1 בספטמבר 2019

המורה להיסטוריה שלא שתקה

בעקבות שושנה שמואלי, פעילת שמאל שנשכחה


במאי 1955 פוטרה המורה שושנה כץ. הורים לתלמידים ותלמידות בבית הספר רמז בקריית שלום תל אביב טענו שהשפיעה על הילדים להצטרף לנוער הקומוניסטי. פיטוריה עוררו מחאה, והעניין הגיע לבג"צ, שהצדיק אותם. עברו שנים עד שהותר לה לחזור וללמד. בכל השנים האלה, כמו תמיד, פעלה לקידום צדק חברתי, זכויות עובדים ולמען שלום. מכתב ששלחה למערכת "הארץ" הביא להקמת "הורים נגד שתיקה". פעילותה הציבורית האחרונה היתה במסגרת ארגון לרווחתם של לקויי ראייה. בסיפור חייה ופועלה יש הדהודים אקטואליים בנושא המפגש הרגיש בין חינוך לפוליטיקה, רדיפת מי שחשודים בעיני השלטון בתור "שמאלנים" וכמו במקרים אחרים הנוגעים לנשים בהיסטוריה, גם את השאלה מי זוכרות וזוכרים אותה, אם בכלל.  

שושנה שמואלי (כץ) 2015-1929

היא נולדה ב-1929 בברלין בשם רוזה. כשהיתה בת ארבע עלתה המשפחה ארצה וקיבלה את השם שושנה. כולם קראו לה שוש. היא התחנכה בקיבוץ גניגר ובתל אביב. אחרי שנה בקיבוץ מנרה למדה הוראה בסמינר הקיבוצים. במהלך הלימודים היתה פעילה בחטיבה הצעירה של מפ"ם, מפלגת פועלים מאוחדת, שבאותה תקופה היתה על סף משבר גדול, שהביא לפילוגה. 

היא לימדה כיתות י' וי"א בקיבוץ נען. ב-1953, עם הפילוג חברה לחטיבת השמאל בהנהגתו של משה סנה,  פוטרה ועזבה הקיבוץ. היא חזרה לתל אביב ולימדה בבית הספר רמז. באותה תקופה נחקק חוק חינוך ממלכתי, במסגרתו בוטלו הזרמים בחינוך ובפועל הותרו על כנם שניים: ממלכתי וממלכתי דתי. מבית ספר של זרם העובדים היה רמז לבית ספר ממלכתי.

ב-27 במרץ 1955 דרשו ההורים לפטר אותה. הוקמה ועדה לבירור, שמנתה שני אנשים: האחראי מטעם משרד החינוך והתרבות ונציג הסתדרות המורים. אחרי שלוש ישיבות הגיעו למסקנה כי המורה שושנה כץ עסקה בתעמולה בבית הספר והמליצה על פיטורים. הנהלת בית הספר קיבלה את ההמלצה. להודעה שקיבלה בחודש מאי 1955 לא נלוו שום נימוקים. באותם אותם ימים מפא"י היתה מפלגת השלטון, הסיעה השנייה בגודלה היתה מפ"ם, שגם אחרי פילוגה שמרה על כוחה בכנסת. שושנה כץ השתייכה לשמאל הרדיקלי, שכמו הימין הרדיקלי היה תמיד באופוזיציה, כלשון הסיסמה הידועה של דוד בן-גוריון כשהרכיב קואליציות: "בלי חרות ומק"י".

למחאה הצטרפו תלמידים, קולגות והורים שקראו להחזיר אותה לעבודה. הדיה הגיעו לכנסת. "פיטוריה של המורה שושנה כץ היו בפירוש פיטורים פוליטיים", אמרה ח"כ אסתר וילנסקה מסיעת מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) במליאה, "פיטורים פוליטיים שרירותיים אלה מהווים למעשה אמצעי לחץ כדי להרתיע את האינטליגנציה, את עובדי המדינה, את המורים מהכרעה חפשית נגד הממשלה בהתאם למצפונם".

במאמר המערכת של ביטאון מק"י ראו בפיטורים גילוי של מקארתיזם והזהירו מכרסום יסודות הדמוקרטיה. "פיטורי עובד דווקא בבית-ספר ממלכתי, ללא הודעה מוקדמת והפקרתו לחוסר עבודה מהיום למחר — זהו תקדים מסוכן, הפוגע במקרה זה במורה, בעלת השקפה קומוניסטית, אך מחר עלול לפגוע במורים אחרים, אשר 'יעיזו' לחשוב בקטגוריות פוליטיות שונות מאלה של מנהל בית הספר ושר-החינוך".

תלמידיה לא שכחו אותה, גם לא אחרי שנים. תלמידתה, ברוריה בקר, סיפרה לימים כי "המפגש עמה הטביע חותם עמוק על כולנו ועיצב במידה לא מבוטלת את גורלנו". אחרי שסיימו את בית הספר, "אנחנו מצאנו את עצמנו בבנק"י ואילו שוש פוטרה ממערכת החינוך". היא חשבה ש"המערכת הפוליטית נקמה בה על שהיה לה את היכולת להשפיע על בני אדם ואת הכוח להוביל אחריה ולהניע אנשים לפעול", וזכרה "מורה מופלאה. כילדים היא פתחה לפנינו לא רק את שערי הדעת אלא גם את נתיבי המוסר. היא לימדה אותנו צדק מהו ועוול מהו, ומה פרושו של המושג כבוד האדם". דברים ברוח דומה כתב עליה פרופ' רון ברקאי בספרו "כמו סרט מצרי".  

אחת התלמידות עליהן השפיעה במיוחד היתה תמר אלכופר, היא ח"כ תמר ג'וזנסקי. בריאיון שנתנה זמן קצר לפני שנכנסה לכנסת סיפרה על המורה שלה בכיתות ז' ו-ח'  ועל הקשר עמה שנמשך גם אחרי שסיימו ללמוד. "היינו קבוצת תלמידים שהמשכנו את הקשרים אחרי סיום בית הספר היסודי", סיפרה. "עברתי שלב של קריאה וויכוחים סוערים. גם בתנועה, גם בבית. זה היה מעבר חד. בהחלט. ההורים כעסו, לא קיבלו בהבנה. גם היום יש המון דעות קדומות, אבל בימים ההם, ימי בן-גוריון שאמר 'בלי חרות ובלי מק"י', ימים של מלחמת קרה, מלחמת קוריאה, זה היה קשה. הייתי עקשנית".

בפסיקת בג"צ שושנה כץ-שמואלי נגד שר החינוך והתרבות קבעו השופטים כי "דעותיו הפוליטיות של מורה אינן ענין לתפקידו" וכי במעשיה מעלה בשליחותה כמחנכת. אמנם "ייתכן שיש לה גירסה משלה על 'עם ישראל' ועל 'הנאמנות לעם ישראל'", כתב אחד השופטים, אך כוונת החוק היא כי "המורה יטע בלב התלמידים הכרה של שותפות גורל וייעוד על כלל ישראל, עם העם היהודי באשר הוא שם, על עברו ועתידו גם יחד". לאור החומר שהוגש להם "אין ספק בידי כי המבקשת אינה מסוגלת עוד לחנך את תלמידיה ברוח המטרה ההיא". 

בהחלטתם הדגישו השופטים כי הצדיקו את הפיטורים לאו דווקא מפני שמדובר על עמדות שמאל רדיקלי. העובדה שלימדה בכיתות הגבוהות (באותם ימים לא היו בארץ חטיבות ביניים) החמירה בעיניהם את המצב, שכן בהן "תפקידו של כל מורה הוא לסייע – במידת כוחותיו הדלים או העשירים – לעיצוב דמותו הרוחנית והמוסרית של הנוער המתבגר". הקביעה היתה חד-משמעית: היא לא כשירה ללמד בבית ספר מטעם המדינה.

גם שושנה כץ שמואלי חשבה שתפקידה הוא לסייע בהקניית ערכי מוסר, אך עמדתה בנושא מידת ההשפעה על התלמידים היתה אחרת.  במאמר במדור הנוער בביטאון "קול העם" טענה בין היתר כי "התלמידים רוצים במורה טוב, מסור, היודע את מלאכתו ואוהב את תלמידיו, זהו קנה המידה היחידי בו ימדדו מורה ואין הם מעוניינים בשום פנים ואופן באבן בוחן פוליטית לגבי מוריהם. רדיפות וטרור פוליטי כלפי מורים סופם שיפגעו גם בתלמידים". 

הרדיפה אחריה היא תחילתו של מדרון, קבעה: "רוח רעה זו כי תחזור לכתלי ביה"ס לא תפגע רק במורים קומוניסטיים", אחריהם, הזהירה, יבואו עמיתים חברי מפלגות השמאל הציוני ואחריהם "כל מורה שיעז להביע דעה כל שהיא החולקת על דעתו של שר החינוך". לדעתה, "על התלמידים להתייצב לימין מוריהם במאבק זה על חופש המצפון והמחשבה. במאבק כנגד רדיפות וטרור וכנגד פיטורים פוליטיים". 

זה לא היה מקרתיזם כמו בארצות הברית, הסבירה כעבור שנים. כך או כך, "אני הפסדתי את האפשרות להיות מורה פעם נוספת", אמרה. "האמת, אפשר להגיד היום, שאני לא דיברתי בכיתה, לא שיכנעתי, אבל הקשרים שלי עם התלמידים היו כל כך טובים שכשהם גמרו את כיתה ח' והלכו לתיכון, הם החליטו לעזוב את תנועות הנוער השומר הצעיר ואת התנועה המאוחדת ולהצטרף לברית הנוער הקומוניסטי".

בסוף שנות השבעים עברה לפרדס חנה, שם יחד עם בן זוגה אריה היו שותפים להקמת סניף מרצ ביישוב. במקביל היא לימדה באוניברסיטת תל אביב, וב-1980 השלימה כתיבת תזה בנושא הקשר בין צמיחתה של סיעה ב' במפא"י לבין האופוזיציה משמאל בשנות השלושים. אחרי שהתיר לה משרד החינוך, בזכות המנכ"ל יעקב שריד, לחזור לעבודת ההוראה לימדה היסטוריה בסמינר הקיבוצים. הנושאים שלה היו תולדות תנועת העבודה בארץ ותהליכי המודרניזציה שעברו על עם ישראל במערב אירופה בעת החדשה. היא נחשבה למורה מעולה, שגילתה רגישות רבה כלפי הזכויות של עובדי הסמינר ולמורים והמורות בו. 

האשה שבטנק תנצח
האישה הראשונה שזכתה בפרס ישראל 
מורה מיתולוגית, אקורדיוניסטית וסוכנת מוסד

באפריל 1983, על רקע שירות בנה במילואים במלחמת לבנון הראשונה, שלחה מכתב למערכות העיתונים וקראה להורים להשמיע את קולם. "עם כל מהדורת חדשות המביאה עימה בשורת-איוב נוספת אני שואלת את עצמי שוב ושוב: איפה האמהות? היכן האבות?". להורים, כתבה, "יש חלק בסתירה האיומה אליה נקלעו בנינו". חינוכם, ובכלל זה של בנה נמרוד, הביא "להיקרעות הזאת של הבנים בין המצפון לרגש החובה, בין תחושת הצדק לקבלת דינה של הדמוקרטיה, בין הסלידה ממטרותיה המשל המלחמה לצורך הפנימי להיות עם החברים בשעות הקשות".

היא קראה "לכל ההורים החרדים לחיי הבנים, לשלומם, לשלמות נפשם – להפסיק לשתוק, למחות נגד אלה הנושאים באחריות למלחמה המקוללת הזאת שהטילה קרע נורא בעם ובליבם של חיילים רבים כל כך, ולא להרפות מהמאבק, יום-יום, עד שישובו הבנים הביתה. הממשלה התובעת מבנינו ומאיתנו 'להצטייד בהרבה 'אורך רוח' ו'לדעת שעמידתנו בקווים אלה מבטיחה את הצלחת המשא-ומתן'. אבל אנחנו שבענו כבר לעייפה את כל ההטעיות והשקרים. 'העמידה בקווים האלה' מבטיחה עוד ועוד קרבנות, עוד ועוד כשלונות מדיניים. הממשלה חייבת להפסיק את השימוש הציני בחיי הבנים להצלת יוקרתה האבודה". עם פרסום המכתב לא הפסיק הטלפון לצלצל. כך קמה "הורים נגד שתיקה". זו היתה תנועה של הורים, ציינה, אך בפועל הרוב היו אמהות.

הן ארגנו משמרות מחאה ליד משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון, פעילות הסברה ולובי בקרב נבחרי ציבור. היא זכרה את הפגישה עם מנחם בגין:  "הפגישה היתה קשה, הוא היה שבר כלי, אדם מובס, אבל הקשיב לנו, קלט את הדברים לא ביטל את חשיבות העניין ואמר: תנו לי זמן, אעשה הכל כדי להפסיק". הן נפגשו עם נבחרי ציבור אחרים, מלבד עם יצחק שמיר, שסירב.

לשאלתה של עיתונאית מה למדה מן המאבק, אמרה: "חשוב לדעת שבמדינה דמוקרטית אתה לא יכול לעשות את מה שאתה רוצה, שיש דעת קהל ושצריך להתחשב גם אם זה לא נוח". בריאיון שנתנה בשנת 1986 לעיתון "מעריב" העריכה שמאבק זה לא יישכח ועשוי להיות בגדר לקח פוליטי לנבחרי הציבור הבאים.

34 שניות על פערים בשכר
אמא מחליפה 
ככה לא מציירים מציאות

בתחילת 1988, בעקבות פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ארגנה מחאת מורים, "אשר נחשבים בדרך כלל לציבור שמרני הנרתע מלנקוט עמדה". אסופת מאמריו של ס. יזהר ובראשה "זה לא טרור, זה עם" שפורסם בעיתון דבר, שימשה כמעין ספר לימוד, חוברת הדרכה ובכל אופן בסיס לדיונים בסמינרים ובבתי ספר. המטרה היתה "לסייע למורים ותלמידים להתמודד עם רגשות הפחד השנאה והתסכול, עם גילוי ההקצנה הלאומית והגזענות שגברו עקב ההתקוממות בשטחים, ולחפש יחד פתרונות של הידברות ופשרה צודקת". 

בשנת 1985 נפגעה ראייתה. היא קיבלה תעודת עיוור, אך המשיכה לראות עוולות חברתיות ולפעול לתיקונן כשהצטרפה לארגון קל"ע (קבוצה לעזרה עצמית לליקויי ראייה, ליד המרכז לעיוור) ובמשך 25 שנה עמדה בראשו בהתנדבות. ב-2015 הלכה לעולמה. 

בהספד אמר בן זוגה, אריה שמואלי: "אומרים שיש רשימה של ל"ו צדיקים. אם יש כזו, אני מבקש להוסיף את שמך לרשימה. לא כצדקת, לא במובן הדתי של חסד, חמלה ורחמים, לא בעזרת השם ולא ברוך השם. השם, כבר מזמן הפסיק להוריד מן מין השמיים. בשביל המָן, במובן הרחב שלו – צריך להילחם, צריך להיאבק, ללא סוף, בנחישות, באומץ, בלי להרים ידיים, בלי להתייאש".

חיפוש אחרי שושנה כץ שמואלי בגוגל מביא לתוצאות מועטות ביותר, ככל הידוע אין עדיין יוזמה להנצחתה. הסערה ההיא שככה מזמן, וגם כשעולה לסדר היום פרשה הקשורה לחינוך פוליטי, שמה אינו בראש רשימת פרשיות העבר. אזכורים מועטים יש בנוגע לבג"צ מפורסם יותר, ישראל שייב (אלדד) נגד משרד הביטחון משנת 1950. אז היה מדובר על איש ימין, והסיפור נגמר אחרת. באתר של תנועת "נשים עושות שלום" היא לא נזכרת, גם לא בתיאור תנועת "הורים נגד שתיקה". גם לא באתר של תמר גוז'נסקי.

כשנה וחצי לפני פטירתה, ראיין הנכד עמית את סבתא שוש וסבא אריה בנושא פעילותם הפוליטית. כשהיה תלמיד כיתה ט' כתב עבודה בהיסטוריה על הטבח בכפר קאסם. סבתא שלו ליוותה אותו בכתיבתו. השאלה המרכזית היתה "האם על חיילים למלא כל פקודה?". אז, כתב אחרי מותה, "הבנתי שאת מורה להיסטוריה ואולי גם הבנתי שאת מורה טובה, כי פתאום היה לי מעניין לעשות עבודה בהיסטוריה".

מן התמליל עולה שזו בעצם היתה שיחה, אפילו שיעור. מדי פעם היא שאלה אותו אם הכיר מושג או אישיות מסוימים שהזכירו וגם ביקשה לברר: "איזה שאלות זה מעורר אצלך? מה התבהר לך ומה נשאר?". הוא אמר שבעיקר היה חשוב לו לשמוע את סיפורם האישי וגם שיתף במה שלמד, בבית הספר ובתנועה, על ציונות ועל סוציאליזם, ומה שמע מהם לראשונה. אחרי מותה כתב שההיכרות עם הסיפור שלה לימד אותו עוד משהו: סבתא שלו היתה אישה היסטורית.