21 בינואר 2020

הרופאה הפמיניסטית שלימדה את שר החוץ לדבר אנגלית

בעקבות ד"ר חנה ברכיהו


ב-11 בינואר 1926 הכריזה אסיפת הנבחרים, הגוף הנבחר של היישוב העברי שפעל מול שלטונות המנדט הבריטי, "על שוויון הזכויות של הנשים בכל ענפי החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים של היישוב העברי". היה זה ההישג הידוע ביותר של התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, אחד מארגוני הנשים המרכזיים בפלשתינה-א"י. ב-1932 הסתדרו 11 בכירות בו לתמונה קבוצתית. במרכז התמונה (יושבת) ד"ר רוזה וולט-שטראוס, יושבת הראש. לידה סגניתה, ד"ר חנה ברכיהו. מי היא היתה?

שנייה משמאל: ד"ר חנה ברכיהו / שרה עזריהו, התאחדות נשים עבריות

ד"ר חנה ברכיהו לבית חוזה נולדה ב-1887 בלטביה. כבת עשרים התחילה ללמוד רפואה באדינבורו, וב-1912, כשסיימה את לימודיה ונישאה, עלתה ארצה עם ד"ר מרדכי ברכיהו (בורכוב). הם גרו ביפו, הוא היה הרופא של גימנסיה הרצליה. כשגויס לצבא העותמני, החליפה אותו בתפקיד. בימי מלחמת העולם הראשונה היה השירות הרפואי בארץ נתון בידיהן של מספר רופאות: מלבד ברכיהו, היו אלה ד"ר אלכסנדרה בלקינד, ד"ר בת שבע יוניס (גוטמן) וד"ר איטה גליבטר. 

באותם ימים הוקמה "האגודה המדיצינית העברית בארץ ישראל", לימים ההסתדרות הרפואית, בה שימשה ברכיהו מנהלת הספרייה. עם גירוש הנתינים הזרים מארץ ישראל היא הצפינה ללבנון, במשך שנתיים ניהלה בית חולים בדהיישה. כתביו של משה שרת, אז שרתוק, לימים ראש הממשלה ושר החוץ, מלמדים שהם נפגשו שם. הוא ביקש ממנה שתלמד אותו אנגלית.

נראה שברכיהו ושרתוק הכירו לפני כן. שרת, שלמד משפטים באיסטנבול, נמנה עם המחייבים את ההתעתמנות בקרב היהודים בארץ ישראל. ההנחה היתה שכך יוכלו למנוע את גירושם. אחרי שחזר מאיסטנבול לימד טורקית בגימנסיה הרצליה. ב-1916 גויס לצבא העותמני ושירת כמתורגמן. באסופה המוערת "ימי לונדון" מסופר כי כשהוצב בחאלב כבר היה לו ברור שבתום המלחמה השפה השלטת בארץ ישראל תהיה אנגלית. הוא יצר קשר עם ברכיהו וביקש ממנה שתלמד אותו את השפה. עוד מסופר, כי בתחילה ברכיהו הסתייגה בנימוק שמעולם לא לימדה. הוא אמר לה: "איך ללמד - אני אומר לך. עליך לדעת מה ללמד". 


בשנת 1919 היא חזרה לארץ ישראל. ד"ר מרדכי ברכיהו את המחלקה ההיגיינית של בתי הספר מטעם ארגון "הדסה", היא היתה הרופאה של תיכון בית הכרם בירושלים, שידוע בכינויו התיכון שליד האוניברסיטה. אותה שנה נמנתה עם מייסדות התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, שנודעה בעיקר בזכות המאבק הסופרז'יסטי שניהלה. היה זה, כפי שכתבה הסוציולוגית פרופ' סילביה פוגל-ביז'אווי, המאבק על המובן מאליו. תתארו לכן עולם בו נשים לא יכולות להצביע. לקראת הבחירות לכנסת, לא חשוב איזה, אם מישהי אומרת שהיא "לא פמיניסטית" תזכירו לה את זה. 

היא לא היתה היחידה מקרב הרופאות הציוניות הראשונות שהיו גם פעילות לקידום זכויות נשים. ביניהן היו רופאת הילדים הלנה כגן, שהיתה פעילה בהסתדרות נשים עבריות ולימים בויצ"ו, ד"ר בת-שבע יוניס גוטמן, מומחית במחלות עיניים, גינקולוגיה ורפואת ילדים, אחרת היתה רופאת העיניים מרים נופך, שבתה, עורכת הדין חמדה נופך-מוזס, היתה גם היא פעילה בהתאחדות.

על הרופאות ראשונות בארץ ישראל מאת פרופ' צפורה שחורי-רובין

לפי מחקרה של ההיסטוריונית פרופ' מרגלית שילה על המאבק על זכות הבחירה, ברכיהו היתה ממשיכתה של הנשיאה, וולט-שטראוס. היא היתה אמונה, באופן רשמי או בלתי רשמי, על הקשרים הבינלאומיים של ההתאחדות עם תנועות נשים ותנועות פמיניסטיות בעולם, אולי אף היתה מעין "שרת החוץ" שלה.

בישיבה שהתקיימה ב-1932 נמנתה ברכיהו עם חברות המרכז של ההתאחדות, יחד עם רחל גולומב, עדה גלר, עדה טברסקי, פניה מטמון-כהן, מאשה סקיבין, שרה עזריהו, חסיה פיינסוד-סוקניק, נחמה פוחצ'בסקי וצפורה קלויזנר. כנראה שבאותו מעמד צולמה התמונה הקבוצתית (ראו למעלה). מקרב 11 הנשים שבתמונה, רק ברכיהו לא מישירה מבט למצלמה.

הן החליטו להמשיך בפעילות לטובת הסדרת זכויות נשים בהתאם לדיני אישות, בין היתר "להמשיך בפעולה נמרצת למען השגת פתרון רצוי לבעיות העגון והחליצה". כמו כן הוחלט להגביר את העלאת המודעות למעמד האישה בקרב ציבור הנשים בארץ ובהתאם את הפעילות "בשטח החנוך האזרחי והמדיני של האשה". ב-1932 סיכמו: "לא מעטים הם ההשגים של האשה העבריה בארץ במשך 13 שנות קיומה בשדה החיים האזרחיים, המדיניים והכלכליים, אולם הרבה נשאר עוד לפעול". המשפט הזה רלוונטי גם היום.

לקראת סיום המנדט הבריטי ולקראת הבחירות לאסיפה המכוננת שהיתה לכנסת הראשונה, התמודדה התאחדות נשים עבריות ברשימה משותפת עם ארגון ויצ"ו, שקיבלה מנדט אחד. בשנות החמישים פועלה של ההתאחדות הלך והתפוגג. ברכיהו לא נכללה ברשימה זו.

ב-1947 נסעה להודו, לוועידה בה השתתפו נציגים ונציגות מארצות שונות באסיה, כנציגת ההתאחדות. רשמיה, שפורסמו במדור הנשים של עיתון "הארץ", מלמדים על מעמד האישה שם מבעד לנקודת מבטה של פמיניסטית יוצאת אירופה. היא סקרה את מעמד האישה בהודו: כחמישה אחוזים מקרב הנשים בה ידעו קרוא וכתוב. מבין אלה, ציינה, "מספר הרופאות הוא גדול". 

עוד סיפרה כי ב-1926 ייסדו הנשים בהודו קונגרס של נשים, במטרה לקדם את מעמד האישה מבחינה חוקית, לטפל בתנאי העבודה של נשים, לסייע לאמהות ולקדם את החינוך בקרב נשים. "ארצן היא כל כך גדולה, והעוני בה כל כך גדול שכל עבודתן היא כטיפה בים". היא תיארה את המפגש בין הנציגות הציוניות מארץ ישראל לבין המקומיות, שראו בהן שלוחה קולוניאליסטית, כ"'פולשים מאירופה' שבעזרת 'הון זר' משתלטים על הארץ ושולטים בה", אך "על ידי הסברה תקיפה ועקבית עלה בידינו להסביר להן את המב האיתי בארץ, וגם לרכוש ביניהן ידיעות למפעלנו ושאיפותינו".

ד"ר חנה ברכיהו נפטרה בעשרה בנובמבר 1969 ונטמנה בירושלים לצד ד"ר מרדכי ברכיהו (בורוכוב), שהלך לעולמו כעשר שנים לפניה. חיפוש אחרי מקורות מידע עליה מוביל בעיקר למידע על אודותיו ועל עבודתו כרופא, בזכות פעילותו ולאור פרסומיו הרבים. ברכיהו היתה רופאה וגם פעילת ציבור, סופרז'יסטית, פמיניסטית; בהתאחדות נשים עבריות שימשה סגנית יו"ר. כתביה, אם ישנם, לא פורסמו. חיפוש אחריה במחקרים על אודות ההתאחדות ובמחקרים על תולדות הרפואה בארץ מלמדים שאף שהיה לה תפקיד חשוב בזה ובזה, כלל פועלה עדיין אינו ידוע דיו, והיא עדיין אינה מונצחת.