3 בדצמבר 2019

אילו היה לשוטרת יונה קוממי אקדח

בעקבות השוטרת מ"רחוב השוטרת" ברמת גן 


בדברי הימים של משטרת ישראל יונה קוממי היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהיתה לשוטרת הראשונה שנהרגה במהלך פעילות מבצעית. היה זה במהלך מרדף אחרי עבריין ב-29 באוגוסט 1965, ובכך היתה ראשונה לא רק במשטרת ישראל אלא בעולם. אחרי מותה, עוטרה בעיטור הגבורה של משטרת ישראל. היא שירתה במשטרה במשך כשנתיים, ביחידת השוטרות. כמו כלל הנשים במשטרת ישראל אז, היא לא נשאה נשק. מה היה קורה אילו היה ליונה קוממי אקדח בחגורתה? לפי רוב המקורות המתעדים את האירוע, לרבות המפקדת שלה, לא היה לה סיכוי לגבור על העבריין שירה לכל עבר. אך חברותיה השוטרות חשבו אחרת. 

שוטרת יונה קוממי / בית מורשת משטרת ישראל 

קוממי נהרגה כחודש לפני שמלאו לה עשרים. היא נולדה בספטמבר 1945 וגדלה בשכונת עזרא בתל אביב, בת בכורה לאברהם ורחל, היו לה חמישה אחים ואחיות. אחרי שסיימה את הלימודים בבית הספר היסודי, שנקרא אז עממי, נותבה ללימודים בבית ספר לתפירה. דוד שלה היה סמל במשטרת ישראל, וכשהיתה בת 18 התגייסה לשורות המשטרה, במקום לצה"ל. היה זה במסגרת הסדר בין משטרת ישראל לבין משרד הביטחון, לפיו מלש"ביות שהצטרכו לתמוך כלכלית במשפחתן יכלו לשרת כשוטרות במשטרה. 

היא התגייסה ב-1963, כשנתיים לאחר שהתחדש גיוס הנשים למשטרת ישראל ואף צבר תאוצה בתום למעלה מעשור במהלכו עשתה צמרת משטרת ישראל כמעט הכול כדי להרחיק נשים משורותיה. למעט שנת 1948, אז גויסו נשים למגוון תפקידים, מדיניות מטה משטרת ישראל בפיקודו של רנ"צ יחזקאל סהר (סחרוב) היתה לצמצם את תפקידי הנשים במשטרה לתפקידי מזכירות ושמירה על עצירות או על אסירות. החל משנת 1958, תחת פיקודו של רנ"צ יוסף נחמיאס, התבצע ארגון מחדש שכלל גם גיוס שוטרות. ב-1961, ביוזמתו של ניצב עמוס בן-גוריון, קמה יחידת השוטרות בפקודה של נעמי שדמי, לימים נצ"מ. 

תפקידה של קוממי היה הכוונת תנועה ברמת גן. היא היתה אחת הראשונות במשטרה שעברה קורס נהיגה בקטנוע, אולי אף הראשונה, ומשימותיה היו בטיחות בדרכים. פרסום פנימי של המשטרה מלמד משהו על האופן שבו ראתה את עבודתה ובתוך כך את מלמד על אחד היעדים של משטרת ישראל אז: חיזוק דימויה הציבורי כארגון המשרת את האזרחים והאזרחיות. 

ביוני 1965 עצרה קוממי נהג שחצה צומת באור אדום. הנהג אמר לה שהוא בטוח שחצה את הצומת באור ירוק. היא ביקשה ממנו להתלוות אליה לצומת והוכיחה לו שאכן חצה באור אדום, כי האור הירוק עליו הסתמך היה מכוון למקום אחר. אחרי שחזרו לרכב, התכונן הנהג, שזו היתה עבירת התנועה הראשונה שלו, למסור לה את רישיון הנהיגה שלו. קוממי הפתיעה אותו כשאמרה: "אדוני, הפעם אסתפק בהתראה מתוך תקוה כי להבא זה לא יקרה שנית". במכתב תודה ששלח למשטרת ישראל הביע האזרח הערכה לבדיקה היסודית שערכה קוממי ובעיקר להזדמנות שקיבל ממנה וציין: "האמנם יתכן כי עם יחס כזה לאזרח ידברו סרה בשוטרינו?". 

ב-29 באוגוסט 1965 החלה קוממי את יום העבודה שלה במרדף אחרי נהג שחצה צומת באור אדום ברמת גן. היא הגיעה עד שכונת פרדס כץ והצליחה לעצור אותו. בשעות הערב קיימה סיור שגרתי באזור רחוב ביאליק, סמלת גליה אגסי, ותיקה ממנה במשטרה, הצטרפה אליה. היריות ברחוב היו בעקבות פגישה שהתקיימה במשרד של עורך דין שם, במהלכה נשלף אקדח. אחרי שירה בגבר ואישה נמלט היורה לרחוב. הן שמעו יריות וצעקות והחלו לרדוף אחריו. כשקוממי הגיעה אליו הוא ירה בה ובעצמו. אגסי הזעיקה תגבור.  

בדצמבר 1966, במסגרת אירועי "יום השוטר" הוחלף שמו של רחוב הוורדים ברמת גן ל"רחוב השוטרת" על שם קוממי, בעקבות יוזמה של אזרח שהיה עד ראייה לאירוע. באופן הנצחתה הועלתה על נס: לא שוטרת מן השורה אלא ה-שוטרת, שבנחישותה למלא את משימותיה נפלה בעת מילוי תפקידה. לפי אמה של יונה קוממי, כל זה היה טבעי בעבור בתה. היא סיפרה: "יונה לא ידעה מה זה פחד. הרבה פעמים הייתי אומרת לה – אל תתערב בתי, אל תתקרבי בשעת מריבה. אך היא, תמיד מיהרה להפריד בין ניצים, לתמוך בשיכור נוטה ליפול, לתפוס גנב. ראתה בזאת את חובתה". כך כאשר היתה ילדה, כך במשימה האחרונה שלה.  

בלוז לכחולת המדים: בעקבות נעמי שדמי
הלוחמת הנכה שהתנדבה לפיגוע התאבדות 
קוממי אינה האישה היחידה שהוחלט לקרוא על שמה רחוב אך שלא בשמה: כזה הוא רחוב הגננת בשכונת גילה בירושלים, שנקרא על שם חסיה פיינסוד סוקניק שהלכה לעולמה ב-1966. אמנם עם שמות הרחובות בישראל נמנים רחובות כמו רחוב הטייסים ורחוב הצנחנים, ללא ציון שמות ספציפיים, אך אלו מנציחים קבוצה ודומים לרחובות כמו התנאים, השופטים או רחוב הנביאים. המגמה להנציח את קוממי בתור "השוטרת" ולא בשמה נמשכה: הגינה בשכונת עזרא בתל אביב נקראת "גינת השוטרת". לאור העלאת המודעות לחשיבות הנצחתן של נשים גם בשמות רחובות, אולי כדאי שבעיריית רמת גן ישקלו לקרוא לו רחוב יונה קוממי, או לכל הפחות רחוב השוטרת יונה קוממי.  

קוממי, כמו שוטרות אחרות אז, לא נשאה נשק. אף שבשנות הששים התרחב מעט שירות הנשים במשטרה, תפקידיהן עדיין היו מצומצמים למדי ובכל אופן נשיאת נשק בידי שוטרת, אישה, לא עלתה על הדעת. כשדיווחה העיתונאית יהודית וינקלר על האירוע בעיתון "חרות" היא שאלה את שדמי מדוע בעצם לא היה לקוממי נשק. שדמי אמרה:  "נשק לא היה עוזר, צריך להבין שנשק הוא דבר מסוכן. העולם התחתון יענה באותו מטבע והשימוש בנשק יהפוך לעניין שבשגרה". עוד אמרה, כי "אין כוונה לחמש את הבנות. זהו מקרה יוצא דופן ואין להיתפש לבהלה ולקפוץ למסקנות לגבי העתיד". 

להערכתה של שדמי, גם אם היה לקוממי נשק היא לא היתה מצליחה להכניע אותו, כי היורה "לא היה רוצח קר רוח" שתכנן את המעשה ובכל אופן "זה היה עניין של שניות", ו"אפילו שוטר לא היה מצליח להתגבר עליו". וינקלר שאלה אם לא ראוי שמשטרת ישראל תשנה את מדיניותה ותצייד את השוטרות בנשק. שדמי דחתה זאת על הסף. היא ראתה את מקומן של נשים במשטרה אחרת: "שוטרת יכולה למלא כל תפקיד משטרתי מלבד אלה הדורשים שימוש בכוח", הסבירה. אמנם ההכשרה של שוטרת כוללת לימוד והתנסות בהגנה עצמית, "אבל שוטרת היא בכל זאת אשה ואנחנו איננו רוצים לדרוש מהן מה שאין ביכולתן לעשות. להיפך". 

לדעתה, בעצם נוכחותן שוטרות עשויות להרגיע רוחות ולמנוע גילויי עבריינות או לפחות לצמצם אותם. מכיוון שהן נשים, בכוחן למתן את הלכי הרוח והלאה גילויי אלימות ברחובות. כאשר מדובר על שוטרת ולא על שוטר, גובר הסיכוי ש"האזרח יתנהג כלפיה בדרך ארץ", למשל כאשר הן מופקדות על שמירה על הסדר והכוונת התנועה. זו היתה הגישה הכללית במשטרת ישראל מאז הקמתה ביחס לנשים שוטרות תנועה. בשנת 1948 נשים שירתו במשטרה בתפקיד זה, בעיקר ברחובות תל אביב. הן נחשבו לשוטרות יעילות לא רק בזכות ביצועיהן. הנחת העבודה היתה שנוכחותה של שוטרת צעירה  עשויה להרגיע רוחות ובכך למנוע תאונות ואף גילויי אלימות בין נהגים.  

שוטרת תנועה בתל אביב בשנות ה-60 / משה פרידן, לע"מ

בפועל, שוטרות התנועה היו צריכות לסבול הטרדות מצד הנהגים. פעם אחת, כששוטרת כיוונה תנועה בכביש ראשי בתל אביב וסימנה לאחד הנהגים להתקדם, זה בעיקר הצחיק אותו. היא אמרה לו שתרשום לו דו"ח, והוא הגיב: "רשמי, יפתי, רשמי את שמי וכתובתי ואת השעות שבהן אני בבית". זה לא היה הגילוי היחיד של גסות רוח כזאת. 

בקרב השוטרות ביחידה בפיקודה של שדמי היו שחשבו אחרת. הן לא היו בטוחות שקוממי ואגסי היו מספיקות להפעיל את נשק, אבל, כפי שאמרה אחת מהן לעיתונאית יהודית וינקלר, "יכול להיות שעצם העובדה שיש ברשותי נשק היה מרתיע פושעים מלכוון נגדי את נשקם". באותו הזמן הרעיון ששוטרת תישא נשק לא התקבל על הדעת בצמרת משטרת ישראל. לשאלתה של וינקלר מסר דובר המשטרה גם בעקבות האירוע בו נורתה למוות שוטרת יונה קוממי לא יחול שום שינוי בהחלטה שלא לצייד שוטרות בנשק. ב-1976 קיבלה סמלת שנייה גליה אגסי את עיטור האומץ של משטרת ישראל. היום באופן רשמי נשיאת נשק במשטרה היא בלי הבדל מין.

תודה לרפ"ק שלומי שטרית מבית מורשת משטרת ישראל