24 בספטמבר 2019

אל תקנאו בכד

בעקבות הפלמ"חניקית זיוה ארבל והתמונות ההן 


חברת פלמ"ח זיוה ארבל, שהיתה מ"כית, מ"מית וקצינת הקשר הראשונה בפלמ"ח, התפרסמה בעקבות שתי תמונות שצילם בוריס כרמי בעיצומה של מלחמת העצמאות. אחת, שצולמה בבן-שמן מיד אחרי כיבוש לוד, וידועה בתור "הנערה עם האקדח". שנייה, שצולמה בחורבות הכפר ברפיליה, שפורסמה בעיתון "במחנה" בצמוד לכיתוב "מי מקנא בכד?". בזכות התמונות הפכה זיוה ארבל לסמל לתרבות הצברית ובמיוחד לפלמחניקיות, כנערות שבשעת מלחמה חגרו נשק ויצאו לקרבות. 

עיתון "במחנה", 29 ביולי 1948 / זמרשת

עם השנים, נכתב מדי פעם על התמונות ועל המצולמת, שהוצגה בתור "החתיכה של הפלמ"ח" או "זיוה שלא הכזיבה". ב-1983 הדליקה משואה בחג העצמאות. בעקבות פרסום התמונה עם הכד ב"במחנה" המשורר אברהם חלפי כתב שיר, שהפזמון שלו הלך ככה: "הוי, חבל, חבל חבל חבל, שגם אני אינני כד". ממרחק הזמן ובמבט פמיניסטי, חבל שהמצולמת לא ידעה שצילמו אותה ולא ידעה שהתמונה תתפרסם: "הופתעתי. הן מהעובדה שצולמתי בלי ידיעתי והן מהכותרת. כל הגדוד כמובן דיבר על התמונה, ובעיקר על מה שכתוב מתחת לתמונה, והכול צחקו".

הסיפור האישי של הפלמ"חניקית שחזותה החיצונית היתה סמל, או כמו שאומרות היום, פרזנטורית, לא היה צברי מובהק. עולה חדשה מטורקיה שהתגייסה לפלמ"ח, בפיה עברית שלעולם נלווה אליה מבטא קל, ובעברה השתייכות לתנועת בית"ר הימנית. היא נולדה ב-1927 לסולטנה ואברהם הלוי וגדלה בעיר אדירנה שבטורקיה. בנעוריה התוודעה לאידיאולוגיה ציונית ובעקבות קשר עם שליח מהארץ לבית"ר. אז גם ניכרה תודעה לקידום השוויון בין המינים. בספר שלה היא סיפרה כי "תמיד רציתי לעשות הכול כמו הבנים, והרביתי לריב עם אחי בענייני שוויון. גם כאשר הייתי שואלת את הורי: למה אני לא? היו הורי משיבים לי: כי את בת, והייתי מתרגזת כהוגן. גם הפעם רתחתי מזעם". כך היה גם במפגשי התנועה, אך "למזלי לא עבר זמן רב והוחלט לשתף גם את הבנות בפעילות הציונית. ואז פנו אלי לארגן קבוצת בנות ולעמוד בראשה".

בטורקיה פעילות זו היתה אסורה והם פעלו בסתר, כולל קבוצת הבנות שארגנה. בבית הספר סבלה מגילויי אנטישמיות: אף שהיתה תלמידה מצטיינת לא זכתה על כך בהוקרה מפני שהיתה יהודייה. בשיעורים נהגה להגיב למורים שהביעו את דעתם ביחס ליהודים והתמודדה עם התנכלויות של תלמידים בבית הספר. היו אלה ימי מלחמת העולם השנייה. קרובי משפחה מצד אימה חיו ביוון. מלבד אחד, כולם נספו במחנות. בשנת 1943 התעתדה לסיים את בית הספר והחליטה לעלות לארץ. בגלל המלחמה, גבול טורקיה-יוון היה חסום. 

בת 16 הגיעה לפלשתינה עם עליית הנוער, דרך סוריה. היא צורפה לחברת הנוער בקיבוץ גבעת חיים, כולם בה היו עולות ועולים מטורקיה. עם החברות היא המשיכה לדבר טורקית וספרדית. בעיני הוותיקים, כפי שציינה לימים, הם היו "הילדים הטורקים המצחיקים האלה". המוטיבציה להתרחק מתפקידים שבאופן מסורתי היו תפקידים של נשים ניכרה גם אז, "לא רציתי לעבוד בענפי השירות, ביקשתי שיסדרו אותי בחקלאות". המדריך סידר לה עבודה בפרדס, אך לצדה היו גם תורנויות מטבח, שהיו שנואות במיוחד, בגן הירק ובבתי הילדים. היא המשיכה לשמור על קשר עם פעיל בית"ר, אך הקיבוץ היה חזק יותר. חברת הנוער שלה הצטרפה לנוער העובד, "ובזה תם ונשלם המעבר שלי מבית"ר לתנועת העבודה".


ב-1945 התגייסה לפלמ"ח. הגיעה לרביבים ואחרי כן לחולתה. סיימה קורס מד"סים בחפציבה, קורס מ"כים בקיבוץ דליה והיתה מ"כית בקיבוץ כפר גלעדי. הכיתה עליה פיקדה השתייכו ל"הכשרה מגויסת של ילידי הארץ, יוצאי תנועת נוער, מגובשים ובטוחים בעצם ובדרכם" והיא, "מ"כית חדשה, לא ילידת הארץ. היה קשה לחדור מבעד לשריון הזה". לפעמים, חשבה, רצו להכשיל אותה. 

באוגוסט 1947 יצאה לקורס מפקדי מחלקה, יחידה בין גברים. במהלכו, ביקר אותם דוד בן-גוריון. בתחילת דבריו אמר ששמע שיש בקורס חניכה אחת, וקרא לה לקום. "לא האמנתי למשמע אוזני ולא יכולתי לזוז. רציתי להיעלם. והחבר'ה אומרים לי: זיוה קומי! זיוה קומי! במאמץ עליון קמתי והוא ניהל עמי שיחה פרטית מהבימה. מה שמי? מנין אני? כשאמרתי לו שאני עולה מטורקיה דיבר איתי, להפתעת כולם, טורקית". בן-גוריון למד טורקית בצעירותו, בימי מלחמת העולם הראשונה נסע יחד עם יצחק בן-צבי ורחל ינאית לאיסטנבול, אז קושטא, ללמוד משפטים.

בתחילת 1948 יצאה לקורס קציני קשר, יחידה בין גברים. אחריו הדריכה בקורסים לקשרים קרביים והיתה למפקדת קורס קשר הראשונה. במלחמת העצמאות שירתה בגדוד השלישי של הפלמ"ח. התמונה "הנערה עם האקדח" צולמה אחרי כיבוש לוד. על כך סיפרה: 
"עוד אפשר היה לראות את אחרוני היוצאים, ובצד הדרך חפצים זרוקים שלא היה להם כוח להמשיך לשאתם. הדבר הנורא שראיתי היה איש זקן מאוד יושב על מזרן. לא היה לו כוח ללכת והשאירו אותו שם. הוא הביט בנו בעיניים עייפות, מבט שאני נושאת עמי עד היום. הלכנו ליער בן שמן, לשיחות, למנוחה קצרה והתארגנות. היינו מותשים ומצב הרוח היה קשה ... גם אני עמדתי שם, נשענת על עץ, שקועה במחשבות. צלם צבאי, בוריס כרמי, שהצטרף אלינו באותה תקופה, צילם אותי בלי ידיעתי. ... לא זכור לי מתי בדיוק נודע לי שיש תמונה כזאת".
זיוה ארבל, הנערה עם האקדח / ארכיון בית הפלמ"ח


בהמשך יצאו לכיבוש כפרים פלסטיניים, ביניהם ברפיליה. שם היו "גדרות אבן, שיחי צבר, עצים, ירק, ובירכתי הכפר בור עמוד עם מים נהדרים". לבאר זו הורידו כד חרס. "היינו מורידים לבאר, שואבים ושותים ממנו מים. הרוב ידעו לשתות מהכד בלי לקרב את הפייה לפה, אני לא ידעתי. הייתי מצמידה את הפייה לפה ושותה. יום אחד, כששתיתי מהכד לרוות את צימאוני, שוב צילם אותי בוריס כרמי בלי ידיעתי – שואבת ושותה". 

פרסום התמונה עם הכד בעיתון "במחנה" עוררה תגובות. חייל פנה למערכת וביקש ליצור איתה קשר, וכך כתב: "אני אחד המקנאים בכד והייתי מבקש את כתובתה של הבחורה המשקיעה את כוחה ומרצה במציצה מכד. ואני אי שם, שקוע באחד המשלטים ומאד מאד צמא". החברים שלה בפלמ"ח שאלו אותה אם היא רוצה להגיב למכתב, היא אמרה שלא. מולה כהן הציע שהוא יכתוב לו בשמה, כך "נשעשע את החבר'ה". היא לא הסכימה, כי "סירבתי להשתעשע ברגשותיו של חייל תמים". 

בעקבות פרסום התמונה כתב אברהם חלפי את השיר "הכד", מפי גבר משתוקק: בשיר הוא ביטא בדיוק את מה שכתב החייל: "רְאִיתִיךְ עִם כַּד צָמוּד אֶל הַשְּׂפָתַיִם, / וַאֲנִי יוֹשֵׁב עַל מִשְׁלָטִי בָּדָד, / אַתְּ בְּצִמְאוֹנֵךְ שָׁתִית מִמֶּנּוּ מַיִם / הוֹי, חֲבָל, חֲבָל שֶׁגַּם אֲנִי אֵינֶנִּי כַּד" והלאה: "לוּ הָיִיתִי כַּד כָּזֶה בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ,/ לוּ חִמַּמְתְּ אוֹתִי בְּלַהַט צִמְאוֹנֵךְ, / כְּמוֹ לְהַתְקָפָה הָיִיתִי רָץ אֵלַיִךְהוֹי, חֲבָל, חֲבָל שֶׁאֵין אֲנִי, אֲנִי כַּדֵּךְ". את השיר הלחין מרדכי זעירא. שושנה דמארי ביצעה ולימים גם שלמה ארצי. 


ב-1949 התחתנה עם איתמר ארבל, גם הוא חבר פלמ"ח. אחרי כחודשיים השתחררה בדרגת סגן. נולדו להם שתי בנות ובן. התמונה עם הכד חזרה והופיעה. מדי פעם חזרו לזיוה ארבל בעקבות התמונות של מי שהיתה "החתיכה של הפלמ"ח". סופר גם על נסיבות הצילום והפרסום, בקריצה חיננית: איך לא ידעה הצעירה היפה שצולמה כשהיא נשענת על העץ או שותה לרוויה, איך לא ידעה שנכתב שיר, איך קיבלה את התמונות באיחור של שנה, ובעיקר איך לא ידעה שהיא בעצם סמל. למעלה משנה אחרי תום הקרבות קיבלה עותקים של התמונות. ב-1999 ראה אור הספר "הנערה עם האקדח" ובו סיפור חייה עד 1949, בו כתבה: "אני מברכת על שנפלה בחלקי הזכות להיות בורג קטן במלחמת העצמאות, ובהקמת המדינה, ולהגשים חלום שחלמתי בגיל צעיר מאוד". 

גם תהילה עופר, חברת פלמ"ח שהיתה עיתונאית, כתבה עליה מדי פעם. היא הזכירה את הצטנעותה של ארבל, חזרה וציינה שלא נהגה להכביר מילים על ימיה בפלמ"ח ודיווחה על הגיבורה שאחרי המלחמה החליטה לא "לעשות קריירה", בחרה להתרכז בגידול הילדים וניהול הבית ובכלל לא ראתה עצמה "מפורסמת", אף שהיתה כזאת. 

זיוה ארבל אמרה לה: "למה כולם התאהבו דווקא בצילום הזה, עם האקדח והרטייה? ולמה כולם שואלים אותי אם היה אלי יחס מיוחד בהיותי בחורה ואם קשה לאשה לפקד על גברים? היה עלי למלא תפקיד במלחמה ומילאתי אותו. אחר כך היה עלי למלא תפקיד של אשה ואם – וגם אותו מילאתי". במשפטים האלה נמצא הסיפור כולו: הנה בימי מאבק לעצמאות יכלה אישה לאחוז בנשק, ואף זכתה להוקרה; בסיום המלחמה ועם הקמת המדינה, היא שבה למקומה להגשמת ייעודה. גם לעיתונאית בהווה ולפלמ"חניקית בעבר זה היה ברור. אחרי הכול, העירה, "מי היה מתעניין בעקרת בית, אם לשלושה, אלמלא הופיעה בתמונה המסמלת תקופה?". בעצם, אף אחד.