14 בדצמבר 2018

מה אפשר ללמוד מההיסטוריה של נשים בכנסת?

זה לא רק נאווה בוקר, אין בכנסת סולידריות נשית*

כל עוד אין בכנסת סיעה שמייצגת באופן רשמי נשים באשר הן, אין טעם לשגות באשליות ולצפות שח"כיות יעמידו ענייני נשים לפני האינטרסים של מפלגתן. ודאי לא כשהקואליציה נשענת על רוב דחוק. זה גם אחד המקורות להתנהגות המבישה של ח"כ נאוה בוקר מהליכוד בנושא אות ההוקרה, שאמור להיות מוענק היום לאייל גולן מטעם השדולה לקידום הזמר העברי בכנסת, שבראשה היא עומדת.

ההתבטאויות של בוקר מלמדות שגם היא יודעת שהדרך לשמור על הכיסא שלה עוברת בתמיכה של חברי המפלגה, לא של ציבור הנשים. ולא רק זה: היא גם אומרת זאת בפה מלא. ולכן, יש טעם להחליף את הציפייה בהשלמה עם המציאות: חברות כנסת הן חברות מפלגה, ורק אחרי כן, אם בכלל, הן חברות של נשים.

חברות הכנסת בבה אידלסון ועדה פישמן מימון, 1952 / צילום: האנס פין


4 בדצמבר 2018

להיות אישה חופשייה בארצנו

בעקבות עדה פישמן מימון


"במאמצינו לחתור לשוויון חברתי נביא תרומה חשובה להתפתחות החברה האנושית. עלינו לראות במאבקנו זה חזון אנושי בכלל, ובפרט בדור הזה של קיבוץ גלויות במולדת", כך אמרה עדה פישמן מימון בנאום שנשאה לפני כמעט 70 שנה, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת הראשונה. היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה. 

עדה פישמן מימון / מקור: אוסף ביתמונה


27 בנובמבר 2018

האישה הראשונה שזכתה בפרס ישראל

ומה היא אמרה על תקרת הזכוכית 


באחרונה הסתיימה הגשת המועמדויות לפרסי ישראל לשנה זו, ובימים אלה צפוי לפתוח גף פרסי ישראל במשרד החינוך בתהליך מיון המועמדויות שהוגשו והעברת החומר לוועדות השיפוט. ב-65 שנות הענקת פרס זה, שיעור הנשים מקרב הזוכים והזוכות הוא נמוך באופן משמעותי. האישה הראשונה שקיבלה פרס ישראל היתה דינה פייטלסון, לימים פרופסור לחינוך, על עבודת מחקר בנושא "גורמי הכשלון אצל ילדי כיתה א'" שביצעה במסגרת עבודתה במרכז סאלד. זה היה בשנת 1953, השנה הראשונה בה הוענק הפרס. כמו היום, גם אז היה ברור למי תודה וברכה, כבוד והוקרה: אותה שנה זכו בפרס שמונה גברים ואישה אחת. דינה פייטלסון היתה אז בת 27. 

פרופ' דינה פייטלסון 1992-1926


6 בנובמבר 2018

בחייה ובמותה לא נפרדה

75 שנה למותה של גוסטה דוידזון-דרנגר (יוסטינה)


לא ידוע מתי בדיוק חל יום השנה למותה של גיבורת השואה גוסטה דוידזון-דרנגר. כנראה בשבוע השני של חודש נובמבר בשנת 1943. לוחמת גטו זו, שכינויה היה יוסטינה, נודעה בארץ והיתה לגיבורת השואה בשל אחיזתה בנשק כחברת מחתרת בגטו קרקוב, מראשי "החלוץ הלוחם", בשל בחירתה להסגיר את עצמה לידי הגסטאפו לאחר שנודע לה שאהובהּ נתפס ובשל היומן שכתבה בזמן המאסר בכלא הנשים בקרקוב, בתמיכתן של חברותיה. חלקים מיומן זה נשמרו ופורסמו בספר בעברית, "יומנה של יוסטינה", שראה אור לראשונה כעשר שנים אחרי מותה.

גוסטה דוידזון-דרנגר / התמונות מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

היא נולדה בשנת 1917 בקרקוב, למנחם מאיר ואסתר לבית בלומנפרוכט, והיתה חברת "עקיבא", תנועת נוער ציונית (אין קשר לתנועה הדתית בני עקיבא). עם פרוץ המלחמה היתה מראשוני וראשונות "החלוץ הלוחם", ארגון מחתרת חלוצי בגטו. בסוף שנת 1940 יצאה יחד בן זוגה שמעון (שימק) דרנגר, חבר הנהגת עקיבא, לעיר ורשה, שם הקימו פלוגת הכשרה של "עקיבא". בפסח תש"א (1941) ארגנו יחד סמינר חינוכי לבני ובנות ה-17 וה-18. "היו אלה ימים אחדים של לימודים ושל הווי תנועתי", סיפרה הלה שיפר-רופאייזן, חברתם למחתרת. "אירוע זה רומם את רוחנו. הסמינר הצליח מאוד. למרות ששימק וגוסטה היו נתונים למעקב של הגסטאפו, ה לא ויתרו על עבודתם בתנועה ויותר מכולם העזו להתחזות לפולנים, לנסוע ברכבת ולהיכנס ולצאת מן הגטו". בכך, ציינה, היו לחניכים ולחניכות בתנועה כדמויות מופת. 


29 באוקטובר 2018

כלת פרס נובל בפיזיקה כמקרה למבחן המציאות

אפקט דונה סטריקלנד* 


עם ההודעה על זכייתה של פרופ' דונה סטריקלנד בפרס נובל התגלה דבר מפתיע: בעוד האקדמיה המלכותית השוודית למדעים דנה ומצאה אותה ראויה לפרס היוקרתי ביותר בעולם, עורכים ב"ויקיפדיה: האנציקלופדיה החופשית" דנו ומצאו שאינה ראויה לערך באנציקלופדיה שלהם. לרגע היה נדמה שפרט זה דחק הצדה את הסטטיסטיקה של שיעור הנשים מקרב הזוכים בפרס נובל ומספרן הכולל (49); את מספר הזוכות בפרס נובל לפיזיקה (סטריקלנד היא השלישית אחרי מארי קירי, שזכתה פעמיים, ב-1903 וב-1911, ואחרי מריה גופרט-מאייר, שזכתה ב-1963); ואת משמעויותיו בנוגע למקומן של נשים במדע. נדמה היה שבכוחו של הסיפור הזה אף לשחוק משהו בדימוי של ויקיפדיה כמיזם שוויוני, חופשי ופתוח. אך כל עוד הדבר נותר בגדר אנקדוטה, סופו להיבלע בתהומות הניוזפיד, עד האשה הבאה.

פרופ' דונה סטריקלנד / מקור: University of Waterloo
לרשימת הנשים זוכות פרס נובל

הסיפור על הערך "דונה סטריקלנד" בוויקיפדיה הוא ביטוי אחד למקומן של נשים בעולם, כפי שהוא משתקף במרחב שמצטייר כליברלי ונאור, במקרה הזה מאגר מידע חינמי, ותיק ופופולרי ביותר. בדומה לאנציקלופדיות מודפסות וכרוכות, המידע בו מקוטלג וממוין לפי ערכים. בשונה מהן, המידע בו לא מאורגן לפי סדר מוסכם, למשל אלפביתי, הקטגוריות המדומות שלו משתנות וכל העת אפשר להוסיף, להשמיט או לשנות בו משהו. הטקסטים והתמונות מעוצבים בדפים לבנים, נקיים מפרסומות, וממשק העריכה כולל הוספה של הפניות להערות שוליים ופרק לרשימה ביבליוגרפית. אלה תורמים לדימויו כמאגר שאפשר לסמוך עליו, בלי תנאים ובלי שאלות.



23 באוקטובר 2018

לא פרופסור גולדשמידט, אלישבע

ומה הקשר לשביתת הסגל האקדמי הזוטר ב-2018


פרופ' אלישבע גולדשמידט היתה גנטיקאית, ממניחי היסודות לחקר הגנטיקה ולהוראת הגנטיקה בישראל. היא נמנתה עם חמש הנשים הראשונות בארץ שהגיעו לדרגת פרופסור, חוקרת ומרצה נערצת. בשנת 1942 קיבלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובמשך שנים פעלה להקמת מחלקה לגנטיקה, שנדחתה בידי האוניברסיטה בנימוק שלא נמצא מועמד ראוי. המחלקה נפתחה בסופו של דבר, אך רק אחרי מותה.

פרופ' אלישבע גולדשמידט בהרצאה באוניברסיטה העברית 



9 באוקטובר 2018

כשרחל המשוררת ישבה ב"זלצרית"

בעקבות פייגה זלצר וחיה ישראלי


מלון זלצר או "הזלצרית" היו שניים מכינוייו של מקום ידוע במושבה רחובות בראשית המאה העשרים, אליו באו אנשי העלייה השנייה, ביניהם א"ד גורדון ורחל המשוררת (בלובשטיין), לאכול ולפעמים גם ללון. המקום של פייגֵה זלצר, כך סופר, "היה כעין כלבא שבוע"; גם מי שלא היה כסף בכיסו לא יצא משם רעב. מן המקורות המועטים עליה מצטיירת דמות אישה עצמאית ונחושה, נדיבה ומעשית, שהיתה ידועה במושבה רחובות לא פחות מבעלה, יעקב זלמן זלצר, שנהג בדיליז'נס. עצם ההקבלה בינה לבין חותנו של רבי עקיבא מלמדת על כך, אך לא רק היא. 

פייגה זלצר 1952-1854


15 באוגוסט 2018

סְעִי רָחֵל עִם הָרַכֶּבֶת וּרְאִי לְאָן הוֹלֶכֶת הִיא

על שליחותה של רחל ביהם מגטו לודז' 


על גב התמונה שנתנה לו רחל ביהם, חברת "חזית הנוער הציוני" בגטו לודז', רשם מנחם (מֶנֶק) הרטל (הייטלר), את מספר הקרון 3025, והתאריך: 16 באוגוסט 1944. היה זה כשהועלתה לרכבת בגטו לודז' ויצאה למשימה: לברר לאן נוסעות הרכבות שיצאו מהגטו וחזרו ריקות. על פתק שהטמינה במקום מוסכם היא רשמה את שמות התחנות בדרך, עד התחנה הסופית שהיתה אושוויץ, וחתמה: חזק ואמץ. היא לא חזרה. הפתק הגיע ליעדו. אחרי שנים סיפר הרטל: "אחרי עיון במפה ידענו את הכיוון, אבל משמעותו הנוראה לא עלתה על דעתנו".

רחל ביהם / מנדל גרוסמן, ארכיון בית לוחמי הגטאות


24 ביולי 2018

"אינני רוצה ליפול חיה לידי הגרמנים"

גיבורת השואה מריה רוטבלט


בערב תשעה באב תש"ב, 22 ביולי 1942, החל הגירוש הגדול בגטו ורשה. בין המגורשים היו מריה (מרים) רוטבלט, שהיתה עובדת סוציאלית בעיריית ורשה וניהלה מוסד לילדים עוד לפני המלחמה. היא היתה אז כבת 47. אחרי הגירוש פעל בית היתומות בקושי; לפי הערכות אף אחת לא נשארה בחיים. גם רוטבלט עצמה ביקשה למות. בעדויות ובזיכרונות על גטו ורשה והמרד היא ידועה גם בתור אמו של לוטק רוטבלט, חבר הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, מפקד הפלוגה הלוחמת של תנועת "עקיבא". על אמו מסופר ש"היתה אישה משכילה ורבת מרץ, ניהלה פנימיה ליתומים ומוסד ילדים בגטו, חינכה אותו ברוח של עמידה בכבוד". החודשים האחרונים של חייה כפי שהעידה עליהם חברת אי"ל הלה שיפר-רופאייזן, היו ביטוי עז לרוח זו.  

מרים רוטבלט והחניכות בבית היתומות בוורשה, 1940 / ארכיון בית לוחמי הגטאות


17 ביולי 2018

הלוחמת הנכה שהתנדבה לפיגוע התאבדות

סיפורה של חברת לח"י פאניה רסקין


פַאנְיָה רסקין הלכה לעולמה ב-20 ביולי 1947, במותה היתה בת 31. היא נבדלה מרוב חברותיה למחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל) לא רק בשל גילה. בשונה מהנערות קלות הרגליים, היא לא יכלה לעמוד, לא כל שכן ללכת. פלג גופה התחתון היה משותק, והיא היתה מרותקת למיטה. בכתביהם של אנשי לח"י חוזרת ונזכרת המסירות הרבה שגילתה רסקין, שכונתה גם "הלוחמת הנכה", לאידיאולוגיה של מחתרת זו, שראתה במנדט הבריטי שלטון כיבוש ואחת מדרכי הפעולה העיקריות שלה היו התנקשות בחיי קצינים ושוטרים וחבלה במתקנים בריטיים. "לו בחורה זו היתה בריאה, חשבתי בלבי, איזו תועלת יכולה היתה להביא לתנועה", כתב אחד מהם. מהסיפורים עליה ברור שעל אף המוגבלות הפיזית, רסקין הביאה גם הביאה להם תועלת. זאת לא רק מפני שתחת מיטתה נחפר מחסן נשק ולא רק מפני שהתנדבה להשתתף בפיגוע התאבדות של מחתרת יהודית זו, אלא בעיקר בשל אישיותה המיוחדת. 

פאניה רסקין 1947-1916 / מקור: עמותת לח"י 

היא נולדה ב-26 ביוני 1916 בריגה, לטביה, למדה בגימנסיה עברית והיתה חניכה בבית"ר. כשהיתה בת 19 עלתה לארץ, היתה חברה באצ"ל ואחר כך בלח"י. כינויה במחתרת היה מרגלית. בארץ השתלבה בפלוגות הגיוס של בית"ר והגיעה לראש פינה. 

כמו צעירות אחרות נשלחה לעבוד במטבח. חיים דבירי (נובודבורסקי), מאנשי "ברית הבריונים" ומראשוני לח"י, סיפר שרסקין היתה "עדינה ומפונקת, תמירה וחולמנית", אך "לא חסה על ידיה הענוגות ולא נרתעת מעבודת המטבח המפרכת". לדעתו, עבודה כזו פיתחה בקרב נשים רגש אחריות כלפי הקבוצה, והמטבח היה ל"כור ההיתוך שחישל את אופיין של בנות אמידים שלא טבלו מעולם את ידן במים". הנה עוד ביטוי ליחס כלפי נשים באשר הן נשים בפלשתינה-א"י בלי הבדל שמאל וימין, סוציאליסטית או בית"רית. אלה וגם אלה נשלחו למטבח.


26 ביוני 2018

מה הבעיה עם הסרטון "תתמודדי!!!"?

בעקבות הקמפיין לקראת הבחירות המקומיות* 


באחרונה העלתה הרשות לקידום מעמד האישה לאוויר את הסרטון "תתמודדי" בכיכובה של הקומיקאית ליטל שוורץ, בו היא קוראת לנשים לקחת יוזמה ולהתמודד בבחירות המקומיות שיתקיימו ב-30 באוקטובר השנה. בסרטון, המדמה אולפן, מגישה הקומיקאית את תוכנית הטלוויזיה "הכל קל עם ליטל", בה היא נותנת לנשים עצות כדי לפתור בעיות ומצוקות. עירית מרחובות שואלת איך להתמודד עם הילדה הקטנה שלה, שהיא בררנית גדולה באוכל; אורטל מהוד השרון מתלוננת שבפארק שליד הבית שלה החליפו את מתקני השעשועים; אפרת מחיפה צריכה להתמודד עם הבוסית שלה בעבודה; נטלי מאשדוד מספרת על בעלה, שכל היום מתלונן. שוורץ לא טורחת להקשיב, קוטעת כל אחת אחרי המשפט הראשון ונותנת לכולן עצה אחת, והיא: "תתמודדי!!!" (שלושת סימני הקריאה במקור).




כמו סרטונים אחרים מטעם ממשלת ישראל, גם הסרטון הזה רווי סטריאוטיפים. הצבעים השולטים באולפן הם כחול וורוד, תכנית הטלוויזיה מיועדת לנשים ועיקרה המלצות לחיים טובים יותר ונטלי מאשדוד מדברת בחי"ת ועי"ן. לשם שינוי, המגישה לא מגלה אמפתיה כלפי הקהל, לא קוראת לנשים להיעזר בנשים במצב דומה, לא חולקת מניסיונה האישי וגם לא מנחמת אותן שזה יעבור. היא קוראת להן להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות במטרה לקדם פתרונות לבעיות והמצוקות שלהן, ומזכירה את השיעור הנמוך של נשים בקרב מועצות עיר במדינת ישראל, שגם בעיניה הוא בלתי נסבל. ההנחה היא, שקריאה זו עשויה לדרבן נשים לקום ולהתמודד, אך ההיסטוריה של קריאה כזו ודומות לה מלמדות שזה לא מספיק. למה?


6 ביוני 2018

פרופסור חלוצה באוניברסיטה העברית

בעקבות חוקרת עולם הצמחים פרופ' טשרנה רייס 


טשרנה רייס, חוקרת עולם הצמחים, היתה אחת הפרופסוריות הראשונות באוניברסיטה העברית בירושלים. כשהגיעה לארץ כבר היתה חוקרת ומרצה בעלת ניסיון בנושא פטריות ואצות. היא נולדה בוויניציה, היום באוקראינה, לרחל ושמואל רייס. אחרי סיום הגימנסיה למדה באוניברסיטה בז'נווה, בת 25, קיבלה תואר דוקטור למדעי הטבע, על מחקר בתחום האלגולוגיה (חקר אצות) הניסיונית, בהדרכתו של הבוטניקאי וחוקר האצות השוויצרי פרופ' רוברט שודא. במהלך מלחמת העולם הראשונה הקימה וניהלה בית ספר לילדי פליטים בעיר חוטין בברסביה. אחרי המלחמה החלה בקריירה אקדמית באוניברסיטה באודסה.

פרופ' טשרנה רייס

ב-1921 עברה לאוניברסיטת בוקרשט, שם הדריכה וחקרה במשך שמונה שנים הדריכה תלמידים בפקולטה וניהלה סיורים בוטניים בהם הכירו התלמידים את הצמחים. לאור העלייה במספר התלמידים העמידה האוניברסיטה לרשותה שני עוזרים, שסייעו לה בעבודות מעשיות וביצעו מחקרים בהדרכתה. בראשית שנות השלושים לימדה בשיעורי קיץ באוניברסיטה קלרמונט פרנד שבצרפת, בה הדריכה תלמידי מחקר ומורים. באביב 1934 הגיעה לירושלים.


7 במאי 2018

אחיות, אל תשכחו את דינה קפלנוביץ'

פוסט אורחת מאת נירית כהן


נירית כהן
"מדינת ישראל [...] תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין", כך נכתב במגילת העצמאות ביום ה' באייר תש"ח. בעיניי, הציטוט הזה ברור ולא זקוק להסברים. בכל זאת, במדינת ישראל 2018, יש צורך להסביר את כוונתו. בהצהרה זו התחייבה המדינה לקיים שוויון מלא בין כלל אזרחיה ולא להפלותם על רקע דתי, גזעי או מיני; להתייחס בצורה שווה ליהודים, נוצרים, מוסלמים, ישראלים ותיקים, עולים, נשים וגברים כאחד. אף על פי כן, ב-2018 בישראל קיימים פערים רבים ומשמעותיים המושתתים ברובם על הבדלי דת, גזע ומין.


1 במאי 2018

דבריה של פועלת

בעקבות ליליה בסביץ


פעם, אחד במאי היה יום הפועלים או חג הפועלים, ושמונה במרץ היה יום הפועלת. היום, אחד במאי הוא בעיקר יום בחירה במקומות עבודה, הד בלוח השנה לימים אחרים בשוק העבודה בישראל ושמונה במרץ הוא בעיקר יום של מבצעים והנחות למוצרי טיפוח והלבשה. בגיליונות חודש מרץ של "דבר הפועלת", ביטאון תנועת הפועלות, ארגון נשים שקם בארץ בשנת 1921, מועדים אלה היו הזדמנות לכינוס חברות ופרסום מאמרים על נשים בציונות הסוציאליסטית וחשיבותה של תנועת הפועלות במאבק לשוויון. אחת החברות שנשאו דברים בעל פה ובכתב היתה ליליה בסביץ. 

ישיבת מערכת דבר הפועלת, משמאל: ליליה בסביץ / מקור: "ולו רק הד..."

היא לא נמנית עם הידועות בקרב מנהיגות תנועת הפועלות או חברות מערכת "דבר הפועלת": היא לא היתה חברת כנסת ולא היתה קשורה בקשרי נישואין לדמות ידועה. גם תוצאות החיפוש אחריה בגוגל מועטות. כותרת הספר ובו רשימות שפרסמה וגם זכרונות ילדות ונעורים, מלמדת משהו על האופן שבו היא ראתה את עצמה: "ולו רק הד...". לא הקול אלא בת-קול, לא הדבר עצמו, אלא דבר האישה, שקודם כל היתה פועלת.


17 באפריל 2018

הנשים במחתרת הגטו לחמו בקו הראשון

לא קשריות אלא חלוצות הלחימה*


השבוע ימלאו 75 שנה למרד גטו ורשה, שפרץ ב-19 באפריל 1943 והיה לסמל הגבורה היהודית בתקופת השואה. זה היה מאבק מאורגן של צעירים וצעירות בתנועות שונות, שחברו לארגוני מחתרת, שהיו להם כמשפחה. נשים מילאו תפקידים שונים במחתרות אלו, המרכזי שבהם הוא תפקיד ה"קשרית". בציבור בישראל, בוודאי בקרב בוגרי ובוגרות שירות צבאי, תפקיד הקישור נתפש כתומך לחימה, כוח עזר, בעל פרופיל נמוך. אך במחתרות בגטאות היתה זו לוחמה בקו הראשון.

פרומקה פלוטניצקה / ארכיון בית לוחמי הגטאות


28 במרץ 2018

לא ככה מגיעות לרחוב על שם אישה

למה ראשת העיר נתניה צריכה לחשב מסלול מחדש* 


ראשת העיר נתניה מרים פיירברג-איכר הודיעה באחרונה כי שמו של רחוב גיורא יוספטל בעיר ישונה לרחוב ברכה צפירה. לדבריה, "מדובר בתיקון עוול כפול: מחד – עשיית צדק היסטורי עם יהודים יוצאי ארצות ערב ומאידך – תיקון מגדרי, במסגרת מדיניות שקבעתי לעצמי להנציח כמה שיותר נשים פורצות דרך ברחובות ומוסדות העיר". ביסוד ההודעה של פיירברג-איכר, אחת הנשים הבודדות בתולדות מדינת ישראל שנבחרה לעמוד בראשות עירייה, ודאי עומדת כוונה טובה. אבל בהנחה שהיעד הוא באמת תיקון מגדרי, לא זו הדרך.

נהגת מונית בתל אביב, 1952 / טדי בראונר, לע"מ

בדומה למקומן ברשימות הזכייה בפרס ישראל לאורך השנים, נוכחותן הדלה של נשים בשמות רחובות בערים בישראל היא ביטוי למקומן של נשים בחברה הישראלית ובהיסטוריה שלה. הנתונים צורמים במיוחד בהשוואה לשיעור הנשים באוכלוסייה. אך נשים הן מיעוט מבחינה ערכית ולא מבחינה מספרית. זוהי הסיבה העיקרית לייצוג הנמוך בקרב מי שהונצחו עד עתה בשמות רחובות. לכן לא מפתיע לגלות שממצאים ביחס למיעוטים אחרים, לא רק לפי מין אלא גם לפי מוצא ודת, יהיו דומים.



22 במרץ 2018

חולות נודדים ומים רבים: בעקבות שרה פרדס

פוסט אורחת מאת שירי קצור


שירי קצור
את שרה פרדס לא הכרתי באופן אישי. הגעתי אליה במקרה, לאחר חיפוש אישה משמעותית שעסקה בקיימות, נושא הקרוב לליבי. הבנתי שעקרונות הקיימות מתקיימים בצורה כזו או אחרת בקיבוצים, על כן חיפשתי אישה שהיתה חברת קיבוץ. ערן אליהו, חבר קיבוץ שדות ים, שלף באחת את השם "פרדס" ואמר: "היא היתה ממקימות הנוי של הקיבוץ והתמודדה עם הבעיה של החולות". שרה פרדס היתה מקימת הנוי בקיבוץ שדות ים, מהנדסת מים אוטודידקטית, פיתחה וניהלה פרויקטים לייעול ההשקיה בנוי. 

הגעתי לקיבוץ היפהפה שדות ים, שם פגשתי שלושה מבין ארבעת ילדיה, שקיבלו אותי בחום ובאהבה. יובל, הגר והדס עשו לי סיור בין גינות הנוי שהקימה אמם, סיפרו לי על ראשית הקיבוץ, על אופיה ועל פועלה. פגשתי גם את טובה לבינוב ועירית בן ציון, עמיתותיה במחלקה לייעול ההשקיה, שסיפרו עליה בעיניים נוצצות ועם המון אהבה והערכה. "נורא שמחנו שקראת לנו לדבר על שרה, בעינינו היא אישה פורצת דרך". אחד ממקורות המידע שסייעו לי להבין מי היתה אישה זו היה סרטון שבו תיארה את עבודותיה בקיבוץ ומחוצה לו. דרך הסיפורים השונים התגלתה אישה חזקה, חרוצה, מצחיקה, אכפתית, רגישה, נלהבת, אינטליגנטית, מעוררת השראה.


27 בפברואר 2018

מי זוכרת את דבורה דרכלר?

98 שנה לאירוע תל חי, י"א באדר 1920 


"'יוסף טרומפלדור וחבריו נפלו בהגנתם על תל חי', זה הנוסח המקובל בלוחות זכרון, בעתונות היומית וגם ב'דבר לילדים'. וכבר שאלתני בתי, בת ה-8: מי היו חבריו של טרומפלדור שנפלו עמו יחד? ואמנם תמוה מדוע אין מזכירים גם את יתר מגיני תל חי הקדושים דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, בנימין מונטר, וולף שרף ויעקב טוקר האמיצים, שיחד עם טרומפלדור חרפו נפשם על אדמת ישראל וכבוד ישראל". כך כתב יוסף בן-משה, תושב תל אביב, במכתב למערכת העיתון "דבר" במרץ 1958, במלאת 40 שנה למאורע תל חי, שהפך בסמוך מאוד להתרחשותו, י"א באדר 1920 (תר"פ) לאירוע מכונן בהיסטוריה של הגנת הארץ.

דבורה דרכלר 1920-1896

60 שנה עברו מאז שאלתה של בת השמונה ההיא, פחות ופחות תלמידים ותלמידות עולים לרגל אל פסל האריה השואג, והשאלה מי יודע/ת על שם מי נקראת העיר קריית שמונה נשארת פתוחה. מקרב ששת הנופלים, שתיים היו נשים: הראשונה שנהרגה באירוע, ועל פי המסופר על המתרחש בי"א באדר תר"פ הראשונה שירתה והראשונה שנפלה היתה דבורה דרכלר.


12 בפברואר 2018

היי שקטה

 75 שנה למותה של גיבורת השואה ליגה מאגון


במותה היתה ליזה מאגון לאגדה. פעילותה בתור שליחה של המחתרת בגטו וילנה, עמידתה בעינויים במהלך מאסרה, הפתק ובו מילים אחרונות שכתבה והוברח לידיהם של חבריה וחברותיה לנשק ונסיבות הוצאתה להורג, ביום 17 בפברואר 1943, היו מרכיבים חשובים בהפיכתה לדמות מופת. המחתרת קראה כלי נשק על שמה, ונקבע שסיסמת הגיוס תהיה "ליזה קוראת!". היתה בזה נחמה, כתבה חברתה רוז'קה קורצ'אק: "ליזה, שאינה עמנו, שהוציאה נשמתה, שגופה הושלך לקברות אחים שבפונאר ואף יישרף לאפר – ליזה קוראה. היא חיה שוב!"

ליזה מאגון

היא גדלה ונולדה בווילנה בשנת 1920, היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", מדריכה וחברת הנהגה בקן. בימי מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש וילנה, היתה חברה ב"ארגון פרטיזנים מאוחד" (פ.פ.או) בגטו וילנה. כמו נשים צעירות אחרות במחתרות בגטאות השונים, היא היתה שליחה של המחתרת, תפקיד שכרך יציאה אל הצד הארי ואל הדרכים, בזהות שאולה. "פניה המחייכות, סמוקות תמיד", כתבה קורצ'אק. כאשר יצאה לדרכה, "נלווים אליה מבטי כולם אגב פליאה והערצה, מהולות בדאגה. דומה שהיא אינה מהרהרת בכך, ובחייכה אלי אומרת ברהיטות: להתראות!".



5 בפברואר 2018

למה 9,581 לייקים כן טועים

רפלקס סמוטריץ'*  


התבטאותו התורנית של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בעקבות מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת בחיל האוויר, שעיקרה חיוב של ביצור חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים בחברה, עוררה גל תגובות רפלקסיביות הולמות, שהמשותף לכולן הוא רצון עז להשתיק את הדובר באמצעות סיפורי גבורה של נשים יהודיות וציוניות. רפלקס זה, שאפשר לכנותו רפלקס סמוטריץ', מתעורר תמיד בעקבות אמירה אנטי פמיניסטית ואנטי דמוקרטית של איש ציבור, לרוב גבר ובדרך כלל מהימין. ביטוי נפוץ שלו הוא פוסט או ציוץ שמטרתו להוכיח לדובר שאין לו שמץ של הבנה בתולדות החברה הישראלית ובהיסטוריה של הגנת הארץ.

חברות אי"ל מלכה זדרויביץ' (הורנשטיין) 
והאחיות בלומה ורחלה וישוגרודסקי, גטו ורשה, 1943
מקור: ארכיון בית לוחמי הגטאות

שניים ממאפייניו של רפלקס סמוטריץ' הם סיפור על גיבורת ישראל והצגה של השוויון בין המינים כעיקרון שלאורו קמה המדינה. המאפיין הראשון כולל סיפור על אשה או נשים בהיסטוריה של ישראל שאחזו בנשק, השתתפו בקרבות ולפעמים גם נפלו בהם. מרבית הסיפורים הם על גיבורות במאה העשרים, עם עדיפות ברורה לשנות הארבעים, על אדמת אירופה, כמו במרד גטו ורשה, או בארץ, למשל במלחמת העצמאות, או בשתיהן, כמו בפרשת מותה של חנה סנש.


16 בינואר 2018

ז'אן דארק בגטו ורשה

75 שנה לנפילתה של מרגלית לנדאו


מרגלית לנדאו נהרגה ביום שני, 18 בינואר 1943, בחילופי אש בין יהודים לגרמנים בגטו ורשה במהלך מרד שלימים נקרא "מרד ינואר" או "המרד הקטן". היא היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ונמנתה עם אחת החוליות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שהתערבו בין המגורשים בדרך לאומשלגפלאץ וחיכו לפקודה. כשהמפקד מרדכי אנילביץ נתן את הסימן, היא היתה הראשונה לפעול והשליכה רימון. בספרות התיעודית על גטו ורשה מודגש גילה הצעיר. שתי תמונותיה באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות ממחישות עד כמה: בתמונה אחת היא ילדה, הולכת יחד עם אביה, בתמונה שנייה היא פעוטה. במותה היתה בת 17.   

מרגלית (אמילקה) לנדאו 1943-1926 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

מרגלית (מרים פרל) לנדאו נולדה ב-1926 לאלכסנדר לנדאו ואסתר רבקה (אדז'יה) לבית פלדמן. ככל הנראה היה לה אח שהיה צעיר ממנה בערך בחמש שנים. הם קראו לה אֶמילקה. האב היה מהנדס בניין, מתומכי המחתרת בגטו. הוא עסק בגיוס כספים ובנייה של בונקרים ומקלטים למחתרת, בית החרושת שלו ושל אחיו היה מקום מסתור ליהודים. הקשר לחברי השומר הצעיר היה בזכות בתו. בין היתר הם נעזרו במשרד בית החרושת כדי להשתמש בטלפון וכדי לזייף תעודות. האב והאח גורשו ב-1943 למחנה ויטאל שבצרפת ומשם לאושוויץ. כנראה שאימה מתה עוד בגטו


2 בינואר 2018

ארץ זבת חלב

בעקבות החלוצה מרים ברץ 


לפי מילון אבן-שושן, "חלוצה" היא ראשונה לכיבוש, מפעל או התנדבות. כזו בדיוק היתה מרים ברץ, מראשוני וראשונות דגניה, מייסדת הרפת בקיבוץ, מחלוצות משק החלב בארץ. היא היתה חלוצה לא רק מפני שקיבוץ זה היה ראשון בעצמו: היא ויוסף ברץ היו הזוג הראשון שהתחתן במשק, הבן שנולד להם היה הראשון לדגניה. למושג "כיבוש עבודה", אחת מסיסמאות העלייה השנייה, היתה מבחינתה משמעות כפולה: גם לאומית וגם מגדרית. באחת הכתבות שפורסמו עליה בעיתונים נכתב כי "בכל תחנותיה בארץ שאפה מרים תמיד לחדור לענפי עבודה של החברים! והיא הצליחה בכך, באמצעים וגם בתכסיסי מלחמה". אלה כונו בקיצור ובצדק: "פעולות בחזית 'כיבוש עבודת גברים'". 


היא עלתה ארצה בשנת 1906, בגיל 16 וחצי. גדלה בבית ציוני, ובארץ עבדה בין היתר כפועלת בפרדסים במושבה פתח תקווה. בעבודה החקלאית היתה צריכה להוכיח את עצמה פעמיים: לא רק כפועלת בעלייה השנייה, אלא כאישה. כשהצטרפה לחברים ולחברות שהתיישבו באום ג'וני ליד הכנרת, החליטה לקחת על עצמה את עבודת החליבה. 



1 בינואר 2018

אנצילופדיה לא חופשית

קהילת ויקיפדיה, תתבגרי*


מי שנולדו לפני שנת 1990 זוכרות איך היה לגלוש באינטרנט פעם: אלטה ויסטה היתה מנוע חיפוש, הדפדפן היה נטסקייפ וכשנרשמת כדי להיכנס לפורומים יכולת לקרוא לעצמך קיפי בן קיפוד או ברנדה וולש. בועת הדוט-קום התפוצצה אך ויקיפדיה עוד בשלה: רוצה לכתוב ולערוך, להצביע ולהשפיע, לקדם ערכים ב"אנציקלופדיה החופשית" או למחוק אותם? רק תכניס/י פה איזה שם משתמש/ת שבא לך ויאללה. מאחורי קהילות ויקיפדיה עומדת קרן ויקימדיה העולמית, שיש לה נציגות בישראל, שבינתיים מעדיפה להחריש או להכחיש. בתור סטארט אפ ניישן, זה יכול להתחיל כאן. דרושה שקיפות, אנחנו ב-2018.

מקור: אוצר תמונות הפלמ"ח

כל פעם מחדש מפתיע לגלות שצריך להזכיר: המידע שנצבר בוויקיפדיה הוא בעל הקשר פוליטי. כמו מרחבים אחרים, דיגיטליים וממשיים, גם האתר "ויקיפדיה: האנציקלופדיה החופשית", הוא מרחב פעולה המדגים מערכת יחסי כוחות. אנו מודעים לכך במידה דומה למוּדעות שאנו מגלים לתוכן שיווקי ופרסומות סמויות באמצעי התקשורת בכלל. לרוב אנחנו מעדיפים להדחיק. כל עוד מידע שמצטייר בעינינו כאמין נמצא במרחק שתי נקישות על המסך או העכבר, הכל בסדר. אז זהו, שלא.