21 ביוני 2020

דודה אלזה

פוסט אורחת מאת אילה אבנת

אילה אבנת
אילה אבנת

אני זוכרת אותה מיום שאני מודעת לעצמי ולמשפחתי. אישה מבוגרת, מטופחת, בלונדינית תכולת עיניים עם חיוך טוב. קראתי לה, כמו כולם, "דודה אלזה". היא התייצבה בבית הוריי מדי שישי לארוחת ערב והקפידה להביא "משהו לילדים": שוקולד שלעתים כבר הפך לבן, צמיד ישן, מאכל טעים שהכינה או שטר כסף שטמנה בכף ידי בהיחבא. "אני כמו סבתא", נהגה לומר בעדינות. כוונתה הייתה כפולה. נכדים משלה לא היו לה, ולי כבר לא הייתה סבתא. היא לא ניסתה למלא את מקום סבתי, אחותה, שנפטרה שנה לפני שנולדתי. רק ניסתה לפנק "כמו". 



14 ביוני 2020

פמיניסטית מהבטן

פוסט אורחת מאת גאיה פולת


גאיה פולת
גאיה פולת
סבתא שלי היתה "פמיניסטית מהבטן". למרות שהיא עצמה לא יודעת קרוא וכתוב ומעולם לא למדה בבית ספר, זה לא מנע ממנה להודיע לסבא שלי כשהגיעו לארץ שכאן בארץ גם הבנות הקטנות שלה יזכו להשכלה, כי כאן זה אפשרי. וכשאני אומרת השכלה, אני לא מתכוונת "התעקשה שילמדו קרוא וכתוב". לא. היא עודדה אותן ללכת לאוניברסיטה ולרכוש השכלה אקדמית. היום אחת מהן היא רופאה והשנייה ד"ר למיקרוביולוגיה. מנגד, את אבא שלי היא לימדה לבשל ועד היום הוא הבשלן בבית. 

סבתא שלי, ז'ולייט, נולדה בצד השני של העולם – בבגדד, אבל לא ברור באיזה שנה בדיוק, כי אז לא נהגו לרשום את שנת הלידה של הבנות. ההנחה המקובלת היא שנולדה ב-1930, ובחג השבועות האחרון חגגנו לה 90. בבית הספר היא היתה רק כמה שבועות בכיתה א', ואז נשרה. כשהיתה בת 13 או 14 חוּתנה בניגוד לרצונה עם בן דוד שהיה בן 25 כשהתחתנו. כבר בגיל 14 או 15 הביאה לעולם את ילדהּ הראשון, ראשון מבין שבעה ילדים.  


8 ביוני 2020

קראו לה "הגברת הגדולה של הטכניון"

צריכות להנציח את פועלה של פרופ' רחל שלון

רחל שלון הייתה אישה פורצת דרך, בראשית הקריירה שלה אף יחידה במינה, ונחשבת למהנדסת הראשונה ביישוב העברי בפלשתינה-א"י. במקצועה הייתה מהנדסת בניין, בטכניון הקימה את התחנה לחקר הבנייה ועמדה בראשה. היא האישה הראשונה בטכניון שהגיעה לדרגת פרופסור, ובמשך השנים כיהנה בין היתר כרקטור. אף שהייתה חלוצה בתחום זה, וכן באקדמיה, ההנצחה שלה, וליתר דיוק: היעדרה, רחוקה מלשקף זאת.

רחל שלון עם סטודנטים בטכניון, 1937 / זולטן קלוגר, לע"מ