18 בדצמבר 2017

מורה מיתולוגית, אקורדיוניסטית וסוכנת מוסד, אימא של הילה

מי היתה אסתריקו ברגר?* 


הטוסטוס של אסתריקו חנה משמאל לשער של בית הספר "זיו", בתא המטען נמצא האקורדיון שלה. בצד השני של הרחוב היה פרדס, רעננה היתה מושבה ובשיעורי מוסיקה לימדה המורה אסתר (אסתריקו) ברגר את כיתות א' עד ו' שירים שכבר אז, תחילת שנות ה-80, נחשבו ישנים. מלבד טוסטוס וקסדה, תמיד היה איתה אקורדיון. אלה הם שניים מהצירים העיקריים שהניעו את סיפור חייה, שראשיתם בברלין וסופם בבית העלמין רמות מנשה, כשמצאה מנוחה ליד בתה הילה, שנהרגה בתאונת אופנוע.

הטוסטוס של אסתריקו / צילום: תומר שלו

היא נולדה ב-28 בינואר 1927 בגרמניה לשמואל ויולונקה פולאק. בשנות השלושים לחייה גרה בצרפת, שם פעלה בשליחות חשאית מטעם מדינת ישראל. המעטים שידעו משהו על עברה ידעו לספר על כך דבר, אך לא פרטים. בצרפת הכירה את שמעון ברגר, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. ב-11 אוגוסט 1968 נולדה להם בת. זמן לא רב אחר כך באו לחיות בישראל. בן הזוג והאב לא נקלט בארץ וחזר לצרפת. היא נשארה כאן עם הילדה, אותה גידלה לבדה, בימים שבהם "אם חד-הורית" לא היה ביטוי שגור. 


12 בדצמבר 2017

מי היתה אימא של אצבעוני?

בעקבות העיתונאית והמשוררת מרים שיר


מרים שיר, שהיתה עיתונאית, מתרגמת ומשוררת, נולדה בראשית המאה העשרים בעיר ראדום שבפולין ליהודה וולמן ולאה לבית צוקר וגדלה בוורשה. זה היה בית ציוני, בו דיברו גם עברית. היא למדה עברית גם בבית הספר. בילדותה החלה לכתוב שירים בפולנית: בין היתר כתבה שירים על ארץ ישראל. כשבגרה למדה בגימנסיה, אחר כך למדה ספרות, פסיכולוגיה ובלשנות באוניברסיטת ורשה. היא נישאה לדוד שירטשאק, שהיה בלשן, והם עיברתו את שם משפחתם לשיר. בשנת 1924 עלו לארץ. על פרסומיה חתמה גם בשם המשפחה שיר וגם בשם המשפחה וולמן ולעתים גם זה וגם זה. במהלך השנים בני הזוג שיתפו פעולה, כשהוציאו לאור יחד מילון עברי-פולני ופולני-עברי. 


מרים שיר / באדיבות רמי שיר

בארץ עבדה שיר בעיקר כעיתונאית. שלחה ידיעות לעיתונים ביידיש שיצאו לאור בפולין, בארצות הברית ובדרום אמריקה. השם שיר היה גם בזיקה לעבודתה. למשל, כאשר תרגמה שירים של שאול טשרניחובסקי. גם בבגרותה היא כתבה שירים. השירים שכתבה, ביידיש ובפולנית, פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות. שמות השירים מלמדים על רוחם: בניין הארץ ונופיה, המאבק להקמת מדינה. ביניהם "הורה למעפיל", "כביש הגבורה", "חג הנמל", "ביער אורן רך", וגם הורה: "במדבר משתולל הרוח/ בישימון - ילל התן/ מבאר שבע עד דן/ צעדנו הוא איתן. השדה זרוע/ גן הפרי נטוע/ מי יקצור? מי ישמור? גם אני וגם אתה" (מתוך השיר "הורה שלהבת").


16 בנובמבר 2017

"הכיסופים להשתייך" מאת רות בונדי

רות בונדי 1923 – 2017


הסופרת, המתרגמת והעיתונאית רות בונדי, שהלכה השבוע לעולמה והיא בת 94, נולדה בפראג. את דרכה העיתונאית החלה בסוכנות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. לישראל הגיעה ב-1949 וגרה ברמת-גן. במשך שנים רבות כתבה ב "דבר" ובמוסף "דבר השבוע" והיתה האישה הראשונה שזכתה בפרס סוקולוב, אחד מפרסים רבים שקיבלה. אחד מספריה הרבים הוא הספר "נחמות קטנות", ובו מונולוג עתידני של ניצול השואה האחרון שנותר בחיים. הוא מסתתר מאימת השדרנים והעיתונאים ומדי שנה ממארגני הטקסים ביום הזכרון לשואה ולגבורה. לכתב שהצליח למצוא אותו הוא מסביר שהוא עייף, רוצה למות בשקט, "סתם בן אדם". בה בעת הוא מספר לו על חייו כניצול השואה בישראל. כשסטודנטיות וסטודנטים קוראים את הרשימה הזו הם לרוב לא מתפעלים מן הישירות, אלא מכך שהמחברת עברה את השואה בעצמה. אחד מהם חש שהדברים שכתבה כבר הפכו למציאות, וכי דור זה כבר אינו בחזקת הולך ונעלם, אלא נעלם ואיננו.


בינואר 2011, במסגרת ערב עיון במרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, נתנה רות בונדי את ההרצאה "הכיסופים להשתייך". היא ריגשה את הקהל וגם הצחיקה אותו. במידה רבה דבריה היו ברוח "ניצול השואה האחרון". הנה הם כאן:


12 בנובמבר 2017

הנכדות של דינה ברזילי לא שותקות

בעקבות הקברט הסאטירי "חצאית כאן קודקוד"* 


אחרי ששירתה בצה"ל בתפקיד לוחמת בפלוגת אופק של גדוד קרקל, עדי דרורי חשבה שזה לא הוגן שרק ללוחמים ממין זכר כתבו שירי אהבה וגעגועים כמו "יש לי אהוב בסיירת חרוב" שחיבר חיים חפר ללהקת חיל התותחנים. אז היא החליטה לכתוב שיר אהבה לקרקליסטית, שהפזמון החוזר שלו הוא כזה: "חברה שלי בקרקל/ יפה שעל הזמן חבל/ והיא לא גברית בכלל". 

חן לוגסי, ששירתה בתור מש"קית הוראה במקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות) בבסיס מחווה אלון, חיברה שיר בזמן השירות שלה בצה"ל. השיר נכתב בעקבות הדיסוננס בין העלייה במשקל, כשכילתה את התסכול בשומן טראנס ובסוכר, לבין דמותה שנשקפה מן המראות שהיו פזורות ברחבי הבסיס ומעליהן השלט: "חיילת, שפרי הופעתך". לשיר קוראים "זה סימן שאָת חזיר" על פי המנגינה של השיר "זה סימן שאתה צעיר" בביצוע להקת פיקוד המרכז. 

בכיתה ח', כשהחברים של קרן שפט גילו את ההאבי מטאל, היא גילתה את הלהקות הצבאיות; הכי אהבה את "פרחים בקנה" של להקת חיל התותחנים שכתב דודו ברק והלחין אפי נצר. השיר הזין את הפנטזיה שלה לשרת בתור מש"קית חינוך בבסיס אי שם, בת אחת בגדוד לוחמים מאובק ומזיע שילמד ממנה ידיעת הארץ ומורשת קרב.

 קרן שפט (משמאל), חן לוגסי ועדי דרורי / דף הפייסבוק חצאית כאן קודקוד


2 בנובמבר 2017

מקטרים ומשלמים

מה אפשר ללמוד מהוויכוח בנושא תשלומי הורים* 


בקרב ועדי הורים התעורר באחרונה ויכוח שבמרכזו השאלה האם ההורים בבית הספר ימשיכו את השתתפותם ב"מרד תשלומי הורים", עליו הכריז פורום ועדי ההורים היישוביים בסוף חודש אוגוסט, או יפרשו ממנו. מטרת המאבק היתה לצמצם את מידת התשלומים המוטלים על הורים לכשני מיליון תלמידים ותלמידות במערכת החינוך הציבורית בכל הארץ, העומדים על אלפי שקלים מדי שנה ומיועדים למימון פעילויות שונות בבתי הספר, המאורגנות בדרך כלל על ידי חברות חיצוניות.

תשלומי ההורים, המאושרים על ידי משרד החינוך ומוגדרים בתור "תשלומי רשות", עולים מדי שנה. בדיוק כמו הצפרדע בניסוי המפורסם, שהוכנסה לסיר עם מים בטמפרטורת החדר והסתגלה לעלייה בטמפרטורה עד רתיחה בלי לקפוץ מהסיר, עד שמתה – כך ההורים הסתגלו לשלם מדי שנה סכומים שהולכים ועולים כדי לממן את מערכת החינוך הציבורית בישראל.




25 באוקטובר 2017

מחנכת בגטו וילנה, בגולאג בסיביר ובבית ספר בגבעתיים

בעקבות גיבורת השואה צביה וילדשטיין*


צביה וילדשטיין היתה מחנכת בכל נימי נפשה; היא הזינה וערסלה, טיפלה וסעדה, תמכה ועזרה, לימדה וחינכה ילדים וילדות, נערים ונערות, בכל תחנות חייה. ביניהן היו וילנה שבליטא, גולאג בקולימה, סיביר, ובית הספר על שם דוד שמעוני בגבעתיים. סיפור חייה ופועלה הוא סיפור של אישה שהתמסרה לילדים ולילדות, השתתפה בשיקומם ונתנה להם מזור; כנראה בכך הצליחה לשקם גם את עצמה. עך אף היותה מחנכת ופעילת ציבור בארץ, שסיפורה מתועד בספר, נדמה שדמותה עדיין אינה מוכרת מספיק לקהל הרחב.

צביה וילדשטיין 2001-1906


17 באוקטובר 2017

חסיה דרורי אמרה את זה קודם

למה לא צריך לחכות לאקדמיה ללשון עברית


ברשתות החברתיות מסתובב לפעמים צילום של מסמך משנת 1953: זהו מכתב מאת דוד בן-גוריון, שהיה אז ראש הממשלה, לשר האוצר. במסמך כתב בן-גוריון כי הוא מציע להחליף את המילה "בעלי" במילה "אישי", מכיוון ש"במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש". לא ניכנס עכשיו לשאלה האם השוויון הזה התקיים גם בפועל (הוא לא), שיתופים של המסמך בהקשרים אקטואליים מספקים היתלות באילן גבוה. הנה גם ראש הממשלה אמר. אבל ח"כ חסיה דרורי אמרה את זה קודם.

חסיה דרורי 1976-1899


14 בספטמבר 2017

מי היתה הציונית הראשונה

בעקבות מרים ש"ך וד"ר תיאודור הרצל*


מרים ש"ך היתה מורה לשפות ופעילה ציונית, חברת מערכת "די וולט" (העולם), העיתון שהחל לצאת מאז הקונגרס הציוני הראשון, ומזכירתו של ד"ר תיאודור הרצל. היא נולדה בעיירה וקשנה שבליטא בשנת 1867, בתו של הרב לייבלה ש"ך, שלימד אותה את התפילות ואת האלף בית העברי. "על אף שבעיירה היו 'חדרים' מכל הדרגות, הרי נועדו כולם לבנים ואף לא אחד לבנות. יחידות סגולה היו מלמדים בבית ראשית דעת; האחרות לא קיבלו גם פירורים אלה", סיפרה. כשהיתה בת ארבע אביה מת. אמה השאירה את החדר בו נהג האב ללמוד כפי שהיה. בחדר זה "הייתי מבלה את שעות ילדותי היקרות ביותר", כתבה. היא דפדפה בספרים ואט-אט חיברה את האותיות. "ללמוד את הקריאה בתנאים אלה היה מעין משחק ילדים ממש". בעבורה, לימוד קריאה זה היה אחת משתי נקודות המפנה בחייה. נקודת המפנה השנייה היתה הקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים באוגוסט 1897 בבאזל שבשוויץ. 

מרים ש"ך 1956-1867


7 בספטמבר 2017

החיבוק החלוצי של המחנכת דורקה שטרנברג

פוסט אורחת מאת עדיה קלין


עדיה קלין
פגשתי את דורקה בשנת 1994, כאשר התחלתי להדריך במרכז הלימודי בבית לוחמי הגטאות. דורקה היתה אם הבית. צנועה, חכמה, אוהבת אדם. נפשי נקשרה בנפשה אף יותר משנודע לי שאבי, דוד קרקאור ז"ל, והיא נולדו באותה העיר ועבדו באותו בית החרושת לתחמושת, הצמוד לעירם, צ'נסטוכובה. החלטתי לכתוב עליה בין השאר בשל ההבנה העמוקה בחשיבותו של החינוך והאופן המלא והעמוק בו האישה המיוחדת הזאת יישמה זאת כל חייה. במקום לשקוע באבלה לאחר השואה, התגייסה כולה לחינוך והמשיכה בכך כל חייה. דורקה ראויה שסיפור חייה יהיה מוכר ומונצח בין שאר המחנכים והמחנכות מן התקופה הקשה ההיא.
דורקה ברם נולדה בשנת 1926 בצ'נסטוכוב, פולין. בזמן מלחמת העולם השנייה עבדה בבית החרושת "האסאג פלצרי" לייצור תחמושת בצ'נסטוכוב, ובו שהתה כל תקופת המלחמה. לאחר השחרור  הצטרפה לקיבוץ החלוצי הראשון בוורשה ולתנועת דרור. בשליחות התנועה  יצאה ללודז', כמחנכת בקיבוץ הילדים ששימש בית לילדים יהודים יתומים  ובו עבדה עד 1950. אז עלתה לישראל והקימה בית בקיבוץ לוחמי הגטאות.


22 באוגוסט 2017

צריך לחלק את החופש הגדול

מה אומרות אמהות בתל אביב בסוף אוגוסט, לא חשוב באיזו שנה* 


"מוטב לחלק את החופש לשְנַים – 5 חודשי לִמודים וחודש חופש"; "צריך לארגן בבתי הספר מועדונים בהם תהיה לילדים יד חופשית ויקבלו גם הדרכה"; "צריך לחסל את החופש לגמרי!". אלו כמה הצעות של אמהות מתל אביב שנשבר להן מהחופש הגדול. הן הסבירו שהילדים והילדות כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם: הם מאחרים לקום בבוקר, מאחרים לשכב לישון בלילה ובין לבין בעיקר מתבטלים, משתעממים ו"צורחים בקולות אימים".


ההצעות עלו לקראת סוף החופש הגדול, או כמו שכינתה זאת העיתונאית תקוה וינשטוק, שראיינה אותן: "האיסרו חג של החופש הגדול". בימים רגילים היו ביניהן ויכוחים, אך עכשיו כולן הסכימו: החופש הגדול ארוך מדי, לכולן נגמרו הרעיונות מה לעשות עם הילדים. "כבר עייפתי עד מוֶת", אמרה אם אחת. "כמה אפשר להעסיק את הילדים? לעתים יצאו לגן העצמאות; פעם פעמיים – לפיקניק בכפר; פעמיים בשבוע נסעו לים".


25 ביולי 2017

70 שנה לפטירתה של רופאה חלוצה

בעקבות הרופאה החלוצה ד"ר בת-שבע יוניס גוטמן 


ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן) היתה רופאת נשים, רופאה ראשונה במושבה גדרה ובעיר תל אביב, ממייסדי האגודה המדיצינית העברית, הידועה בתור הר"י, ההסתדרות הרפואית בישראל. היא נולדה באחד בינואר 1880 בבסרביה לשלמה יוניס ולחיה פייגה לבית ליפשיץ, שהיתה מצאצאי הבעל שם טוב. זה היה בית אמיד שהחזיק באידיאולוגיה ציונית וקיבלה חינוך עברי, שלמה יוניס נמנה עם חובבי ציון. באודסה למדה בגימנסיה לבנות. כשהיתה בת 17 החליטה ללמוד רפואה. אביה התנגד: מוטב שלא תרחק מהבית ותלמד מקצוע פרקטי, כמו תפירה. אמה תמכה ועודדה אותה לצאת ללמוד. הצעירה נסעה לז'נבה, שוויץ, ללמוד רפואה. מכיוון שעדיין לא מלאו לה 18 התקבלה לשנת ניסיון, אותה סיימה בהצטיינות. במהלך הלימודים השתתפה בפעילות אגודת הסטודנטים הציוניים, עמה נמנה גם חיים ויצמן, לימים הנשיא הראשון של מדינת ישראל.

ד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן)


17 ביולי 2017

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

פוסט אורח מאת נעם סמית


נעם סמית
הגענו אליה לאחר נופש קצר בחוף דור. אני נטפתי כמו ברז בעקבות האלרגיה שלי והיא נתנה לי את אחת מתרופות הסבתא שלה. היה זה המפגש הראשון שלי פנים אל פנים עם ציקי, לאחר שבמשך כמה שנים רק שמעתי את השם מרחף  תדיר בחלל סלון המשפחה. כזאת היתה ציונה (ציקי) לירון לוי, סבתה של אשתי, אישה פעלתנית עם אנרגיות אינסופיות שרוחה והרושם שהותירה ניכרו בחיי משפחתה גם לאחר לכתה מהעולם באוקטובר 2010.

במסגרת קורס בנושא נשים בהיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים בו התבקשתי לכתוב ערך בעל חשיבות היסטורית על אישה, התעמקתי בסיפורה של האמנית ציונה לוי-לירון. נוכחתי לדעת, שפעילותה הענפה חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של משפחתה. היא הלחינה והפיקה יצירות מוסיקליות רבות בשיתוף זמרים ומוסיקאים נודעים, יצרה פסלים וציורים שהוצגו בתערוכות יחיד במוזיאונים חשובים, ניצחה במשך שנים על התרבות בקיבוץ שפיים, ועוד. למרות שהחשיפה הציבורית מעולם לא היתה הכוח שהניע אותה, חשבתי שראוי שיהיה לה מקום בסיפור הישראלי הרחב.


23 במאי 2017

האישה מ"הבית ברחוב גריבלדי"

במלאת 57 שנה לחטיפת אייכמן בארגנטינה: סוכנת המוסד יהודית נסיהו 


ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי ביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". היתה זו אחת ההודעות הדרמטיות ששמע הציבור הישראלי, שפתחה את אחת הפרשיות המרכזיות בתולדות החברה הישראלית: משפט אייכמן בירושלים. בתחילה, הוצגו מי שהביאו את אייכמן לישראל בתור "מתנדבים". בפועל אלו היו אנשי שירותי הביטחון הישראליים. כמו בהרבה מאוד סיפורים היסטוריים אחרים, גם בסיפור חטיפה זה השתתפה אישה. זו היתה יהודית נסיהו.

יהודית נסיהו 1924 - 2003 / מקור: אתר רחוב משלה


1 במאי 2017

ונזכור את כולן: רות מוריץ ומרים אהרוני

ועוד משהו על הדרת נשים* 


רות מוריץ נהרגה בג' בסיון תש"ח, 10 ביוני 1948. היה זה במהלך תקיפה של הלגיון הערבי בכפר יהודיה (עבאסייה). היא היתה אז ליד המרכזייה הטלפונית, במטרה לקיים את הקשר בין המטה לבין העמדות. באתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח מסופר כי הכוח קיבל פקודה לסגת. כששמעה שחברתה לנשק מרים אהרוני נשארה בעמדת התצפית בראש המסגד ביהודייה, חזרה כדי להציל גם אותה. החברים קראו לה לחזור. אמרו לה שאין טעם לעלות. היא לא חזרה. על כך הוענק לה לימים אות "עיטור הקרב", אות של האצ"ל שהוענק על ידי מנחם בגין. 

רות מוריץ 1948-1930


23 באפריל 2017

מה חושב הנוער? מה מרגיש הנוער?

למה אפשר לבטל את טקס יום הזכרון לשואה* 


"הסיבה האמיתית לכך שהנוער שוכח את השואה – או רוצה לשכוח אותה, היא זו: אני חושב, שאין עוד נוער בעולם, שאותו מפטמים כמונו בהריגות, בפוגרומים, בשחיטות. ביאליק כתב על עיר ההריגה, וכתבו עוד ועוד על דם ורצח, והרג. הנוער כבר אטום בשטח זה. לכן הוא רוצה לשכוח. כן, המגמה היא לשכוח". את הדברים האלה אמר דן, בן 17 וחצי, במהלך רב-שיח בו דנו בני נוער ישראלים על "הבעיות האקטואליות של חיינו", שתמלילו פורסם בעיתונות בחודש אפריל 1960. אחרי 57 שנה דבריו עודם אקטואליים, אף מקבלים משנה תוקף, וגם מלמדים אותנו משהו חשוב: דרוש שינוי בסדר היום של הנוער ביום הזיכרון לשואה. למשל, לפטור אותם מחובת ההשתתפות בטקס. 

טקס בבית ספר תיכון בלוד


5 באפריל 2017

באסה להיות ניצולת שואה

דור שלישי מציג: "בירה ונזכירה"*


ינאי רווה, מנחה בערוץ טלוויזיה מסחרי, מתרגש. הערב בתכנית שלו "דיבור צפוף ודי!" מתארחת ניצולת שואה. רבקה פלדמן היא בת 89. היא עברה את השואה באושוויץ, במהלך המלחמה איבדה את משפחתה. אחרי המלחמה עלתה לארץ, יש לה ילדים ונכדים, בעלה נפטר. עכשיו היא גרה ברמת-גן. הוא עושה איתה סלפי, שואל אותה "זה באסה להיות ניצולת שואה?" ומבקש: "תספרי לנו במשפט מה עבר עלייך, בתקופת השואה, כביכול". אחר כך הוא משחק איתה משחק אסוציאציות ומאיץ בה "לענות מהר, בלי לחשוב" ומברר: "אם לא היתה שואה, איפה היית היום?".

אודי ברינדט (משמאל), כרמל נצר ובן יוסיפוביץ' 
לקראת הופעה


4 במרץ 2017

בראי ההיסטוריה עובדות סוציאליות הן (נשים) בלתי נראות

פוסט אורחת מאת עיינה הלפרן


עיינה הלפרן
בתור עובדת סוציאלית וחובבת היסטוריה, תמיד תהיתי לגבי העבר של המקצוע בו בחרתי, ובתור פמיניסטית – לגבי מקומן של הנשים המייסדות. שמתי לב שמדובר בסוג של קופסה שחורה, ומלבד בודדים, רוב המחקרים שעסקו ישירות בהתפתחות המקצוע בישראל עוד בימי טרום המדינה התייחסו בעיקר להיבטים ארגוניים ומערכתיים מבלי להתעמק בדמויות הנשים הפעילות באותה עת. 

חסר זה אינו מפתיע, לצערי. עובדות סוציאליות הן נושא שנוי במחלוקת. דימויין הציבורי והתקשורתי מבטא בעיניי את הדיכוטומיה המוכרת והעתיקה של אישה "טובה", הנתפסת כטהורה ומתקשרת עם אימהוּת, למול אישה "רעה" הנתפסת כפתיינית ומניפולטיבית ומתקשרת עם רוע.


21 בפברואר 2017

בגרות בהיסטוריה: מה השאלה?

במקום בחינה, לתת עבודה*


אורי משגב קרא את רשימת הנושאים לבחינת הבגרות בהיסטוריה, שהתקיימה בשבוע שעבר, וכתב את כל מה שנכון ובעיקר קל מאוד לטעון: הרשימה מגלמת צרות אופקים, לאומנות ובדלנות, ואם ככה מלמדים היסטוריה, זה חטא פוליטי והחמצה פדגוגית. משגב צודק. אבל כשהוא מבסס את הטענה על רשימת הנושאים לבגרות בהיסטוריה, הוא מסיט את תשומת הלב מן העיקר ובאופן לא מודע משתף פעולה עם השלטון. כי זה בדיוק מה שהשלטון בישראל רוצה שהאזרחים והאזרחיות שלו יעשו: ישננו חומר ויפלטו אותו בצורה מסודרת, בלי לשאול שאלות. בשביל השלטון בכלל ובשביל שר החינוך בפרט, הטרוניה השנתית על בחינת הבגרות בהיסטוריה היא ספין אפקטיבי. לכן, במקום להלין על רשימת הנושאים המצומצמת לבחינה, יש למחות על עצם השיטה, שלא מדרבנת את הנוער לשאול שאלות.





4 בפברואר 2017

חלוצות המחול הישראלי

על הספר תנועה לאומית מאת ליאורה בינג־היידקר*


הכותרת הקולעת של ספר עיון מעניין זה (על מחול וציונות, הוצאת עולם חדש) מלמדת על ריבוי המשמעויות החוזר ונשנה בכל פרקיו. תנועה אינה רק "זרם ציבורי, ארגון מקיף של המוני עם המאוחדים בשאיפה כללית" או "שינוי מקום, מעבר" (אברהם אבן־שושן) שיחד עם המלה "לאומית" אינה רק מגדירה זרם החותר לייסד "קהילה פוליטית מדומיינת" (בנדיקט אנדרסון), לעניין זה התנועה הלאומית היהודית. תנועה היא "תנועת החיים, שהפעילה אותם על במת ההיסטוריה בכוריאוגרפיה תזזיתית, מחול גדול בעל אופי אימפרוביזטורי המשתנה ומשנה את אופקיו בעודם מתהווים, בהתאם לנסיבות". גם מושגים כמו דרך, התיישבות, חלוץ וכמובן מחול מקבלים בספר זה משמעויות מרעננות. דווקא ציונות, מושג רב-הגדרות ופירושים כשלעצמו, החל במילונים ולקסיקונים דרך ספרות עיונית ומחקרית ועד הסלנג הצברי, זוכה להגדרה כמעט אגבית, כמונח שנטמע ב-1890 על ידי נתן בירנבאום, וגם זה בהערת שוליים.

מחוללות בחג העומר, שנות ה-40 / ארכיון רמת יוחנן, פיקיוויקי


18 בינואר 2017

העיתונאית, העורכת וכתבת השטח ברכה חבס

על שלטון ועל עיתון, ויש גם מתכון


מאז שהיתה בת 20 ועד שהכריעה אותה מחלה בגיל 68, לא הפסיקה ברכה חבס לכתוב, לערוך ולהוציא לאור. היא היתה עיתונאית, עורכת, סופרת ומחנכת, מראשוני העיתון היומי "דבר", שהחל להופיע בשנת 1925, ממייסדי "דבר לילדים" ומראשוני הוצאת עם עובד. בשנות ה-30 של המאה הקודמת היתה כתבת שטח, ששלחה מהצפון דיווחים למערכת בתל אביב. היא היתה דמות יוצאת דופן בעולם העיתונות בתקופת היישוב העברי בפלשתינה-א"י ובעשורים הראשונים למדינת ישראל, אז מעט מאוד נשים לקחו חלק בעיתונות העברית, אם בכלל.

ברכה חבס 1968-1900


7 בינואר 2017

מה אפשר ללמוד מיומנים שנכתבו בתקופת השואה?

על הספר "טראומה בגוף ראשון" מאת עמוס גולדברג*


אחד המקורות ההיסטוריים המרכזיים לחקר קורותיהם של היהודים באירופה הכבושה בתקופת השואה הוא יומנים: אלה מלמדים על המאבק היומיומי להישרדות לפרטיו, מתעדים את חיי המשפחה, הקבוצה והקהילה, וחושפים את השמחה והעצב, התקווה והייאוש. על פי רוב הם משמשים מקור חשוב ללימוד השואה והוראתה, ומניה וביה הם מראים שהיו דרכים שונות לגלות התנגדות לכיבוש הגרמני, שהתבטאו גם באחיזה בעיפרון ובנייר ולא רק באקדח וברימון. עיון ביומנים מספק לא פעם נחמה, זאת גם במקרים שבהם המחבר או המחברת לא נשארו בחיים, שכן הם משקפים את האופן שבו הם הצליחו, כפרטים וכציבור, לשמור על ערכיהם ותרבותם חרף הניסיונות של מנגנון השלטון הגרמני למחוק את צלם האדם היהודי.