26 במרץ 2020

למה לא צריך לכעוס על קרן מרציאנו

ומה אפשר ללמוד מההיסטוריה של מעמד המורָה 


המורות כעסו על קרן מרציאנו, ובצדק. אמירות כמו שלה, לפיהן מורות צריכות לעבוד מתוך תחושת שליחות ציבורית ולא לדבר על כסף, הן מקוממות. אבל ההיסטוריה של מעמד האישה במקצוע ההוראה במדינת ישראל מלמדת שלא אליה צריך להפנות את הזעם. שורשיו של הזלזול הזה עמוקים מאוד. תחילתם בשנים הראשונות למדינה. 

מורה בכיתה א' בקריית מלאכי / משה פרידן לע"מ

בשנות החמישים, רוב הנשים בכלל לא עבדו מחוץ לבית. אלו שכן, עבדו לרוב במקצועות שביסודם שירות, כמו אחיות ומטפלות, ספריות וקוסמטיקאיות, פקידות וזבניות. בראש רשימת המקצועות החופשיים של נשים עמדו מורות וגננות. החל מהקמת המדינה, עלה שיעור הנשים בקרב צוותי ההוראה והחינוך בבתי הספר.

במהלך העשור הראשון למדינת ישראל הפכה ההוראה למקצוע מובהק של נשים. בשנת הלימודים תש"ט (1949--1950) בגני הילדים היו גננות בלבד, בבתי הספר העממיים (המקבילים לחינוך היסודי היום) למעלה ממחצית צוות ההוראה היה נשים, ובתיכונים – כשליש. ככל שהכיתה היתה גבוהה יותר, כך מספר הנשים בצוות ההוראה היה נמוך יותר. בסוף העשור, הרוב המוחלט של פרחי ההוראה היה נשים, וכך בצוותי החינוך וההוראה בבתי הספר היסודיים.


מחקרים שפורסמו כבר אז הראו שדימויה של ההוראה כפרופסיה הלך ונשחק. רווחה הדעה שביסוד המקצוע עומדות תכונות שנשים ניחנו בהן מעצם היותן נשים, כמו רוך ועדנה, רחמים ודאגה, ואי אפשר באמת ללמוד אותן בשום מוסד, ודאי לא להשכלה גבוהה. דעה זו השתקפה גם בגישה של הסתדרות המורים. לפיה, תכונות נשיות מסורתיות נחשבו יתרונות בהוראה בבית הספר העממי. בתיכון, לעומת זאת, נדרש מן המורה להשליט משמעת ולשלוט בצורה מעמיקה יותר בחומר העיוני הנלמד. אלה נחשבו לכישורים ומומחיות שמתאימים יותר לגברים.

גם נשים חשבו כך. מורה, כמו אחות, נמנה עם המקצועות שהתאימו לנשים, במיוחד לאימהות לילדים קטנים, כי ימי העבודה קצרים ושעות העבודה מועטות. הנחת היסוד הייתה שעבודת ההוראה התקיימה רק בשעות השהות בבית הספר, כאילו מורה טובה לא עובדת מחוץ לשעת השיעור וליום הלימודים. גם הן חשבו שהוראה היא מקצוע שביסודו רגש אימהי, הטבוע בכל אישה. נימוקים אלה הצדיקו את השכר הנמוך. נשים לא נחשבו מפרנסות ובכל אופן לא מפרנסות ראשיות. משכורתן כמעט תמיד נחשבה למשכורת שנייה. בדיוק כאן מצוי השורש לאמירות כגון זו של מרציאנו.  

האמירה של מרציאנו מקוממת במיוחד מפני שהיא אישה. היא, אגב, מועסקת בפרופסיה שבשנות המדינה הראשונות היה נתון לשליטתם הבלעדית של גברים. נשים היו מיעוט בכל מערכת עיתון (טלוויזיה לא היתה אז) והיו אחראיות על מדור הנשים בו. מאז, שיעור הנשים במקצוע עלה באופן משמעותי, אך גם היום, בוודאי בשעות השיא, רוב הראשים המדברים באולפנים, בוודאי המפרשנים, הם של גברים. חִצי הזעם המוצדק של המורות מופנים עכשיו למרציאנו, אבל היא לא אשמה: היא בסך הכול ביטאה את המציאות. גם זו הזדמנות לחשוב איך לשנות אותה.
עוד על מורות וגם על אחיות ורופאות, מהנדסות וטייסות ובכלל על נשים בשוק העבודה, בבית ובמשפחה וכאזרחיות המדינה אפשר לקרוא בספר החדש האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות בהוצאת מאגנס. הספר בחנויות הספרים וניתן להזמין ישירות מההוצאה ולקבל במשלוח הביתה.