24 ביולי 2018

"אינני רוצה ליפול חיה לידי הגרמנים"

גיבורת השואה מריה רוטבלט


בערב תשעה באב תש"ב, 22 ביולי 1942, החל הגירוש הגדול בגטו ורשה. בין המגורשים היו מריה (מרים) רוטבלט, שהיתה עובדת סוציאלית בעיריית ורשה וניהלה מוסד לילדים עוד לפני המלחמה. היא היתה אז כבת 47. אחרי הגירוש פעל בית היתומות בקושי; לפי הערכות אף אחת לא נשארה בחיים. גם רוטבלט עצמה ביקשה למות. בעדויות ובזיכרונות על גטו ורשה והמרד היא ידועה גם בתור אמו של לוטק רוטבלט, חבר הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, מפקד הפלוגה הלוחמת של תנועת "עקיבא". על אמו מסופר ש"היתה אישה משכילה ורבת מרץ, ניהלה פנימיה ליתומים ומוסד ילדים בגטו, חינכה אותו ברוח של עמידה בכבוד". החודשים האחרונים של חייה כפי שהעידה עליהם חברת אי"ל הלה שיפר-רופאייזן, היו ביטוי עז לרוח זו.  

מרים רוטבלט והחניכות בבית היתומות בוורשה, 1940 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

מריה (מרים) רוטבלט נולדה בשנת 1895. על קורות חייה עד המלחמה ככל הנראה ידוע רק מעט. על פי המידע המצוי בארכיון בית לוחמי הגטאות, היא היתה עובדת סוציאלית בעיריית ורשה ומנהלת מוסד ילדים עוד לפני המלחמה. בוורשה הקימה את בית היתומות במסגרת הארגון "צנטוס", ארגון גג יהודי של אגודות לטיפול ביתומים, שפעל בפולין. בבית היתומים ברחוב טווארדה היו כ-80 חניכות, אחר כך עבר לרחוב מילנה. מסמכים שמתעדים את פעילות בית היתומות ואת פועלה של רוטבלט מצויים במכתבים אישיים בינה לבין חניכה בבית זה, רגינה ברגמן, שהצליחה להימלט מוורשה עם פרוץ המלחמה, והם שמורים בארכיון בית לוחמי הגטאות.


בעדויות ובזיכרונות על גטו ורשה והמרד ידועה מריה רוטבלט בתור אמו של לוטק רוטבלט, חבר הארגון היהודי הלוחם ומפקד הפלוגה הלוחמת של תנועת הנוער "עקיבא". מסופר כי אמו היתה "אשה משכילה ורבת מרץ, ניהלה פנימיה ליתומים ומוסד ילדים בגטו" והיא "חינכה אותו ברוח של עמידה בכבוד". ככל הנראה היא התאלמנה כשבנה היה כבן 12. 

הלה שיפר-רופאייזן, חברת הארגון היהודי הלוחם, היתה עדה לגירוש רוטבלט והחניכות. בספרהּ, פרידה ממילא 18, סיפרה כיצד השקיפה על הרחוב מבעד לחלון בביתו של ישראל זלצר, חבר מתנועת גורדוניה. "ראיתי שילדי בית היתומים שניהלה אמו של לוטק, מריה רוטבלאט, יחד עם רוב הצוות ובתוכם גם אמו של לוטק, נלקחו לאומשלגפלאץ. ראיתי אותם מרחוק כשצעדו בשורות, מלווים בגרמנים חמושים. ראיתי את השיירה ולא האמנתי למראה עיני. מבעד החלון ראיתי את הילדים הצועדים ואמרתי לישראל: 'נדמה לי שזאת מאריה רוטבלאט עם הילדים שלה'. כאשר השיירה עברה, הגעתי בריצה לרחוב טווארדה, לבית היתומים. מצאתי שם רק עובדת אחת. עצוב מאוד היה לראות את המיטות הריקות, את המרק שלא הספיקו לאכול מוכן בסירים הגדולים העומדים על הכיריים".

היא הלכה לחפש את לוטק רוטבלט, והתברר לה שכבר יצא לאומפלגפלאץ לחפש את אמו ואת הילדים. בערב, סיפרה, "נכנסתי לבית היתומים ופגשתי את מריה רוטבלט. היא היתה מאוד נסערת אבל שלטה בעצמה. לוטק נשאר באומשלגפלאץ עד למחרת לפנות ערב". התברר שהצליח, יחד עם חבר, למלט את הנערות. "הם שיחדו את הגרמנים והסבירו כי הנערות עובדות במפעל תפירה חיוני לגרמנים, וכולם חזרו עם הילדים לבית היתומים ברחוב טווארדה. למחרת אמרה לי מריה רוטבלאט: 'עתה אני צריכה להכין לילדים בגדי חורף ותרמילים לדרך'. ואכן היא ציידה את הילדים". להערכתה של הלה שיפר-רופאייזן ולפי עדויות אחרות, למרות הניסיונות להציל ככל הנראה אף אחד מהם לא נשאר בחיים. 


שיפר-רופאייזן פגשה ברוטבלט שוב בסוף 1942. "כאשר הגעתי לגטו בנובמבר או בדצמבר, מצאתי את מריה רוטבלאט שבורה ורצוצה; מחנכת שכל הזמן ביכתה את אובדן חניכיה. היא ביקשה ממני רק דבר אחד: כאשר אחזור בפעם הבאה, שאביא לה רעל". היא חזרה ואמרה לה: "אינני רוצה ליפול חיה לידי הגרמנים". הלה שיפר קיימה את הבטחתה. היא היתה חברת מחתרת שמילאה תפקידי קישור ושליחות ונעה בדרכים. באחת משליחויותיה, כשהגיעה לגטו קרקוב, ביקשה מחברתה, אננה שפריצר, שהיתה אחות, רעל. 

"אמרתי לה: חנוס, האם את יכולה לתת לי כדורי שינה או רעל? אל תדאגי, זה לא למעני עדיין. אך אשה אחת בוורשה, היקרה לי מאוד, ביקשה ממני ואני הבטחתי לספק לה זאת. אננה הביאה לי גלולות לומינל ואני סיפרתי לה את קורות בית הנוער בווארשה וכיצד נאבק מאריה רוטבלאט ולוטק על חיי החניכים. כאשר באתי שוב לוארשה מסרתי למאריה את הגלולות. היא נשקה לי בהתרגשות ואמרה: מה שיקרה עתה אני אקבל בשלווה, כי לא אפול חיה בידי הגרמנים".

עם פרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943 הסתתרה באחד הבונקרים בגטו, בעזרתה של שיפר-רופאייזן. "מזוננו היחיד היה צנימים אחדים ומים, לעיתים רחוקות תה וחתיכת סוכר קשה. כמעט שבוע שלא היתה לנו כל ידיעה מלוטק. גברת מריה השתדלה לשלוט בעצמה, אולם הפחד הרבה פן תאבד את בנה היה מביא לידי יאוש. 'אם הוא בחיים, כיצד זה ייתכן שלא בא, ולו לרגעים ספורים?', טענה. היא החזיקה בידה טבליות רעל, כי העדיפה ליטול את חייה במו ידיה מאשר ליפול בידי הגרמנים. ליטפתי וניחמתי אותה וכן הבטחתי לה כי בנה בחיים. 'אם את כה רגועה, אשתדל גם אני לשלוט בעצמי', אמרה".

בספרה תיארה שיפר בפרטי פרטים את הימים הקשים בבונקר, אז איבדו היושבים והיושבות בו את תחושת הזמן. חלק מהאנשים התפללו. "יום אחד אמרה לי גברת מריה, שלא היתה דתית: 'אינני יודעת אם לוטק עוד בחיים. מרגע זה לא אקח לפי דבר, אצום ואתפלל, אולי ישיב לי אותו אלוהים. אני רוצה למות יחד איתו. בכל אופן אינני רוצה להישאר בחיים אחריו'. כל הסברי ותחנוני לא הועילו. היא החליטה לצום ולא נטלה לפיה דבר. גברת מריה היתה כבר חלשה מאוד. חששתי לחייה, ביקשתיה ובכיתי, אבל שום דבר לא הועיל. ופתאום, ערב אחד, חזר לוטק".

השמחה וההתרגשות היו עצומות. הוא הבטיח לה שיחזור לבקר אותה בבונקר זה לעתים קרובות. שיפר-רופאייזן יצאה ללוותו החוצה. "הוא סיפרה לי בקצרה על הקרבות בגטו, על השריפות, וכי איננו יודע מתי יוכל שוב לבוא אלינו". היא אמרה לו שישמור על עצמו, "והוא נהם עלי: 'על מה את מדברת?!'"

לוטק רוטבלט 1943-1918 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

הן עזבו את הבונקר יחד עם חלק מהמסתתרים לאחר שהגרמנים הטילו רימון בחצר. שיפר הובילה קבוצת נשים שיצאה מהבונקר, בדרך החזיקו ידיים. "שוב הטילו הגרמנים רימון, ואנחנו נדחקנו לקיר שמתחת למדרגות המסתירות אותנו. אמו של לוטק החזיקה בידיה את השפופרת עם הרעל וביקשה את רשותי לבלוע את הטבליות. היה בינינו הסכם, שאני אגיד לה מתי לבלוע את הרעל. 'אינני יכולה יותר', לחשה, 'מספיק לי, אני רוצה למות'. אמרתי לה: 'מוכרחים להחזיק מעמד עד הערב. אני בטוחה שלוטק קרוב אלינו מאוד והוא יבוא בלילה. הרי לבלוע את הגלולות תמיד תספיקי'". בחצות באמת הגיע, יחד עם טוסיה אלטמן, חברת מחתרת, ממנהיגות השומר הצעיר, והם הגיעו לבונקר ברחוב מילא 18.

בשבעה במאי 1943, בצהריים, נפרדה הלה שיפר-רופאייזן ממריה רוטבלט כשיצאה לדרכה בשליחותו של מרדכי אנילביץ', מפקד אי"ל. "התלבשתי והייתי מוכנה ליציאה. ניגשתי לגברת מריה להיפרד ממנה. בכינו". היא הבטיחה לה שתחזור לגטו ותוציא אותה ואת האחרים. "על כך ענתה לי: 'אני כבר לא באה בחשבון. אתם הצעירים אולי תישארו בחיים אחרי המלחמה ותגיעו לזמנים טובים יותר, אבל אני כבר לא אצא מכאן'".

למחרת, עם חיסול הבונקר מתה מריה רוטבלט כפי שרצתה, יחד עם בנה. ב-8 במאי 1943, כאשר הבונקר נפל והלוחמים החליטו לקחת את חייהם בידיהם, הוא ירה בה. "מה עלה בגורלן של החניכות בתקופה שבין סיום האקציה ופרוץ המרד הגדול – איני יודעת", אמרה לימים צביה לובטקין על מריה רוטבלט ובית היתומות, "אבל עכשיו נמצאה ליד בנה". 

באוקטובר 1956 מילאה הלה שיפר-רופאייזן שני טפסים של "דף עד" של יד ושם: דף אחד למריה רוטבלט, מנהלת בית יתומים בוורשה, שנולדה ב-1895, אלמנה. דף שני ללוטק לייב רוטבלט, תלמיד, שמתו ב-8 במאי 1943 בגטו ורשה.

* תודה לשרה מצר, שאמהּ רגינה ברגמן היתה חניכתה של מריה רוטבלט בבית היתומות בוורשה ולנעם רחמילביץ מארכיון בית לוחמי הגטאות. על ההתכתבות בין רוטבלט לבין חניכה בכתבה של עופר אדרת בעיתון הארץ