר, על אף אסונות כבדים שפקדו אותה". במשך השנים הקימה מועדונים לילדים וגייסה תרומות. 

בשנות הששים הקימה אצלה בבית "בוטיק" למכירת בגדים יד שנייה. הרעיון עלה עוד בשנות החמישים, כשנהגה לקבל חבילות מקרובים בחו"ל. אז  "הייתי מעבירה משלוחי בגדים גדולים לויצ"ו, לארגון אמהות עובדות וכן משתתפת בכל הבזארים שנערכו מטעם הארגונים האלה". ב-1965 החליטה למכור את הבגדים בעצמה ולתרום את הכסף לטובת קידום ילדים ונוער. קראו לזה "בוטיק שפירא". 

בריאיון ל"מעריב" היא סיפרה: "הכנתי לצורך זה חדר בביתי, אשר במקום להשכירו לסטודנט הפכתי אותו למחסן בגדים והתחלתי למכור לכל מי שהיה מעוניין לקנות". מועדון ראשון שקם מכספי ה"בוטיק" שלה היה בבית שאן ואחריו במגדל, אור יהודה ויבנה. "החוכמה היא לא איך לשנורר כספים ולא לבקש טובות מאף אחד". 

כשמלאו לה 80 שנה הזמין אותה בן-גוריון לחגוג יום הולדת בקיבוץ שדה בוקר. באותו מאורע הזכיר בן-גוריון את מה שכתבה לו אחרי שנפל בנה. "לי נפל בן יחיד, לך נופלים עשרות מדי יום", כתבה כשבעצם ניחמה אותו. צעד כזה של אם שכולה, אמר בן-גוריון, הוכיח את גדולתה של האם היהודייה. לא היה זה המקרה היחיד בו הוקיר אם שכולה, בוודאי כאשר הפכה לדמות ציבורית: כך היה גם במקרה של רבקה גובר, שנודעה בתור "אם הבנים". 

באירוע בקיבוץ בן-גוריון נתן למרים שפירא אלבום, בו כתב: "לא אם שכולה אחת, אלא אם מסורה בכל לבה ונפשה לדבר, שלמענו מסר בנך יחידך את חייו". אותה שנה גם נחנכה פינת הנצחה לבני שפירא במדרשת שדה בוקר. 

גם בשנים הבאות המשיכה שפירא להשמיע את קולה. כשמשהו הפריע לה, כתבה מאמרים ומכתבים לעיתונות והמשיכה את פועלה ההתנדבותי בהקמת מועדונים לילדים. ארבע שנים אחרי כן הלכה לעולמה. גם במותה המשיכה לחשוב על טובתו של הכלל, כאשר ציוותה את גופתה למדע, ולימים נטמנה בבית העלמין בקיבוץ גינוסר. על המצבה שלה חקוקות המלים: ד"ר מרים שפירא, אמא של בני.  

בל יהרוג עוד בן של אם אחת את בנה של אם אחרת
14 אמהות: הודעת שרת התרבות על מדליקות המשואות
פה נטמנה אחות: היכן (לא) מונצחת שולמית קנטור 

עוד על אמהות, על "אם הבנים", על נשים רופאות ועל דעות ועמדות של נשים אפשר לקרוא בספר האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות להזמנת הספר באתר ההוצאה