19 במרץ 2019

מה קרה לאסתר המלכה העברייה?

בעקבות צפורה צברי 1994-1908


לסיפורים על מלכות יופי יש בדרך כלל קו עלילה אחיד: נערה מתגלגלת איך שהוא לתחרות, לפעמים ללא ידיעתה, מגיעה לשלב הגמר, זוכה באהדת הקהל והשופטים, והיא בכלל לא ידעה שהיא יפה כזאת. לא כך היה במקרה של ציפורה צברי, שבשנת 1928 זכתה בתחרות היופי "אסתר המלכה העברייה" של העיר תל אביב, תואר בו השתמשה כמקפצה לקריירה בינלאומית; היא רצתה להיות שחקנית קולנוע.

בריאיון לירון לונדון, 1980 / טלוויזיה הישראלית  (צילום מסך)

תחרות "אסתר המלכה העברייה" התקיימה במסגרת חגיגות פורים בעיר תל אביב לפני כתשעים שנה. הוכתרו בה צעירות, כולן יהודיות ורובן מזרחיות, באירוע שהיה משיאי חגיגות פורים בתל אביב, בהפקתו ובניצוחו של ברוך אגדתי. התחרות התקיימה מספר שבועות לפני החג והזוכה קיבלה מקום של כבוד בתהלוכה והוכתרה פומבית על ידי ראש העירייה, שבאותה שנה היה מאיר דיזנגוף

התחרות התקיימה בין השנים 1926 ל-1931, והופסקה בין היתר בגלל לחץ של הדתיים. הפרס לא היה כספי, אלא אגרטל ענק. מלבד צברי, כל הזוכות שבו לאלמוניותן. אולי בשל כך הוצגה לפעמים בטעות בתור "מלכת אסתר העברייה" הראשונה. הראשונה היתה לילה טשרטקוב (1926), אחריה באה ריקטה שלוש (1927), זוכה אחרת היתה חנה פולני-מיוחס (1929).

צברי נולדה ב-1908, בתם של זכריה צבי ונעמי לבית מינס, אחות ליוכבד, גאולה, סעדיה ויונה. "עברתי ברחובות תל אביב, כמו תמיד, מחלקת חלב, על החמור. ועם הכד הקטן ביד ועל החמור דוהרת, מבית לבית, לחלק את החלב", סיפרה בריאיון שנתנה כעבור שנים לחוקר ולבמאי התיעודי יעקב גרוס. "פתאום אני נתקלת ממולי במודעה גדולה [...] אז אני אומרת: מה זה? בחירת אסתר המלכה? אז אני לא מתעצלת, יורדת מהחמור, הולכת למודעה, ואני עומדת וקוראה". 

כדי להגיש מועמדות היה עליה להביא חתימות של ממליצים. "קפצתי על החמור הלאה וקדימה. לקחתי לי נייר, מכתב, סידרתי את זה, בכל מקום שחילקתי חלב שראיתי אנשים שמוכרים אמרתי שכדאי שיחתמו ימליצו, אז לקחתי חתימה. וככה אספתי כמה חתימות בעבודה, וככה מהסביבה אנשים מוכרים, ומסרתי". 

בינתיים קנתה בד משי, גזרה ותפרה והתקינה שמלה. באירוע, שהתנהל בדומה לתחרויות יופי אחרות, "קראו לנו למעלה לעלות על הבמה בשביל להיבחר ועמדנו בשורה". כל מי שקנו כרטיס לאירוע קיבלו פתק הצבעה, עליו רשמו שם מועמדת. עוד לפני ההכרזה הרשמית מישהו כבר ניגש אליה ואמר לה שקיבלה את רוב הקולות. בעיתונות דווח כי מי שהצביעו לה היו אשכנזים, שממילא היו רוב רובו של הקהל באותו הערב. 

בין אירוע הזכייה, שהתקיים בפברואר 1928, לבין חג פורים, אז בתחילת מרץ, נפטר אביה. למרות האבל, דיווח עיתון "הארץ", "לא ויתרו התימנים – הדור הצעיר בעיקר – על 'מלכותה', והרבנים, שלפניהם הגישו שאלה זו, הורו היתר בדבר". הנימוק: "אין מלך נוהג אבלות". מלבד השמלה המפוארת, עטתה צעיף שחור. כמו היום, חששו המארגנים מפני גשם; יום לפני כן באמת ירד וגם בוקר העדלאידע היה סגרירי, אך השמיים הלכו והתבהרו. במרבית התמונות פניה של צברי מעוננים.  

ציפורה צברי, 1928 / מקור: אתר הספרייה הלאומית

תקופת מלכותה נמשכה שנה, ואחריה נסעה לאירופה, במטרה להתחיל בקריירת משחק. התחנה הראשונה היתה פראג והלאה ברלין. לקראת הנסיעה היא "אספה את כל העתונים אשר הזכירו בהם את דבר מלכותה והדפיסו את תמונתה וכן לקחה איתה כמה מכתבי המלצה ושמה לדרך פעמיה". תשומת לב רבה קיבלה "בחורה זו בפניה החומים-מזרחיים, בבגדי-הקיץ הקלים שלה ובשמה ההולך לפניה" בתור "מלכת היופי הארץ-ישראלית" ו"מלכת היופי של תל אביב". 
בשל מוצאה, "מבלבלים מעט את היוצרות, כי קוראים לה בשם 'ערביה' ואחרים בשם 'ערביה יהודייה'". סיפרו שהגיעה לאירופה בעקבות האהבה, בשל המוטיבציה לפתח קריירה ובכל מקרה "מספרים עליה נסים ונפלאות". היא ידעה קצת יידיש, מה שהועיל לה כשחיפשה עבודה כשחקנית בגרמניה. 

בכתבה שפורסמה כעבור שנים ב"מעריב" תיארה העיתונאית עירית שמגר את דרכה של צברי: "לאחר שהיתה מלכת אסתר נהייתה לשחקנית בסרטים הגרמניים של שנות העשרים, רוכבת נועזת על סוסי פרא, וחברה בלהקה נודדת של בוקרים ואינדיאנים. היא הופיעה בדמות צועניה סוערת, מאלפת נחשים, רקדנית הודית ונודעה בצ'כיה בתור 'מיס פלשתינה בפראג'". אחר כך "נקלעה להרפתקאות ונדדה בין מדינות העולם הרחב". 

כשהגיעה לאירופה, היתה בבחינת אטרקציה: "אז, בשנת 1929, לא היו באירופה מזרחיים הרבה", אמרה, "וכשאני הייתי הולכת ברחוב, כל אחד היה מסתכל, וכשהייתי באה למפיקים של סרטים מיד היו לוקחים אותי". בתחילת שנות השלושים, כנראה זמן קצר אחרי עליית היטלר לשלטון, החליטה לחזור לארץ וכנראה המשיכה להופיע. בגיל חמישים, סיפרה, "כל אחד אמר לי: 'עברת את הגיל'". עשרות שנים אחרי התחרות ההיא, כתבה שמגר, צברי "יושבת בביתה הקטן שבכרם התימנים, חיה את עברה ומתקיימת מתשלומי הביטוח הלאומי". 

שמו של הגבר לו נישאה בגרמניה היה דיטריך. ב-26 ביוני 1934 נולד להם בן שקיבל את השם דאגלס, על שם השחקן דאגלס פיירבנקס. בנוסף נתנו לו שני שמות נוספים: גיאורג וסעדיה. כנראה זמן לא רב אחר כך הגיעה עמו לארץ. בשנת 1942 הגישה לשלטונות המנדט בפלשתינה-א"י בקשת התאזרחות בעבור הבן. לפי המסמכים שצירפה, היא הוסיפה לו את השם זכריה. לא ברור אם מדובר על שם פרטי נוסף, על שם אביה, או שהיה זה שם משפחתו של גבר אחר.

מה קרה לה מאז? עיתונאים שערגו לתל אביב הקטנה ובמיוחד לתחרות "אסתר המלכה העברייה" לא גילו הרבה. פה ושם נרמז על פרק קשה בסיפור חייה: בהיותה בת 13 וחצי או 14 נישאה לאיש. אפשר לשער שהמוטיבציה של ציפורה צברי להגיש מועמדות לתחרות היתה בבחינת הזדמנות להשתחרר מכבלי המסורת. ירון לונדון שאל אותה על כך היא סיפרה על כך בערב בנושא כרם התימנים שהתקיים במועדון צוותא בתל אביב ושודר בטלוויזיה הישראלית בשנת 1980. לונדון התעניין בעיקר בליל הכלולות וביחסי המין שלה עם הגבר שכפו עליה, תוך התעלמות מוחלטת מן העובדה שזעקה לשמיים: היא היתה אז ילדה. בין היתר היא סיפרה:
"בערבים הראשונים התחיל לבוא למיטה שלי, לקחתי כר, זרקתי והלכתי לספה. וככה זה הלך, כמה ימים. זה מעציב מאוד, אבל באמת ככה זה. ואחרי איזה שבועיים ככה, אז יום אחד הוא בא, עם בקבוק יין ביד ועם דברים טובים ואמר עכשיו נעשה, נאכל ג'עלה ונשתה ונעשה כיף, ועכשיו, 'אני אראה לך למה מתחתנים. את שומעת? עכשיו אני אראה לך למה מתחתנים'". 
לונדון התגלגל מצחוק, וכך הקהל. 

בביקורת נכתב כי מלכת העדלאידע של שנות העשרים התגלתה בתור "אישה חכמה, בעלת כושר סיפור מרתק והומור דק" ובלטה באותנטיות שלה ביחס למפורסמת אחרת יוצאת תימן, הזמרת שושנה דמארי. באותם ימים קיבלה צברי תפקיד קטן בסרט הפחדנים של הבמאי אבי נשר, כנראה האחרון שמילאה. 

המקורות עליה מלמדים על אישה עצמאית ויוזמת, שידעה לזהות הזדמנות להצלחה. בשונה מן הכותרות שקשרו לה לפעמים, היא לא היתה סינדרלה בת תימן וגם לא חלבנית על חמור שבמקרה מצאה מלוכה. מתקבל רושם שהיתה זו אישה שידעה מה היא רוצה. בשנותיה האחרונות חיה, בלשון המעטה, בצניעות ואף בדלות. ב-1994 הלכה לעולמה. על המצבה בבית העלמין טרומפלדור כתוב: פה נטמנה מלכה אסתר. 

לעדות המלאה של ציפורה צברי, "כרם היה לידידי" הטלוויזיה הישראלית, החל מדקה 40
על ציפורה צברי באתר של מורה הדרך אילן שחורי, ובבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית

על "אסתר המלכה העברייה" והעדלאידע בתל אביב קראו בספרו של ד"ר חזקי שוהם, מרדכי רוכב על סוס: חגיגות פורים בתל אביב (1908--1936) ובנייתה של אומה חדשה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן