29 במאי 2016

5 דברים שהילדים והילדות ילמדו בל"ג בעומר

ל"ג בעונש חינוכי


בשנים האחרונות ל"ג בעומר אינו חג בן יום אחד. במשך שבוע בוערות מדי אחר הצהריים מדורות קטנות שמזהמות את האוויר, הסביבה והנשמה. אלו הן המדורות של ועד ההורים. ליד כל אחת עומדים מבוגרים שמרחיקים ילדים מהאש, מאכילים אותם ומחכים שהמפעיל יסיים את הקטע ונלך הביתה. אבל השתתפות במדורה היא דווקא מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה. ככה נלמד את הילדים והילדות איך מתנהלת היום המדינה.

קומזיץ של הגן לפני 70 שנה, בערך. צילום: לע"מ, מתוך פיקיוויקי



18 במאי 2016

פמיניסטית דור 5

עם העלאת הערך שרה עזריהו לויקיפדיה


לסטודנטית לא היה ספק. בתום השיעור השני לקורס בנושא היסטוריה של נשים בישראל, היא כבר ידעה מי תהיה האישה לה תקדיש את הפרויקט שלה במסגרתו – סבתא של סבתא שלה, שרה עזריהו, שהיתה פמיניסטית, סופרז'יסטית, מורה ומחנכת, ממייסדי ומייסדות העיר תל אביב, צירה בקונגרס הציוני, חברת אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, ממייסדות התאחדות נשים לשווי זכויות וממובילות המאבק למען זכות בחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ-ישראל. 

שרה עזריהו 1873-1962


11 במאי 2016

הספר החדש של תמי ארד: זה הסיפור שלה

על הספר "על חוט השערה" מאת תמי ארד*


"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג. אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה.




3 במאי 2016

מה אפשר ללמוד ממשפטי קאפו

על הספר "קאפו באלנבי" מאת איתמר לוין*


"ב'להבין' אנו לרוב מתכוונים 'לפשט': בלא פישוט עמוק מן הסתם היה העולם הסובב אותנו פקעת לא מוגדרת ונטולת קצה, שמתגרה ביכולת ההתמצאות שלנו וביכולת להחליט על מעשינו. כללו של דבר, נכפה עלינו לצמצם את המוכר לנו לסכימה", כתב פרימו לוי; "התביעה לחלק את השטח בין 'אנחנו' ו'הם' היא כה חזקה, עד שסכימה זו, כלומר החלוקה לשניים בין ידיד-אויב, משתלטת על כל היתר". תשוקה אנושית זו לפשט, העומדת בבסיס חיבורו 'האזור האפור' בספרו "השוקעים והניצולים", מרחפת על הקריאה בספר קאפו באלנבי מאת איתמר לוין (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, 2015) ולא נותנת מנוח.






2 במאי 2016

מה צריך להדאיג את פרופ' משה ארנס

הדגל המונף מעל החורבות* 


ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מוּרד דגל ישראל לחצי התורן, נערך טקס ממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם בו נואם ראש הממשלה, משלחות נוער מתעטפות בדגלים באתרי מחנות המוות בפולין  ופרופ' משה ארנס כותב מאמר על דחיקת חברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מסיפור מרד גטו ורשה כפי שהביאה אותו צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור לפני 70 שנה, מעלה על נס את הדגלים שהניפו את חברי אצ"י מעל חורבות הגטו ולבסוף מסיק ש"מניפולציה של ההיסטוריה נחשבה מעשה ראוי כאשר היא שירתה מטרות אידאולוגיות". 

צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, 1946
הצילום מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות