7 בינואר 2020

מי היתה "אמנו שרה"?

ליום עשרה בטבת


שרה שנירר, אישה שהיתה ועודנה דמות מופת בחברה החרדית, שחוללה מפנה גדול בתחום חינוך הבנות שם כשהקימה לפני כמאה שנה את רשת בתי הספר לבנות "בית יעקב", הלכה לעולמה ב-1935. אף על פי כן, שמה נקשר לזכרון השואה בקרב הציבור החרדי. הכיצד? 


היא נולדה ב-1883 בקרקוב למשפחה דתית מסורתית, למדה בבית ספר פולני וגילתה חריצות ושקדנות, על כך "עוד בגיל שש נדבק בי הכינוי 'חסידונת'", סיפרה. בשל המצב הכלכלי בבית הפסיקה את הלימודים וכשבגרה עבדה כתופרת, אז "הייתי עובדת כל יום עד שעות הערב, ולאחר מכן הייתי עובדת על עצמי", כלומר ממשיכה לקרוא וללמוד. ב-1914 עברה לווינה, אז בחג החנוכה שמעה בבית הכנסת את הרב מדבר על המקום של הנשים בסיפור המכבים ועל גבורתה של יהודית ו"קרא לבנות ישראל של דורנו ללכת בעקבותיה של אשה אמיצת-רוח זו". כששמעה את הדברים, כך סיפרה, חשבה על הנשים היהודיות בקרקוב, "למען תדענה מה אנו ומה גדול ייחוסנו".

היא חזרה לקרקוב והחלה לעשות נפשות להקמת בית ספר. באחת הביוגרפיות שלה סופר כי "בכל מקום נתקלה היא בריקנות ובפריקת עול תורה, בחלול שבת ובדרשות של דופי וכפירה. היא רואה כי בנות להורים יראים ושלמים נמצאות בין קהל המאזינים והנה עולה בדעתה כי לולא יוצרים סביבה ראויה בשביל בנות ישראל ובית ספר מתאים, כי עתה היה הכול לובש צורה אחרת. למה אין היהודים החרדים מייסדים בית ספר לבנותיהם, למה זה אין הם משתדלים ליצור לכל הפחות סביבה בשבילן?"

המטרה היתה לחזק את הקשר של צעירות יהודיות ליהדות ולתורה ומצוות כדי שלא יתפתו להצטרף לתנועות ציוניות או אחרות. לא כל הנשים ששמעו אותה הסכימו עם זה, והיא מבינה שכדי להצליח "יש להתחיל בילדות, שתיל רך אפשר להטותו בנקל לכל צד". הדרך היתה להקים בית ספר, אך כדי להוציא את הרעיון לפועל היא זקוקה לתמיכה מצד הרבנים.

בעזרת אחיה, שהיה מקורב לאדמו"ר מבעלז, יששכר דב רוקח, קיבלה את ברכתו של הרב, והדרך לבית הספר נסללה. בשנת 1917 נפתח בית ספר הראשון בקרקוב. למדו בו שלושים תלמידות. בהמשך קיבלה את תמיכת האדמו"ר מגור ושל החפץ חיים (הרב ישראל מאיר הכהן), אז בית הספר הפך לרשת ונוסף סמינר להכשרת מורות ב"בית יעקב". בתי ספר הוקמו בפולין וליטא, רומניה והונגריה, צ'כוסלובקיה ואוסטריה וב-1937 נפתח סמינר למורות בתל אביב. 


בבתי הספר שלה למדו לא רק תורה והלכה אלא גם שפות, תולדות ישראל, פדגוגיה והשכלה כללית. החזון של "התופרת הלמדנית" שרה שנירר היה כי "אני רוצה כי בבית יעקב תתחנכנה בנות ישראל כשרות שתהיינה בעתיד תופרות, רוקמות, מנהלות ספרי חשבון וכדומה ולאו דווקא מורות בלבד". היא היתה בבחינת "אם" לתלמידות והן "אחיות" זו לזו.

שנירר הלכה לעולמה ב-1935, והיא בת 52. דימויה כ"אם" עומד ביסוד הכתרים שקשרו לה בציבור החרדי. על המצבה שלה חקוקות המילים: "אם בישראל" וזו גם כותרת חלק מהספרים שנכתבו עליה. בערוב ימיה כתבה כי "שאלתי ובקשתי, כי תלמידותי תקבענה את זכרוני בלבן ולא ישכחוני".

אכן, שרה שנירר לא נשכחה, אך בעיקר בהקשר של זכרון השואה, אף על פי שהלכה לעולמה בשנות השלושים. תלמידות ומחנכות "בית יעקב" שעברו את השואה העלו את שמה ואת המורשה שהנחילה על נס, והראו כיצד תלמידות ומורות "בית יעקב" הגשימו את הדרך שהתוותה להן. בעשרה בטבת, יום הקדיש הכללי בו מציינים על פי החלטת הרבנות הראשית גם את זכר השואה, שמור לה מקום מרכזי.

אחד הביטויים הבולטים, אם לא הבולט שבהם, הוא בסיפור המיתי על "התשעים ושלוש", שעיקרו גבורתן של 93 תלמידות "בית יעקב" בקרקוב שהתאבדו באופן קולקטיבי כי לא ליפול לידי חיילים גרמנים שיחללו את כבודן. במכתב שהן לכאורה השאירו, המוצג בתור "צוואתן", הודגש כיצד הן מגשימות את רוחה של שרה שנירר, ועל כן הן לא פוחדות למות. המכתב הסתיים במלים: "אמרו קדיש אחרי 93 בנות ישראל! עוד מעט נהיה עם אמנו שרה". הכוונה לא היתה לשרה אמנו המקראית, אלא לשרה שנירר. המכתב מופיע בביוגרפיות של שנירר שפורסמו בארץ וחוזר ונקשר לשמה.

הסיפור על "התשעים ושלוש" לא היה, שנירר נפטרה ב-1935. אך כמו שקורה לפעמים, המיתוס חזק מן המציאות: על שם "התשעים ושלוש" יש רחובות בכמה ערים בארץ (תל אביב, חיפה, פתח תקווה ובני ברק) על שם שרה שנירר יש שני רחובות על שמה (ירושלים ונתניה), וככל הידוע גם לא בערים חרדיות אחרות. אולי זה הזמן להציע.