26 בפברואר 2019

שושנה בין החוחים

בעקבות הסופרת שושנה שבבו


עם הולדתה, ב-12 באוקטובר 1910, אמרה עליה אחותה מזל כי היא ורודה ויפה וקראה אותה רוז. כשגדלה התינוקת, החליטה בעצמה לשנות את שמה. "חששתי שהשם הזה יסבך אותי עם הילדים, ולכן בחרתי לי שם בעברית", כתבה שושנה שבבו לימים. אמנם, ציינה, פירוש המילה "רוז" בעברית הוא ורד, ושושנה היא פרח אחר, "אבל השם הזה כבר דבק בי ואני דבקתי בו ולכן אני נקראת שושנה עד היום הזה". 

שושנה שבבו / צילום מתוך הספר "אהבה בצפת"

היא נולדה בזכרון יעקב, בת למשפחה ותיקה בארץ, שמקורה בעיר צפת. משפחת אמה, טובה שבבו לבית כהן, התיישבה שם במאה ה-19, ומוצאה היה מפרס. לטובה ושלמה שבבו נולדו שני בנים וחמש בנות, שושנה ככל הנראה היתה הצעירה שבהן. אביה, שלמה שבבו, היה מורה שלימד בעבר באוניברסיטה בקהיר, ובעקבותיו עברה המשפחה לזכרון יעקב, שהיתה אז מושבת הברון, ופקידיה חיפשו מורה לערבית לבית הספר המקומי. שאלת הוראת הערבית עלתה מדי שנה לדיון בדבר נחיצותה בבית ספר במושבת האיכרים: "אבא אמר: זה לא ייתכן, אנחנו גרים יחד עם העם הערבי, ואנחנו חייבים לדעת את שפתו". 

היא גדלה במושבה, הצטיינה בלימודיה ולפחות פעם אחת קפצה כיתה. בילדותה, סיפרה, "אני בחרתי בחבורת הבנים, כי היו להם עיסוקים מרשימים, כמו לרכב על חמורים, לשחק בכדורגל, כדור שהיה חבילת סמרטוטים שניתנה לה דמות כדור. הייתי רזה מאוד מרוב שובבות ונראיתי כחרגול". כשסיימה את בית הספר היסודי החלה ללמוד בסמינר לוינסקי להוראה, לשם התקבלה ללא בחינה מוקדמת, בהמלצתו של מנהל בית הספר בזכרון, הסופר יהודה בורלא.

אמה נפטרה בטרם עת, כששושנה שבבו היתה נערה. האובדן ליווה אותה כל חייה:  "חסרה הייתי את אמא, את לטיפתה וחיבוקה, ועד היום אני חולה למילת חסד או טוב-לב, ומחפשת בכל אדם את ברכת האלוהים שאיננה", כתבה בזכרונותיה. "אמי מתה עליי בחצי ימיה והשאירה אותי חסרת מגן וחסרת חסד. כך גדלתי והתחנכתי ולמדתי והתחתנתי וילדתי ללא עזרת אימא הקבורה עמוק בלבי לעולמי עד". אף שבבית היו חמש בנות, סיפרה, בבית לא דיברו לא על אהבה וודאי לא על מין, "וכך גדלתי עם בורות נוראה".  

איך התמודדה עם המעבר מן המושבה לתל אביב, בגיל כה צעיר? בריאיון שנתנה ב-1979 אמרה: "כמה אפשר להחזיק ילדה, ברוב עוונותיי, אני אגיד – מוכשרת מאוד? אתה לא יכול להחזיק להבה. אתה מוכרח לתת לה להתפרץ". היא היתה אז בת 13, וכפי שאמרה לימים: "הוסיפו לי שנים". 

אל תגידי לא ידעתי
פולניה מוזרה בבגדד
מי היתה הציונית הראשונה

היא החלה לפרסם את יצירותיה הספרותיות. היו אלה ימים של פריחה: "לבי לא היה לנישואין בכלל, אבל הזרם לא פסק והתעצם מיום ליום, מכיוון שהייתי נערה יפה (סליחה!) אם לא למעלה מזה, והייתי כותבת ב'בוסתנאי', שבועון של האיכרים שהיה מכובד מאוד בהנהגתו של הסופר הנפלא משה סמילנסקי, ובכל שבוע חיכו אנשי המושבה לקרוא מה כתבתי באותו שבועון. ואז החלו הזמנות רבות ושונות מ'הארץ', 'דואר היום', 'ידיעות אחרונות', וה'דואר' שנדפס בניו יורק, עד שם הגיע שמעי, ואני הייתי בתקופת זוהר גדולה", כתבה. 

ב-1932 יצא לאור ספרה הראשון, "מריה: רומן מחיי הנזירות בארץ". היא החלה לעבוד על הספר כשהיתה כבת 16, בעקבות סיפור ששמעה. בתחילה תיכננה לכתוב סיפור קצר. "שמועה נפלה בקרב הקהילה הנוצרית שטלטלה אותה. אז נודע לי בחדרי סתרים על נערה נוצרייה בת למשפחה מכובדת שהרתה לשחקן בלתי ידוע. השמועה הטרידה את מוחי וחשבתי: אעלה על הכתב סיפור קצר, כי הנושא היה מעניין מאוד. אבל הסיפור הלך והתארך והייתי חייבת לבדוק וללמוד את דרכי הנוצרים וחייהם ותפילותיהם". העבודה על הספר כללה תחקיר מעמיק: "לולא הייתי יהודייה מודעת, ייתכן שהייתי נדבקת בחיידק הנצרות", ציינה.

ב-1942 יצא לאור הרומן השני, "אהבה בצפת". באותה שנה נישאה לדוד כרנסתי, קרוב משפחה רחוק. באותה תקופה חדלה לכתוב, בין אם לפרסום ובין אם למגירה. "אני עוזרת בחנות הצמר של בעלי, ועושה כמיטב יכולתי לשאת בעול, ואם בא איזה רעיון להגותו, הייתי טורדת אותו ממחשבתי. שושנה שבבו הסופרת מתה! ישנה הגברת כרסנתי". נולדה להם בת, אורנה. הם גרו בחיפה. כשלוש שנים אחרי הולדת הבת הרתה. התינוק מת במהלך הלידה. 

שמה הלך ונשכח, וכך יצירותיה. הדברים שכתבה בתה, הנכללים בהוצאה המחודשת ל"אהבה בצפת" (הוצאת בימת קדם לספרות, 2000) מלמדים גם לא דיברה על נושא הכתיבה, לכל הפחות לא בבית. "על שאלותיי מדוע אינה כותבת – לא נעניתי מעולם". אמנם היא "לא יכלה להסתפק בחיים רגילים של עקרת בית. תמיד קיננה בלבנו ההרגשה שחסרה דבר-מה בחייה, ובעצם יכלה להיות חיים אחרים – אבל אל הכתיבה לא חזרה". 

ב-1996 פרסם ד"ר יוסף הלוי מונוגרפיה על יצירתה (בת המזרח החדשה: יצירתה של שושנה שבבו, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), שכותרת הפרק הפותח שלה, "מקורותיה של יצירה מנודה", מתמצתת את דחייתה הבוטה בידי הממסד הספרותי. התרומה שלה לספרות הארץ-ישראלית חשובה ביותר, כתב, "ואף על פי כן לא זכתה להימנות עם 'הסופרות המבשרות' בארץ". 

יש לכך כמה הסברים. לפי הלוי, היצירות שלה לא הלמו את הרוח הכללית של הממסד שהיה ציוני-סוציאליסטי. בעיני הממסד הספרותי ובכיריו, כולם גברים, ספריה נחשבו ספרות זולה ממש. וכך, "יצירתה של סופרת ארץ-ישראלית שבשל מניעים חוץ-ספרותיים כמעט אבד ספרה מכלל סופרי ישראל". בעיני הביקורת, קבע, היתה חוח ולא שושנה. הביקורת הקשה ביותר היתה מהסופר יהודה בורלא על הרומן "מריה", במאמר שפרסם בכתב העת "מאזנים". שבבו לא שתקה. לא שברת את רוחי, כתבה למורה ולמחנך שלה בבית הספר בזיכרון, שכתש את יצירתה עד דק, "עוד אוסיף לכתוב כמה וכמה יצירות גדולות וקטנות ביתר עוז וביתר שאת".


בסיכום המונוגרפיה, כתב הלוי: "יש לדחות את דברי השוללים את שתי היצירות, ועל אחת כמה וכמה את דבריהם של מי שרואים ב'רומנים' דברי תפלות בעלמא שגנאי לה לספרות הארץ-ישראלית אם אלו גידוליה וביכורי אדמתה. שכן אין מדובר ב'ספרות קלוקלת', לאמור, בעלת תוכן מגרה בלשון המונית דלה שסגנונה בוטה. על צד האמת, שני רומנים אלו טעונים רעיונות חברתיים, קהילתיים ולאומיים -- ובראשם המאבק לתמורות במעמדה של בת המזרח היהודייה, המוסלמית והנוצרייה". 

הקול השונה שביטאה וקנאת הסופרים לא היו ההסברים היחידים להחלטתה לחדול לכתוב. יצחק גורמזאנו גורן, שערך את כתביה שיצאו לאור בתחילת שנות האלפיים, כתב בפתח הדבר להוצאה המחודשת ל"אהבה בצפת" (הוצאת בימת קדם לספרות), כי מעבר לביקורת משער שמעבר לביקורת הקשה, גם החיים גרמו לכך: אימהות וחיי משפחה, נישואין ומחויבות לפרנסה. גם בהקדמה לפרקים מיצירותיה בקובץ שאני אדמה אדם: סיפורי נשים עד קום המדינה כללה פרופ' יפה ברלוביץ את ההשערה לפיה שושנה שבבו חדלה לכתוב בשל התחייבויותיה כאם. 

מדי פעם נזכר שמה בעיתונות, בעיקר בקשר לספר "מריה". על דימויו ומעמדו בספרות בארץ אפשר ללמוד מן השוליים של כתבות עיתונאיות. באחד העיתונים היומיים הגדולים פורסמה כתבה על נשים במנזר סנט ג'וזף ביפו. העיתונאית חלקה את רשמיה מהביקור במנזר והמפגש עם נזירות, סיפרה על סדר יומן ואורחות חייהן והתאפקה שלא לשאול על אהבה ומין. "אני מדלגת על השאלות המביכות. את אלו נניח לספרים כגון אותו 'בסט סלר' ישן נושן, של שושנה שבבו, 'מריה', שקראנו בילדותנו מתחת לשולחנות בבית הספר". פעם אחרת נזכר הספר בתור "חלוץ הפורנוגרפיה" ושבבו בתור "מחברת נועזת" ממשפחה ספרדית במושבת איכרים.

ב-1979 נתנה שבבו ריאיון ל"קול ישראל" בה סיפרה על בית אביה. היא נשאלה בעיקר על חיי משפחתה בזכרון יעקב, תוך התמקדות בסיפור חייו של האב, שפרקים הירואיים בתולדות המושבה נקשר לשמו: פרשת ניל"י והתאבדותה של שרה אהרנסון. הקדימונים שפורסמו בעיתונות לקראת השידור דיווחו על ריאיון עם הסופרת שושנה שבבו, אף על פי שלא נשאלה על כך עבודתה הספרותית כלל. 

במהלך עבודתו על חקר יצירותיה הלוי הספיק להיפגש איתה, אך הספר ראה אור אחרי מותה. הרומנים ראו אור בהוצאה מחודשת ביוזמת "בימת קדם לספרות" וגיליון של כתב העת "הכיוון מזרח" הוקדש ליצירותיה. פרקים מספריה וסיפור נכללים בקובץ שבחרה וההדירה ברלוביץ, בו היא משוייכת לסופרות ילידות הארץ, לצד אסתר ראב. ב-2010 קיבל "מריה" את פרס לספרי מופת מטעם משרד התרבות.

על עצמה שבה וכתבה שבבו אחרי שמלאו לה שמונים שנה. באוגוסט 1991 החלה לכתוב את זכרונותיה, והתמידה בכך עד חודש לפני פטירתה, בקיץ 1992. ברשימות, "זכרון יעקב שלי", סיפרה על ילדותה, נעוריה וחייה הבוגרים וגם על ההתמודדות עם הזיקנה. "אני שונאת את הזיקנה שאי אפשר להילחם בה", כתבה, וציינה כי "אפילו עתה, לעת זיקנה שאיני יודעת את טיבה, אני זקופה וקלת תנועה כאחת הצעירות כביכול".
 היא סיפרה שהקפידה להתעמל פעמיים ביום. 

דומה שתמיד אהבה כדורגל: בילדותה כששיחקה עם הבנים, ולימים כשהיתה אוהדת של מכבי חיפה. "אני אוהבת ספורט", כתבה בזכרונותיה, "ומכל הספורט -- כדורגל -- ומכל הכדורגל את מכבי חיפה המשבעיתני מרורות בזמן האחרון. אני עוקבת אחרי משחקי הקבוצה, ואם תצליח באותה שבת, אני תולה על אדן החלון צעיף ירוק". ב-1991 מכבי חיפה דווקא השביע אותה נחת: מכבי חיפה זכתה אז בדאבל. 

כחול זה צבע של בנות ובנים
מה עשתה צילה פיינברג בשיעור התעמלות בגימנסיה
ככה מחנכות בנות (לא) לשתוק

היחס למבוגרים בארץ הטריד אותה: "שאלה מנקרת במוחי. מדוע שונאים את הזקנים? מדוע עליהם להתבייש בגילם? מדוע ירדו אל סף הבושה והחרפה? בביתנו לא היתה שאלה כזאת, אבי היה מלך הכבוד. כל כך פינקנו אותו וכיבדנו אותו על שדאג לצרכינו ולימדנו והיבאנו לעולם התרבות. עכשיו? הלב מתחמץ להבעת הבוז להורים קשישים כאילו אשמתם שטרם נפטרו. והרי הם חיים על קצבתם ואינם מתערבים בחיי הצעירים חסרי הנימוס". 

באשר לכתיבה, דומה שזו לעולם עמדה ברקע הדברים. האם סלחה לבורלא? לא ברור ואולי גם לא חשוב. "יכלה הזמן והקריאה לא כלתה מחיי עד היום הזה. לבי לספרות היפה ולמוסיקה הקלאסית, ואני מתברכת בלבי כי חנני האל בתאוות הלימוד והבנתו. כי מה היינו עושים בלי המוסיקה? כיצד ייתכנו החיים בלא הספרות הרומנטית שהעשירה את חיי?".

תודה לפרופ' חנה נוה