בל יהרוג עוד בן של אם אחת את בנה של אם אחרת

כוחה של סולידריות בין אמהות*

התהום בין השבחים לצה"ל, מצעד האלופים במיל' באולפני החדשות ושתיקת הפוליטיקאים, לבין כאבה של סבתא מדיר אל־בלח שאיבדה שלושה מנכדיה כשהפציץ צה"ל את בית משפחת סווארכה, מעלה שוב את התהייה מה היה קורה אילו נשים היו מחזיקות בעמדות מפתח. זוהי משאלת לב, המלווה לרוב בהערכה שהכל, או כמעט הכל, היה נראה אחרת. 

מתוך אוסף הכרוזים באתר הספרייה הלאומית

אילו היה לשוטרת יונה קוממי אקדח

בעקבות השוטרת מ"רחוב השוטרת" ברמת גן 

בדברי הימים של משטרת ישראל יונה קוממי היא אישה שעשתה היסטוריה, כשהיתה לשוטרת הראשונה שנהרגה במהלך פעילות מבצעית. היה זה במהלך מרדף אחרי עבריין ב-29 באוגוסט 1965, ובכך היתה ראשונה לא רק במשטרת ישראל אלא בעולם. אחרי מותה, עוטרה בעיטור הגבורה של משטרת ישראל. היא שירתה במשטרה במשך כשנתיים, ביחידת השוטרות. כמו כלל הנשים במשטרת ישראל אז, היא לא נשאה נשק. מה היה קורה אילו היה ליונה קוממי אקדח בחגורתה? לפי רוב המקורות המתעדים את האירוע, לרבות המפקדת שלה, לא היה לה סיכוי לגבור על העבריין שירה לכל עבר. אך חברותיה השוטרות חשבו אחרת. 

שוטרת יונה קוממי / בית מורשת משטרת ישראל 

אל תקנאו בכד

בעקבות הפלמ"חניקית זיוה ארבל והתמונות ההן 

חברת פלמ"ח זיוה ארבל, שהיתה מ"כית, מ"מית וקצינת הקשר הראשונה בפלמ"ח, התפרסמה בעקבות שתי תמונות שצילם בוריס כרמי בעיצומה של מלחמת העצמאות. אחת, שצולמה בבן-שמן מיד אחרי כיבוש לוד, וידועה בתור "הנערה עם האקדח". שנייה, שצולמה בחורבות הכפר ברפיליה, שפורסמה בעיתון "במחנה" בצמוד לכיתוב "מי מקנא בכד?". בזכות התמונות הפכה זיוה ארבל לסמל לתרבות הצברית ובמיוחד לפלמחניקיות, כנערות שבשעת מלחמה חגרו נשק ויצאו לקרבות. 

עיתון "במחנה", 29 ביולי 1948 / זמרשת

המורה להיסטוריה שלא שתקה

בעקבות שושנה שמואלי, פעילת שמאל שנשכחה

במאי 1955 פוטרה המורה שושנה כץ. הורים לתלמידים ותלמידות בבית הספר רמז בקריית שלום תל אביב טענו שהשפיעה על הילדים להצטרף לנוער הקומוניסטי. פיטוריה עוררו מחאה, והעניין הגיע לבג"צ, שהצדיק אותם. עברו שנים עד שהותר לה לחזור וללמד. בכל השנים האלה, כמו תמיד, פעלה לקידום צדק חברתי, זכויות עובדים ולמען שלום. מכתב ששלחה למערכת "הארץ" הביא להקמת "הורים נגד שתיקה". פעילותה הציבורית האחרונה היתה במסגרת ארגון לרווחתם של לקויי ראייה. בסיפור חייה ופועלה יש הדהודים אקטואליים בנושא המפגש הרגיש בין חינוך לפוליטיקה, רדיפת מי שחשודים בעיני השלטון בתור "שמאלנים" וכמו במקרים אחרים הנוגעים לנשים בהיסטוריה, גם את השאלה מי זוכרות וזוכרים אותה, אם בכלל.  

שושנה שמואלי (כץ) 2015-1929

מי היתה "הילדה השלישית" בשיר של נתן אלתרמן?

בעקבות יהודית כהן-מגורי ואמהּ שולמית

שולמית כהן-מגורי עמדה יחידה מכל משפחתה ליד הקבר הפתוח של בתה, שנפטרה מפצעיה ביום חמישי, 13 בנובמבר 1947. הבת, שהיתה כבת 15 ואולי אף פחות, היתה תלמידה מצטיינת בגימנסיה הרצליה בתל אביב. היא נהגה להכין את שיעורי הבית שלה בבתיהן של חברות; לא פעם אמרה שתחזור מאוחר. פעם אחת הודיעה שבקרוב תצא עם כיתתה לשבוע עבודה בקיבוץ בצפון. לקראת היציאה קנתה לה שולמית נעלי עבודה חדשות. ב-12 בנובמבר 1947 נפצעה קשה במאורע שנודע בתולדות לח"י בתור "טבח ילדי רעננה". למחרת, אור ליום חמישי, 13 בנובמבר, מתה מפצעיה. נתן אלתרמן כתב עליה שיר.

יהודית כהן-מגורי / ארכיון לח"י

למה לא היה נעים לדבר על המשכורת של האחיות

עם סיפוק לא קונות במכולת*

שביתת האחיות, שהסתיימה לעת עתה, הציפה את תנאי עבודתן של אחיות במדינת ישראל, ודאי על רקע מצב מערכת הבריאות, אך ספק אם תמנע את המחאה הבאה. כדי לטפל בבעיה צריך להכיר את שורשיה – ואלה מלמדים כי כל עוד אחות נחשב מקצוע נשי טיפוסי, המצב לא ישתנה. מחקרים בנושא נשים בעולם העבודה הראו מזמן שהשתלבות נשים במקצוע מסוים לא פעם הופכת אותו לשווה פחות. במקרה זה, הסיבה נמצאת בניסיונות בראשית ימי המדינה להמריץ צעירות לבחור במקצוע זה באמצעות הצגתו כ"נשי מובהק".

אחות מתלמדת, 1948 /

אמא אדמה

בעקבות "הקיבוץ של אמא בן-טולילה"

כשביקשו שניים מששת הבנים שלה להצטרף לקיבוץ, החליטה אמם שזה לא רעיון טוב. "פה בקיבוץ יש יותר מדי אנשים. פה נלך לאיבוד", הסבירה להם. "אני רוצה קיבוץ, אבל קיבוץ שיהיה שלנו, רק של המשפחה, ואני אבשל לכם מה שאתם אוהבים". המטרה היתה הקמה של חווה משפחתית גדולה. זה היה ככל הנראה הרגע בו נוצר קיבוץ מסוג חדש, שעלה על הקרקע בקצה מושב שחר שבחבל לכיש וקיבל את הכינוי "הקיבוץ של אימא בן-טולילה".

רבקה בן-טולילה, 1958 / מקור: עיתון מעריב

חלוצה מרכזית

אורה נמיר 1930–2019

הפעילות הציבורית של השגרירה, השרה וחברת הכנסת אורה נמיר החלה מאחורי הקלעים, במקצוע ובמרחב השמורים באופן מסורתי לנשים. בדף עליה באתר הכנסת תחת הסעיף מקצוע כתוב: "מנהלת משרד", ומשמעו של דבר, במהלך השנים, היה בין היתר בתפקידיה בתור מזכירת הקונסול הכללי בקונסוליה הישראלית בניו יורק, פקידה ואחר כך קצינה בחיל הנשים של צה"ל, מנהלת המשרד שהיה אחראי הבנייה של משכן הכנסת ובעבודתה כקצרנית בימי כהונתו של מרדכי נמיר כראש עיריית תל אביב.

אורה נמיר / הרמן חנניה לע"מ

נשיאה ליום אחד

50 שנה לפרישתה של ח"כ וסגנית היו"ר דבורה נצר

לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד. היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות.

דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין

הצעת החוק נגד מכנסיים קצרים

החוק נגד המחשוף יחזור?*  

חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', השואף להתמנות לתפקיד שר המשפטים, לא צריך לעבוד קשה כדי להחיל במדינת ישראל דין תורה. ודאי לא יקשה עליו להחיל הלכות צניעות על נשים – כל שעליו לעשות הוא לרענן הצעת חוק שהעלה חבר הכנסת שלמה יעקב גרוס (אגודת ישראל) על סדר יומה של הכנסת השלישית, בקיץ 1959. עניינה היה הטלת הגבלות על לבושם של אזרחיות המדינה ואזרחיה, או כפי שכינו זאת בקיצור בדיווחי העיתונות, החוק בדבר איסור המחשופים.

תל אביב, 1950 / האנס פין, לע"מ

גרוס נאבק על החוק. "אם בתחומי המשפט של המדינה נחקקו חוקים שונים הדרושים לחיי החברה, בשטח לבוש האזרח שורר מצב של 'איש כל הישר בעיניו יעשה'", הוא התלונן במליאת הכנסת. "אין החוק הקיים מגביל את הגבר או את האשה מלהופיע ברבים בלבוש הפוגע במוסר הציבור. ומכאן הפִרצה הגדולה, המתרחבת באופן מבהיל, בלבוש הבלתי מוסרי שאנו עדים לו ברחובות ובמקומות פומביים".

בתינו הומים מתינוקות

בעקבות עדה יגורי, אימא של החינוך המשותף

תולדות חייה ופועלה של עדה יגורי, מחנכת ומראשונות קיבוץ יגור, מלמדים שהיא היתה בעצם "האימא של החינוך המשותף". על רקע אורחות החיים בקיבוצים, שמי שגדלו בעיר מזהות קודם כל בתור לינה משותפת, יש בזה סתירה: הרי מדובר על חינוך משותף, ולא על חינוך בחיק המשפחה הגרעינית. כתביה, שאוגדו בקובץ "צרור לעדה" וראה אור במלאת ארבע שנים למותה, מהדהדים את הסתירה הזו, וחושפים גם משהו על הבית בו גדלה, לא כל שכן על אימה שלה, שהיתה דמות דומיננטית.

עדה יגורי 1903--1966

בלוז לכחולת המדים

בעקבות נצ"מ נעמי שדמי 

בתחילת חודש מאי 2019 הלכה לעולמה האישה הידועה בתולדות משטרת ישראל בתור מייסדת שירות הנשים. דרכה של נצ"מ נעמי שדמי בשורות המשטרה, אותה החלה בשנת 1961, ופעילותה לקידום מקומן של הנשים בה, רצופה הישגים. בה בעת היא משקפת את מקומן של נשים בהיסטוריה של משטרת ישראל מן הכיוון ההפוך, שביסודו אפליה גלויה ומתמשכת שמניין ימיה כמעט כמניין ימי המשטרה.

נעמי שדמי, לימים נצ"מ / משטרת ישראל

שדמי נולדה ב-1931 בשם מרתה שפיץ. ארצה הגיעה בגיל 16, אחרי שעברה את השואה בהונגריה. היא שירתה בנח"ל וכקצינת ח"ן בחיל האוויר. למשטרה התגייסה לאחר שנענתה ליוזמתו של עמוס בן-גוריון, אז מפקד מחוז תל אביב ולימים סגן המפכ"ל, להקים יחידת סיור של שוטרות. הקצונה הבכירה לא התלהבה מהיוזמה. במחוז תל אביב הסבירו לשדמי שנשים לא מתאימות, כי שוטר יתקשה לקבל אישה כקולגה, הציבור לא יסור למרותה של שוטרת ונשים לא מסוגלות לעמוד במאמצים הפיזיים והנפשיים הדרושים לתפקיד. בספרה האוטוביוגרפי ("מרתה ונעמי", הוצאת משרד הביטחון) סיפרה שדמי כי כאשר שמעה "את הקביעה החד-משמעית שהרעיון לא יצליח וכי נשים אינן מסוגלות למלא בארץ תפקיד של שוטרות – נדרכתי ונדלקתי".

שלוש שנפלו באוהל המטבח

בעקבות חברות הפלמ"ח לילה נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה

בתשעה באוקטובר 1948 נפלו לילה נעמי יוסף, תמר באומגרט ומרים אוסיה, לוחמות פלמ"ח, בהפצצה של המצרים על הנגב הנצור. באותו הזמן הן נמצאו באוהל המטבח של הגדוד ליד קיבוץ דורות, על אדמות הכפר הוג'. שלושתן נולדו בשנת 1928, שלושתן היו חברות בהכשרה מגויסת, שלושתן נקברו יחד בקבר זמני בקיבוץ דורות, וביוני 1950 עוברו למנוחת עולמים בבית העלמין בהר הרצל. נסיבות נפילתן סמליות מאוד, ומזקקות את מקומן של נשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות: לא שוויון אך שותפות גדולה בין הלוחמות ללוחמים. 

לילה נעמי יוסף

בין האתמול לעתיד: גיבורת השואה הלנה המרמש

על הספר "לאהוב למרות הכול"  

סיפור השואה של הלנה המרמֶש מלא וגדוש פרקים קשים ביותר: אם צעירה בעיירה קטנה במזרח פולין, שאיבדה את בנה הפעוט וכמעט את כל משפחתה, שהיטלטלה ממקום מחבוא אחד לאחר, גורשה לאושוויץ ובצעדת המוות הגיעה לברגן בלזן. בסיפור שזורים גילויי התנגדות ברוח – פרח באושוויץ, שירים שכתבה, מאמץ חוזר ונשנה לתעד את מה שראתה – וגם של תשישות ורפיון, ייאוש ואבדון. היא השמיעה בהזדמנויות רבות את סיפורה, והפגינה אופטימיות במינון יוצא דופן. ילדיה ונכדותיה איגדו את הדברים לספר שכותרתו ממצה את תפישת עולמה: "לאהוב למרות הכול".

הלנה המרמש 2010-1918

האישה שבטנק תנצח

הפיילוט היה מוצלח, אז בצה"ל החליטו שעדיף בלי נשים*

החלטת צה"ל לא לשבץ נשים לתפקיד טנקיסטיות לא רק מסיגה את שילובן של נשים בו לאחור, אלא מחזקת עמדה ביחס לייעודן של נשים יהודיות בישראל ולתפקידיהן כאזרחיות המדינה. אף שלוחמות שיריון הוכיחו את יכולותיהן, הן לא תהיינה לוחמות טנקים כי "השלב הבא בהתנסות מחייב גדילה משמעותית בכוח האדם ותשתיות למימוש התהליך". קשה להניח שבצה"ל לא יודעים שלהתקדמות לאור הצלחת פיילוט דרושה הגדלה בתשתיות ובמשאבים. על כן קשה שלא להניח שההודעה הזו מחפה על הסבר אחר, שלא נאמר במפורש. אין דבר, מפקד שיריון בכיר התגייס כדי להציג אותו.

נשים מפקדות טנק, לפני שבצה"ל החליטו שבעצם לא / אתר צה"ל

תא"ל (במיל') אביגדור קהלני טען שאישה לא יכולה להיות לוחמת טנקים כי זה עלול לפגוע בתיפקוד שלה בתור אימא, ואמר: "האם אנו רוצים שהאמהות של העתיד יחזרו ללא גפיים, ללא ידיים ועם פוסט טראומה כמו שלוחמים שלי חזרו מהלחימה?". ביסוד דבריו עומדות לא רק פגיעה בנשים עם מוגבלויות והנחה שהשלום הוא חלום של שמאלנים, אלא עמדה לפיה אישה יהודייה צריכה לשמור על עצמה שלמה ובריאה בשביל ללדת תינוקות ולגדל אותם.

אנחנו הולכות להצביע, ועוד איך

ככה אנחנו נראות לפי ועדת הבחירות המרכזית*

התשדיר של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 משקף את מקומן של נשים במערכת הבחירות ובמדינת ישראל בכלל. נראים בו שני גברים צעירים שיושבים בבית קפה, קוראים עיתון ומודאגים ממצב האומה. שניהם חושבים שצריך לעשות משהו. הגבר שיושב בצד ימין, שקוראים לו מוּש, מניח את העיתון, קם והולך. הגבר שיושב בצד שמאל נשאר לשבת. מוש מחליט לרוץ לכנסת. הוא נוקש על דלתות ואוסף חתימות, מגייס פעילים ומקים מפלגה, מגיש רשימה ומנסח מצע, לוחץ ידיים באירועים משפחתיים ומגשש אחרי הסכמים עם דתיים.

תשדיר של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 

כשמפלגה מחליטה לפנות לנשים שלושה שבועות לפני בחירות

בחירות לכנסת ו"יום האישה"* 

באוקטובר 1959 פורסמה בעיתונות מודעת בחירות מטעם מפא"י, שהזמינה נשים לאירועי "יום האשה". היה זה פחות מחודש לפני הבחירות לכנסת הרביעית, שהיו צפויות להתקיים בתחילת נובמבר של אותה שנה. האירועים שארגנה מפלגת השלטון כללו אסיפות ברחבי הארץ, בהן הדוברות העיקריות היו נשים: בפתח תקווה - שרת החוץ גולדה מאיר, בדימונה - ח"כ בבה אידלסון, בנתניה - ח"כ רחל צברי. באילת דיברה העיתונאית והסופרת ברכה חבס, במושב נהורה "אם הבנים" רבקה גובר, ובעצרת בקריית שמונה השתתפה אל"מ (במיל') שושנה ורנר, קצינת ח"ן ראשית השנייה של צה"ל.

גולדה מאיר נואמת באסיפת בחירות של מפא"י 1959 / פריץ כהן, לע"מ

מה קרה לאסתר המלכה העברייה?

בעקבות צפורה צברי 1994-1908

לסיפורים על מלכות יופי יש בדרך כלל קו עלילה אחיד: נערה מתגלגלת איך שהוא לתחרות, לפעמים ללא ידיעתה, מגיעה לשלב הגמר, זוכה באהדת הקהל והשופטים, והיא בכלל לא ידעה שהיא יפה כזאת. לא כך היה במקרה של ציפורה צברי, שבשנת 1928 זכתה בתחרות היופי "אסתר המלכה העברייה" של העיר תל אביב, תואר בו השתמשה כמקפצה לקריירה בינלאומית; היא רצתה להיות שחקנית קולנוע.

בריאיון לירון לונדון, 1980 / טלוויזיה הישראלית  (צילום מסך)

שושנה בין החוחים

בעקבות הסופרת שושנה שבבו

עם הולדתה, ב-12 באוקטובר 1910, אמרה עליה אחותה מזל כי היא ורודה ויפה וקראה אותה רוז. כשגדלה התינוקת, החליטה בעצמה לשנות את שמה. "חששתי שהשם הזה יסבך אותי עם הילדים, ולכן בחרתי לי שם בעברית", כתבה שושנה שבבו לימים. אמנם, ציינה, פירוש המילה "רוז" בעברית הוא ורד, ושושנה היא פרח אחר, "אבל השם הזה כבר דבק בי ואני דבקתי בו ולכן אני נקראת שושנה עד היום הזה". 

שושנה שבבו / צילום מתוך הספר "אהבה בצפת"

אז מנגד יצאו נערה ונער

בעקבות נפילתה של מרים שחור 

מרים שחור היתה לוחמת פלמ"ח הראשונה שנפלה במלחמת העצמאות. זה היה בתשעה בדצמבר 1947, אז יצאה, אישה אחת בחולייה של לוחמים, למשימת סיור על קו המים בנגב. ליד הכפר שועוט נתקלו במארב ונהרגו. ככל הידוע, בעקבות נפילתה הוחלט בקרב מפקדי הפלמ"ח, במטה ובשטח, למנוע מנשים לצאת למשימות מבצעיות.

מרים שחור 1947-1928 / אתר הפלמ"ח

די לכיבוש הזיכרון

האם מותר לנו? יום הזיכרון הבינלאומי לשואה 2019*

בשנת 1965 יצא בפעם הראשונה מסע נוער ישראלי לפולין. הנערים והנערות ביקרו באתרי מחנות המוות טרבלינקה, מיידאנק ואושוויץ־בירקנאו, וסיירו בוורשה ובקרקוב. בראש הקבוצה עמדה פרדקה מזיא, ניצולת השואה, סופרת ומחנכת, שיזמה את המסע ואירגנה אותו. בשובם ארצה כתבה להם: "הראיתי לכם מה מסוגל לעשות אדם אשר נותן להוביל את עצמו ללא מחשבה עצמית, ללא בדיקה, כאשר הוא שוכח שהוא חלק מחברה אנושית גדולה. הראיתי לכם את תחתית השאול, לא כדי לעורר בכם שנאה, אלא על מנת שתדעו לעמוד במבחנים בחייכם. שאלו תמיד את עצמכם: 'האם מותר לי?' תהא טובת האדם, באשר הוא אדם, נר לרגליכם". שני דורות חלפו. מסעות הנוער צברו תאוצה ונטענו משמעות לאומית חזקה, שמעמעמת את ההיבט הכלל־אנושי כפי שמזיא ביטאה אותו אז.

פרדקה מזיא / מקור: אתר קיבוץ העוגן

אל תגידי לא ידעתי

בעקבות עורכת הדין הפמיניסטית תהילה מטמון 

מה שהרגיז במיוחד את תהילה מטמון היה אדישות, ולא סתם אדישות: אדישות של נשים למעמדן כאזרחיות מדינת ישראל. הצעירות בארץ חושבות שהמעמד שלהן שווה למעמד הגברים, הסבירה, אך זו טעות. בסוף הן תגלנה זאת בעצמן, למשל במקרה של גירושין. אז, "מתגלה להן האמת והן עומדות ומשתוממות: 'מה? אנו המתגייסות לצבא, הממלאות את כל החובות המוטלות על כל אזרח אין לנו בעצם כל זכויות אישיות?". התשובה לשאלה היתה לא. בעיניה, הבעיה היתה לא רק חוק שצריך לתקן אותו, אלא חוסר המודעות של הנשים למצב. כאשר נשים מגלות שהן לא שוות, זה קורה בדרך כלל כשהן במצב רגיש במיוחד, כאשר פוקד אותן משבר משפחתי. היא כתבה זאת על בסיס ניסיונה המקצועי: תהילה מטמון היתה עורכת דין ופעילה פמיניסטית, שנתנה ייעוץ ועזרה משפטית לנשים והקימה לפני כשבעים שנה את "האיגוד לשיווי זכויות האישה בישראל" שעד מהרה נודע בתור בתור "הליגה לזכויות נשים בישראל".

תהילה מטמון / מקור: אנציקלופדיה תדהר