23 ביולי 2019

אמא אדמה

בעקבות "הקיבוץ של אמא בן-טולילה"


כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".

רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב

היא נולדה בראשית המאה העשרים ללונה ויעקב בן-טולילה בעיר תטואן (Tetuán), אז בירת מרוקו הספרדית. כשבגרה נישאה לרפאל בן-טולילה (לשניהם היה אותו שם משפחה). ב-1930 עברו לעיר איפני. הוא היה סוחר, ונולדו להם חמישה בנים: יעקב, עמרם, משה, שמואל וחלפון. ב-1936, כשהיא היתה בהריון, פרצה מלחמת האזרחים בספרד. רפאל נעצר בחשד לסחר עם האויב, עונה ונידון למוות. כחצי שנה אחרי כן נולד בנה הששי שנקרא על שם אביו. 

היא חזרה עם בניה לתטואן, וראתה את ייעודה בגידול בניה ועלייתם לארץ-ישראל, צו שהשאיר לה בן זוגה המת. היא עבדה וכלכלה את בניה, וב-1948 עברו לטנג'יר. הבנים הצטרפו לתנועות נוער ציוניות. ב-1951 עלו עמרם ומשה, שנה אחריהם עלו שמואל, חלפון ורפאל, ושנה אחריהם הגיע יעקב. כולם התגייסו לצה"ל ושירתו בנח"ל: בשלב מסוים חמישה מהם היו בשירות סדיר.

הם שמרו עם אמם על קשר קבוע, היא דרשה מהם דיווח במכתבים לפחות אחת לשבוע. באחד הימים קיבלו הבנים מברק ממנה: "אני בדרך לחיפה". ב-1955 קיבלו את פניה בנמל חיפה, והיא המשיכה לקיבוץ לביא, קיבוץ דתי בגליל התחתון, שם עבד הבן משה במוסד חינוכי. נערכה קבלת פנים, ושניים מן הבנים רצו לעבור לחיות בקיבוץ. בכתבה שפורסמה ב"מעריב" סופר כיצד "לפני שנכנסה אל המסיבה סובבה האם בין בתי הקיבוץ. שאלה וחקרה וביקשה לדעת מה ואיך וכיצד חיים בקיבוץ. במסיבה, אחרי דברי הברכה של נציגי המשק, היא קמה ואמרה: 'תודה רבה, אבל מחר אני לוקחת את הבנים שלי מפה'".

הם התיישבו במושב שחר באזור לכיש, מושב עולים שהוקם ב-1955. בריאיון ל"מעריב" סיפר משה בן טולילה: "הלכתי לסוכנות וביקשתי לקבל 6 בתים בקצה הכפר, והסברתי כי זה מיועד לששת האחים. המזכיר לא רצה לשמוע. הוא אמר שעל סמך הניסיון למד, שמסוכן לתת בית ומשק בידי רווק כי הוא נטוש אותו מהר. הסברתי לו שיש לנו אמא. אבל הוא אמר: שאמא זה לא מספיק. הוא פשוט לא הבין איזה מין אמא יש לנו".

אמא שלהם היתה הציר שהניע את המשק, וקבע את התיישבותם על הקרקע, והנה עוד ביטוי לעלייה על הקרקע שהפכה להתיישבות של קבע בזכות כוחן של הנשים -- אם בעלייה הראשונה במושבות הראשונות, אם בעלייה השנייה, בראשיתה של תל אביב ובהתיישבות העובדת, ואם בעלייה הגדולה בשנות החמישים. 


איך זה עבד? משק משותף, מעין "קיבוץ בתוך המושב", כהגדרתם. בשנה הראשונה השיתוף היה מלא. כל אחד עבד לפי יכולתו וקיבל לפי צרכיו. אחרי שנה הבינו שזה לא יילך: התחילו חיכוכים, מי לקח יותר ולמה, והגדירו תקנון: ההכנסות הגיעו לקופה המשותפת, הוצאות נרשמו לפי אח ואח. הרווחים תועלו לקידום המשק המשותף והאח חלפון נבחר לתפקיד מרכז המשק. הארוחות היו בחדר האוכל המשותף שניהלה האם.

לעיתונאי יוסף בר מ"מעריב" לא היה ספק: "לא השיתוף ולא הכוח ולא היוזמה בלבד הם הסוד של משפחת בני טולילה. הם כולם מוכנים ומזומנים לקרוא במקהלה אדירה: 'העיקר אצלנו במשק שלנו ובחיים שלנו, זו אמא'". בן-טולילה היתה אז כבת 55, והיא, כתב, "כדמות מטריאכרלית מימים קדמונים והיא דואגת לכל, עוזרת בכל, ואין דבר במשפחה נעלם ממנה". ידיה, כך סופר, לעולם עסוקות: אם לא בבישול אז בסריגה ורקמה. בת 79 הלכה לעולמה.

הציונות של משפחת בן-טולילה, אמר הבן רפאל, היתה מתוך אידיאולוגיה, אף על פי, כדבריו, ש"הציונות של עדות-המזרח היא זו של הלב, לא של קונגרסים ואידיאולוגיות". בריאיון שנתן לחנוך ברטוב בתחילת שנות השבעים סיפר על העניין הרב שעורר "הקיבוץ" של אמו. ברטוב התפעל גם הוא מדמותה של האם, וכינה אותם "שבט בני-טולילה".   

רבקה בן-טולילה, אמר מרדכי גובר, אז ראש המועצה האזורית חבל לכיש, היא "התגלמות אשת חיל במלוא מובן המילה". הוא סיפר כיצד יום אחד נכנסה לביתם "אישה גבוהה וחסונה" שאמרה: "שמעתי כייש כאן עוד אשה חכמה אחת ובאתי לבקר אותך!". רבקה בן-טולילה באה לבקר את רבקה גובר, המחנכת שנודעה בתור "אם הבנים" – שני בניה, צבי ואפרים, נהרגו במלחמת העצמאות.

מקור עוצמתה של רבקה בן-טולילה הוא נשי מסורתי מובהק: היא הגשימה את ייעודה של האישה היהודייה בישראל, ועשתה זאת בהצטיינות יתרה – נולדו לה שישה בנים. מרחב הפעולה שלה היה ונשאר הפרטי, ממנו שלטה במידה מסוימת על מה שהתרחש מחוץ לו. היא לא עבדה במשק, אך הזינה את עובדיו. כזה גם היה הכוח שהיא הפעילה: לא בראש המידרג ולא באופן ישיר, אלא כתוצר של רשת, בצורה עקיפה ונסתרת. זה גם היה המקום שהיא ייעדה לנשים שיצטרפו ל"קיבוץ" שלה: "יבואו נשים, זה טוב מאוד, נעשה מטבח גדול וכל הנשים יעבדו אצלי במטבח". האם יום אחד רצתה לצאת ממנו?