21 בדצמבר 2016

איך חגגו יום הולדת בגן ילדים בארץ-ישראל לפני 100 שנה?

ומה אומר משרד החינוך היום כשימי הולדת יוצאים משליטה* 


חסיה פיינסוד-סוקניק היתה מחלוצות החינוך העברי בארץ-ישראל. היא הקימה את הגן העברי הראשון בירושלים, הכשירה גננות, פיקחה על גנים, עמדה בראש מועצת הגננות וניהלה סמינר למורות. היא היתה חברה בהתאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, חברה באסיפת הנבחרים וצירה בקונגרסים הציוניים. באחד מימי האביב של שנת 1921, בעבודתה כמפקחת, הגיעה לביקור בגן בו למד בנה, יגאל ידין (סוקניק). בתום הביקור אמרה כדרך אגב כי בדיוק היום מלאו לו 4 שנים. הגננות לא נשארו אדישות. היתה זו אחת הפעמים הראשונות שחגגו יום הולדת בגן עברי בארץ, אולי הראשונה.


חסיה פיינסוד-סוקניק 1968-1889


22 בנובמבר 2016

אי אפשר למדוד הצלה בתקופת השואה, וגם לא צריך

בעקבות הצעת החוק להכיר גם ביהודים כחסידי אומות העולם*


האנזי בראנד היתה פעילה בוועדה לעזרה והצלה בבודפשט בימי מלחמת העולם השנייה. היא היתה מעורבת בהגשת סיוע ליהודים פליטים שהגיעו מהארצות השכנות, בעיקר פולין וסלובקיה, ואחר כך גם בעבור יהודים מקומיים. עם כיבוש הונגריה במרץ 1944 השתתפה, יחד עם ד"ר ישראל (רודולף) קסטנר ובעלה יואל בראנד, במשא ומתן עם נושאי משרות במנגנון השלטון הגרמני במטרה לעצור את המשלוחים למחנות המוות. הבכיר בהם היה אדולף אייכמן. עם יציאתו של יואל בראנד לשליחות הצלה גורלית במסגרת העיסקה "סחורה תחת דם" המשיכה את המשא ומתן. היא נפגשה עם אייכמן לפחות עשר פעמים ועמדה מולו ללא מורא. היא היתה מעורבת גם בחיבור רשימת הנוסעים ברכבת שנודעה לימים כ"רכבת קסטנר" במסגרתה ניצלו חיי 1,685 יהודים.

האנזי בראנד / אתר ארכיון בית לוחמי הגטאות


16 בנובמבר 2016

איך לאה (לודז'ה) האמיצה, החכמה, הרגישה והנועזת נכנסה ללבי

פוסט אורחת מאת יעל אפריאט

 

יעל אפריאט
את פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה אני מכירה כבר כמה שנים. כפמיניסטית, מחנכת, חברת תנועת "השומר הצעיר" ומדריכת מסעות לפולין, עקבתי בשמחה אחרי הערכים שהועלו לוויקיפדיה והעשירו את הידע הנגיש על עשייתן הענפה של נשים. השתתפתי בו כשלמדתי בקורס בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב ולקחתי חלק במפעל המשמעותי להנגשת ידע על נשים וחייהן, במטרה להחזירן למקומן הראוי בדפי ההיסטוריה. 

אחד השיעורים הראשונים שלמדתי בפמיניזם, כשקראתי ספרים של הוגות וחוקרות, היה ביקורת גוף הידע וההבנה הפשוטה שההיסטוריה נכתבה על ידי המנצחים. ההיסטוריה הנלמדת והמוצגת, המכוננת אתוסים, מתווה ראוי ולא ראוי, מרכז ושוליים, גבוה ונמוך. שיעור מתקדם בפמיניזם נגע לשאלות סביב יצירת ידע אקדמי כמו: מי מייצר את הידע? מי קובע מה יפורסם בכתב עת? מהו מושא המחקר?


10 בנובמבר 2016

אנחנו לא בכיס של אף אחד

עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית 


בתחילת השנה האקדמית אין צלצול, אבל יש קריאת השכמה. תם עידן שינון החומר לקראת בחינות הבגרות והפנמת טריקים לקראת המבחן הפסיכומטרי. הגיע הזמן לבחון את המציאות. קודם כל, זאת שנמצאת לנו מתחת לאף, כלומר בתוך הכיס שלנו. 




9 באוקטובר 2016

למה ל"כך נבשל" אין סיכוי לשוב להיות רב-מכר בישראל

בעקבות רוזיה יבנין, מחלקת ההדרכה של ויצ"ו וספר בישול מיתולוגי* 


הסלמונלה שנמצאה בקורנפלקס בסוף שנת תשע"ו היתה הקש האחרון. הקהל הנאמן של תכניות הריאליטי הצביע בשלט. מצב הבייק ירד לאוף והרייטינג של תכניות הבישול שקידשו בישול ואפייה מתוחכמים הלך וירד. העלאת המודעות לחשיבותו של הבישול הביתי, האמרת המחירים של המזון, הפופולריות היציבה של הרשתות החברתיות והכיסופים לימים שבהם מדינת ישראל היתה קטנה וצודקת העלו צורך ברור בקרב הקהל הישראלי לחזור למטבח של פעם – לימים בהם אכלו בשביל לחיות ולא חיו בשביל לאכול ובישול ואפייה היו צורך ולא פינוק. בדיקה שערך אחד המו"לים באתר הספרייה הלאומית לימדה שהמהדורה השישית וכנראה האחרונה של "כך נבשל", שהודפס לראשונה בשנת תש"ח, ראתה אור בשנת תש"ך, כלומר בערך 1960.




7 באוקטובר 2016

4 הערות על מחאת הנשים בפולין

לא הפלות, אלא הפסקות הריון


ביום שני 3 באוקטובר 2016 יצאו הנשים בפולין לרחובות, לבושות בשחור, במחאה על הצעת החוק שתאסור על נשים לבצע הפסקת הריון. ההדים למחאה, שקיבלה את השם "יום שני השחור", יצאו מגבולות פולין, והגיעו גם לישראל. גם אם הניוזפיד שלכן לא כולל דיווחים מאתרים או דפים פמיניסטיים, סביר להניח שעלו אצלכן לפחות פוסט אחד או תמונה אחת, כמו זו: 

ורשה, יום שני, 3.10.16 / התמונה מטוויטר


1 באוקטובר 2016

מעלים ערך, 2016-2012 – פוסט מורטם

מה זה מלמד אותנו, ומה צריך לעשות עכשיו?


אחרי 5 שנים, 82 ערכים (מינוס ערך אחד שעורכי ויקיפדיה מחקו), יותר מ-100 סטודנטיות וסטודנטים, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה יוצא מוויקיפדיה העברית. למה? לתשובה קצרה: כי די. לתשובה הארוכה, כולל הקש ששבר את גב הנאקה, תקראו את הכתבה של עופר אדרת שפורסמה ב-28.9.2016 בעיתון הארץ.





29 בספטמבר 2016

חומר ללמידה וחומר למבחן המציאות

6 הצעות למשרד החינוך עם פרסום התכנית "נשים מזרחיות פורצות דרך" 


לאחרונה דווח על תכנית חדשה של משרד החינוך בתחום המגדר: "אור ממזרח: 28 נשים פורצות דרך - יהדות ספרד והמזרח" כחלק מיישום ועדת ביטון. בתכנית ילמדו על נשים מזרחיות בתולדות ישראל, למשל דונה גרציה, ועל יוצרות בשנים האחרונות, כמו רונית אלקבץ. לפי הדיווחים בעיתונות, התכנית כוללת משימות שונות, ביניהן כתיבת ערך או הרחבת ערך קיים בוויקיפדיה העברית. 

בהנחה שהתכנית כוללת גם הכשרה פדגוגית של מורות ומורים לגבי התכנים ודרכי הלמידה וההוראה, אני מציעה למשרד החינוך לקחת בחשבון את הניסיון של פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה". בהעלאת ערכים על נשים בכלל, ובאופן ספציפי במקרים של נשים מזרחיות. במסגרתו הנגישו סטודנטיות וסטודנטים מידע בעברית ברשת גם על נשים מזרחיות בתולדות ישראל. יש כאן חומר מ-ע-ו-ל-ה שיכול להמחיש את היחס לקבוצות מיעוט בחברה בישראל ולהראות לתלמידים ולתלמידות, לא משנה באיזו כיתה, שפוליטיקה זה ממש לא רק הבחירות לכנסת. הנה 6 הצעות:


ז'קלין כהנוב / התמונה מאתר לקסיקון הספרות העברית החדשה


24 בספטמבר 2016

מכתיבה ישחרר רק המוות

על הספר "כמו שאלה פתוחה" מאת עדה אמיכל ייבין*


אבנר תדמור הוא גבר בן ארבעים ומשהו, שעובד בשירות המדינה: היה לו תפקיד בכיר בשירותי הביטחון, ולפני שלוש שנים קיבל משרה במחלקה לקשרי חוץ ומדע במשרד החוץ. יש לו כשרון לשפות, הוא אינו פוחד משום דבר וכשהוא מתגייס למשימה, אומר ידיד נפשו עירא, "הוא לא יושב לנוח עד שהוא מביא תוצאה חמה שיוצאת ישר מהתנור. אמנם לפעמים הוא מעצבן כשהוא מתווכח על כל פרט, אבל הכי חשוב שהוא פותר את הפלונטר בראיות בדוקות". הוא מעשן מקטרת, סר וזעף, ובפיו "שיניים מחרחרות ריב, שאינן רוצות לחייך". המרכיבים מהם עשוי סיפור חייו שזורים בנרטיבים המכוננים של תולדות עם ישראל באירופה ובפלשתינה-א"י בתקופת היישוב ובשני העשורים הראשונים למדינה. אך אין זה סיפור על מעלליו של איש השירות החשאי, אלא סיפור אישי מאוד, שביסודו יחסי אבות ובנים, שגיבורו הוא אב, הוא בן והוא נכד.






18 בספטמבר 2016

למה מי את בכלל

בעקבות הדיון בוויקיפדיה על חשיבות הערך חנה קפרא שהסתיים במחיקתו* 


חנה קפרא היתה טכנאית מטוסים, מראשוני המערך הטכני בחיל האוויר הישראלי. היא נולדה ב-26 בדצמבר 1921 בשעריים ברחובות, בת ליאיר ושרה (סלחה) קפרא, שעלו מתימן ב-1909. בת 15 הצטרפה להגנה, התנדבה לקורס אתתים, אחר כך הוכשרה בהגשת עזרה רפואית ובשירותה בבסיס חיל האוויר הבריטי בעקיר, לימים תל נוף, הוצבה במחלקה לטיפול ואחזקת מטוסים. בסוף 1947, כשהחלו בהכנות לפינוי הבסיסים מארץ-ישראל, החליטו הבריטים למכור מטוסים עודפים, בעיקר מטוסים לא-שמישים שאוחסנו בהאנגר של טייסת בשדה עקיר. חלק ממטוסים אלה הגיעו בדרך עקיפה לידי "שירות אוויר" בהגנה והובלו למרתפים של מתחם יקב שֹרונה בתל אביב. חנה קפרא נמנתה עם הצוות שהוכשר לעבוד על שיפוצם ותיקונם. היתה זו התמחות מיוחדת שכונתה "בד וצבע", בשל החומרים מהם היו עשויים המטוסים של אז. עם קום המדינה התגייסה לחיל האוויר ושירתה בהכשרת כלי טיס ובטייסת בבסיס שלימים נקרא שדה דב. המטוסים עליהם שקדה במרץ היו מקור גאוותה העיקרי. לאחר חמש שנים השתחררה בדרגת רב-סמל. היא המשיכה בתפקידה בחיל בתור אזרחית עובדת צה"ל עד 1983. היא גרה בבית בו גדלה בשעריים, אחייניה ואחייניותיה היו לה כילדיה. לפני תשע שנים הלכה לעולמה. על שמה נקרא רחוב בעיר רחובות.




9 בספטמבר 2016

ילדת שואה, ילדת תקומה

על הספר "זוהר רוצָה לעוף" מאת תרצה דביר*


"זוהר רוצָה לעוף" (הוצאת גוונים) הוא ספר לימים שבין הצפירות: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה; בין הרכנת ראש לזכר החורבן לבין עמידת דום לכבוד התקומה; בין מוות המוני במלחמה ההיא לבין רֵעים שנפלו על חרבם; בין סיפור על ילדה בתקופת השואה, אותו פרסמה המחברת, תרצה דביר, בספרהּ האוטוביוגרפי "הילדה של דודה לולָה" (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013), לבין סיפור על ילדה ישראלית שאבא שלה נהרג במלחמה. בדיוק ילדה כזאת, ילדת תקומה ולא ילדת שואה, היתה רוצה תרצה דביר להיות; וכמה נוראה היא משאלת לב זו.




3 בספטמבר 2016

2 פמיניסטיות אמריקניות שצריך להכיר

בעקבות העלאת הערך שרה ואנג'לינה גרימקה בוויקיפדיה העברית 


"I know nothing of man’s rights, or woman’s rights; 
human rights are all that I recognise"  Sarah Grimke, 1837


הבחירה של הסטודנטית ירדן תל אור היתה יוצאת דופן. היא מבקשת להקדיש את הפרויקט שלה בקורס בהיסטוריה של נשים לא לאישה אחת אלא לשתי נשים. אלה, אינן נשים בתולדות החברה בישראל ששמותיהן פחות ידועים או אינם ידועים למרבית המשתמשים והמשתמשות. אלה גם אינן נשים שאין עליהן ערך בוויקיפדיה או נשים שהערכים עליהן זקוקים להרחבה משמעותית. אלו שתי נשים אמריקניות ששיא פועלן היה לפני למעלה מ-150 שנה. אמנם יש להן ערכים נכבדים בוויקיפדיה בשפה אחרת, אך פועלן אינו נגיש דיו לקהל המשתמשים והמשתמשות בעברית, בוודאי הנוער. הבחירות המתקרבות לנשיאות ארצות הברית והאפשרות שלראשונה בתולדות אומה זו תיבחר לתפקיד זה אישה, העניקו לבחירתה של הסטודנטית גם הקשר אקטואלי. 

שרה גרימקה


30 באוגוסט 2016

שיירות פרצו בדרך אל העיר

עם העלאת הערך צפורה נריה לוויקיפדיה


"שיירה של 12 משאיות ושני משוריינים. אני הייתי במשוריין המאסף. הנהגים היו חברים שלנו, ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. היתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלוש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת הרוגים ובשנייה פצועים. אני הייתי לוחמת וחובשת. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם. הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש. זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו – היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה – אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה, אני עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו על ידי חולצה קרועה, ועוד שני פצועים קל. הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף על ידי קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים. חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו".


מלווי ומלוות השיירות לירושלים, הגדוד החמישי של חטיבת הראל
במרכז: ציפי (צפורה) נריה / מקור: אתר מרכז המידע פלמ"ח


17 באוגוסט 2016

כשסטודנטית עושה היסטוריה פעמיים

בעקבות המחנכת יהודית הררי (איזנברג) 

יהודית הררי (איזנברג) היתה מחנכת, מורה, גננת וסופרת. הוריה בלהה ואהרן איזנברג, מראשוני חיבת ציון ברוסיה, עלו ארצה ב-1886. היא היתה אז תינוקת: בראיונות מאוחרים שנתנה הזכירה שהיא בעצם נחשבת בת הארץ. המשפחה גרה ביפו, אחר כך קנתה נחלה בואדי חנין, היום נס ציונה, בהמשך נמנו עם מייסדי ומייסדות המושבה רחובות. שנות ילדותה, תיארה לימים, עברו בין הגפנים לבין עצי השקד, הזית והחרוב ונשאו ניחוח הדרים, על גב סוס וגמל. עוד בנעוריה החליטה להקדיש עצמה לחינוך: היא השתלמה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד בירושלים וגם לימדה בו, והקימה ברחובות את גן הילדים העברי השני בארץ, בשנת 1902. 

יהודית הררי בת ה-21. ארץ-ישראל, 1907


1 באוגוסט 2016

למה לא צריך להשוות בין הילרי קלינטון לגולדה מאיר?

ומה כן צריך לעשות כדי שאצלנו זה יקרה  


בחירתה מרוממת הרוח של הילרי קלינטון כמועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית עלולה לגרור את הציבור הישראלי לאופוריה קלה ואף לעורר אצלנו התנשאות מסוימת. ראו נא את הדמוקרטיה הקטנה והצעירה במזרח התיכון אל מול מעצמת-העל, ערש הדמוקרטיה בעת החדשה  הרי בראש הרשות המבצעת שלנו כבר מזמן עמדה אישה, גולדה מאיר שהחלה את כהונתה כראש ממשלה בשנת 1969. למראית עין, מתבקש להשוות בין שני המקרים, למשל לנוכח הנוהג לכנות אותן בשם פרטי בלבד (ניצן הורוביץ, "הילרי, סתם הילרי", הארץ, 8.3.2016), אך דומה שכאן מסתיים הדמיון. 




10 ביולי 2016

אין אפילו בית שיזכיר

בעקבות קהילה יהודית אחת בפולין שאיננה


העיירה ז'יכלין נמצאת במרחק 120 קילומטר מוורשה. לפי גוגל, עניין של שעה וחצי, תלוי בפקקים. בשנות ה-30 מנתה אוכלוסייתה למעלה מ-8,000 תושבים, כשליש מהם היו יהודים. אחרי המלחמה, מקרב יהודי ז'יכלין נשארו בחיים כמה עשרות. "קשה למצוא את שמה של ז'יכלין באיזו שהיא אנציקלופדיה, מפה או ספר גיאוגרפיה", כתב אחד מיוצאי ז'יכלין שעלה ארצה לפני המלחמה, "עיירה שהיתה - ובשבילנו איננה עוד".

הקיר של בית הכנסת בז'יכלין, אוגוסט 2017 / מקור: wirtualny shtetl

ההיסטוריה של העיר מתחילה במאה ה-14. שנת 1450 נחשבת לשנת ייסודה. יהודים חיו בז'יכלין כנראה מאמצע המאה ה-18. ב-1780 נבנה בית כנסת, עשוי עץ. מאה שנה אחר כך נבנה בית כנסת מאבן. היהודים שעזבו אותה לפני המלחמה סיפרו על עיר קטנה, במרכזה שוק ומסביבו ארבעה רחובות, בתווך עצי שיטה ופרחי יסמין. רוב היהודים התפרנסו ממסחר. 



3 ביולי 2016

שוברות שתיקה

על הספר "איך קרה ששרדת" מאת אסתר דרור ורות לין*


הספר האמיץ איך קרה ששרדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מעורר תחושות סותרות: סקרנות והשתוקקות לאשש את מה שידוע מראש; משיכה לשמוע סיפורים קשים על עירום, פגיעות מיניות ואונס של נשים בתקופת השואה ודחייה רפלקסיבית בדיוק מסיפורים אלה; הקשבה ואטימת אוזניים; כוונה להאמין לנשים המגלות את ליבן, בפה מלא או בחצי פה, והכרח למקם את דבריהן בהקשרים רחבים ובתוך כך לסייגם; מוטיבציה לחלץ מן הממצאים טענה סדורה וההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי.


אושוויץ


13 ביוני 2016

3 דברים שהילדה שלך יכולה ללמוד מ"הבית של יעל"

ועוד דבר על אימא שלה*


כמעט 40 שנה אחרי שראה אור בראשונה, הספר "הבית של יעל" מאת מרים רות רלוונטי מתמיד. לא רק על רקע החשש כי שטף האפליקציות מדכא את היכולת לפתח משחקי דמיון ולנוכח צונאמי ספרי הנסיכות שהופך את יעל כפי שאיירה אותה אורה איל לנדירה. אלא מפני שכמו בשנות ה-70, גם היום ילדות וילדים כמהים למימוש זכותם לפרטיות וההורים שלהם לפעמים מעדיפים לשכוח את זה – למשל כשהם משתפים תמונות שלהם בפייסבוק – ומכיוון שגילוי תכונות ופיתוח יכולות כגון אלו של גיבורת הסיפור חיוניים, החל מתקופת האבן דרך ימי הטלוויזיה שחור-לבן והטאבלט ועד לעידן הגוגל יודע מה.


הבית של יעל / הוצאת הקיבוץ המאוחד


29 במאי 2016

5 דברים שהילדים והילדות ילמדו בל"ג בעומר

ל"ג בעונש חינוכי


בשנים האחרונות ל"ג בעומר אינו חג בן יום אחד. במשך שבוע בוערות מדי אחר הצהריים מדורות קטנות שמזהמות את האוויר, הסביבה והנשמה. אלו הן המדורות של ועד ההורים. ליד כל אחת עומדים מבוגרים שמרחיקים ילדים מהאש, מאכילים אותם ומחכים שהמפעיל יסיים את הקטע ונלך הביתה. אבל השתתפות במדורה היא דווקא מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה. ככה נלמד את הילדים והילדות איך מתנהלת היום המדינה.

קומזיץ של הגן לפני 70 שנה, בערך. צילום: לע"מ, מתוך פיקיוויקי



18 במאי 2016

פמיניסטית דור 5

עם העלאת הערך שרה עזריהו לויקיפדיה


לסטודנטית לא היה ספק. בתום השיעור השני לקורס בנושא היסטוריה של נשים בישראל, היא כבר ידעה מי תהיה האישה לה תקדיש את הפרויקט שלה במסגרתו – סבתא של סבתא שלה, שרה עזריהו, שהיתה פמיניסטית, סופרז'יסטית, מורה ומחנכת, ממייסדי ומייסדות העיר תל אביב, צירה בקונגרס הציוני, חברת אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי, ממייסדות התאחדות נשים לשווי זכויות וממובילות המאבק למען זכות בחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ-ישראל. 

שרה עזריהו 1873-1962


11 במאי 2016

הספר החדש של תמי ארד: זה הסיפור שלה

על הספר "על חוט השערה" מאת תמי ארד*


"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג. אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה.




3 במאי 2016

מה אפשר ללמוד ממשפטי קאפו

על הספר "קאפו באלנבי" מאת איתמר לוין*


"ב'להבין' אנו לרוב מתכוונים 'לפשט': בלא פישוט עמוק מן הסתם היה העולם הסובב אותנו פקעת לא מוגדרת ונטולת קצה, שמתגרה ביכולת ההתמצאות שלנו וביכולת להחליט על מעשינו. כללו של דבר, נכפה עלינו לצמצם את המוכר לנו לסכימה", כתב פרימו לוי; "התביעה לחלק את השטח בין 'אנחנו' ו'הם' היא כה חזקה, עד שסכימה זו, כלומר החלוקה לשניים בין ידיד-אויב, משתלטת על כל היתר". תשוקה אנושית זו לפשט, העומדת בבסיס חיבורו 'האזור האפור' בספרו "השוקעים והניצולים", מרחפת על הקריאה בספר קאפו באלנבי מאת איתמר לוין (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, 2015) ולא נותנת מנוח.






2 במאי 2016

מה צריך להדאיג את פרופ' משה ארנס

הדגל המונף מעל החורבות* 


ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מוּרד דגל ישראל לחצי התורן, נערך טקס ממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם בו נואם ראש הממשלה, משלחות נוער מתעטפות בדגלים באתרי מחנות המוות בפולין  ופרופ' משה ארנס כותב מאמר על דחיקת חברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מסיפור מרד גטו ורשה כפי שהביאה אותו צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור לפני 70 שנה, מעלה על נס את הדגלים שהניפו את חברי אצ"י מעל חורבות הגטו ולבסוף מסיק ש"מניפולציה של ההיסטוריה נחשבה מעשה ראוי כאשר היא שירתה מטרות אידאולוגיות". 

צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, 1946
הצילום מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות



23 באפריל 2016

אל האחות הלא ידועה מבקרת בפריז

5 המלצות לשוטטות ברובע המארה


ב-8 במרץ 2016 נפתחה במוזיאון השואה בפריז התערוכה "נשים בהתנגדות", 19 באפריל הוא יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה. לכבוד אלה ועוד הגעתי למוזיאון כדי לספר על נשים במחתרות הגטאות, ועל גילויי התנגדות של נשים בשואה בכלל. ההרצאה והשיחה התקיימו ביום ראשון אחר הצהריים. זה השאיר יום וחצי לשוטטות. מכיוון שלא היה לי הרבה זמן החלטתי לנהוג בתבונה  לא לתכנן כמעט כלום, ולא למהר לשום מקום.  




8 במרץ 2016

למה לא לקנות במבצע לרגל יום האישה?

יום האישה הבינלאומי כמכירת חיסול*


כשנאלמו תרועות המבצעים ליום המשפחה העברי וליום האהבה מלבלבות ההנחות לרגל יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ. מבצע כזה יש רק פעם בשנה, קני את המוצר השני ב-50 אחוז הנחה, מהדורה מוגבלת לכבוד יום האישה, שתפי ואולי תזכי, למה את מחכה, שניים ועוד אחד מתנה, בכפוף לתקנון. אפשר לחשוב שערכו של יום האישה הבינלאומי מסתכם בחגיגת קניות, בעיקר בחנויות בגדים וקוסמטיקה, וגם בשווקים ובירידים שמוקמים במקומות עבודה גדולים. כמו בכל אירוע מכירה, צריך להשוות מחירים ולבדוק אם ההנחה משתלמת מבחינה כלכלית. במקרה הזה, צריך לבדוק האם ההנחה הזו שווה לנו מבחינה ערכית. היא לא. 

רחוב אלנבי, תל אביב 1954 / פריץ כהן, לע"מ


6 בפברואר 2016

כמה סוכר, גברת?

ולמה אישה ממש לא צריכה בקבוק מים כזה קטן    


חברה שלי ישבה בבית קפה, שמה סוכר בספל, ערבבה ושמה לב לשקיקי הסוכר שהיו על השולחן. היא הוציאה אותם מהמתקן, ספרה כמה נשים וכמה גברים על השקיקים והתעצבנה.

צילום: איילת צור


27 בינואר 2016

50 שנה לפני אינסטגרם

מה כתבה רות בונדי בשנת 1962 על אנשים שמצלמים יותר מדי


הספר "יהיה טוב" הוא הספר הראשון מני רבים מאת העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי, ובו מבחר מן הטור שלה ב"דבר השבוע". "דבר השבוע" היה מוסף סוף השבוע של עיתון "דבר", שהיה אחד מהעיתונים הגדולים והחשובים בתולדות המדינה. הטור "יהיה טוב" הביא רשימות מחיי היום-יום על חיי יום-יום ומלמד עוד משהו על הימים בהם מדינת ישראל היתה בקושי בגיל בר-מצווה. חלק מהרשימות נכתבו בגוף ראשון, בחלקן נתנה את רשות הדיבור לדמות הישראלי הממוצע, שקיטר, התלונן וניסה להשלים עם המצב בתקווה שיום אחד יהיה פה טוב. הספר הופיע בשנת 1962 (הוצאת יבנה). אחת הרשימות בו היא "תצלום למזכרת". לכאורה, אפשר לחשוב שאין כמו רשימה על תצלומים ועל תמונות כדי להמחיש עד כמה רחוקה שנת 1962 משנת 2016  אבל רק לכאורה.

 

יהיה טוב מאת רות בונדי, איורים: זאב



17 בינואר 2016

אימא קנתה משאית, אבא מכין מרק

האם תוכלו למצוא את הטעויות בכל קטע? 4 תרגילים, ויש גם שאלת בונוס


תרגיל מס' 1: 
לפניכן/ם קטע קריאה לכיתה א'. קראו את הקטע וענו על שלוש השאלות הבאות:
1. מה עושה אימא?
2. מה עושה אבא?
3. מהי הטעות שנפלה בקטע?




12 בינואר 2016

דו-קרב כפול

על המהדורה החדשה לספר "דו-קרב" מאת דויד גרוסמן* 


הספר הנהדר "דו קרב" מאת דויד גרוסמן, שראה אור בנוסח עדכני ובליווי איורים של מישל קישקה (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מזמן דו קרב עם הספר "דו קרב" שראה אור בראשונה ב-1982 (מסדה, סדרת "קיפוד") בליווי איוריו של אבנר אברהמי. כמו היינריך רוזנטל המלבב ורודי שוורץ האימתני, נדרשים שני הנוסחים, המקורי בכריכה קשה לבנה והעדכני בכריכה תכולה רכה, נדרשים לעמוד זה מול זה. 





6 בינואר 2016

6 דברים שאפשר ללמוד מהרייטינג של ויקיפדיה לשנת 2015

וגם: 3 הבהרות פמיניסטיות* 


ויקיפדיה העברית אינה מקור אקדמי, אך היא ברומטר יעיל להלכי רוח בקרב ציבור משתמשי ומשתמשות האינטרנט בעברית בבואו לחפש מידע על מה שחשוב או מעניין בעיניו, קל וחומר לסדרי העדיפויות בקרב הדור הצעיר, בבואו ללמוד משהו על העולם או כדי להכין את שיעורי הבית שלו. בין שלל הסיכומים לשנת 2015, עלו לרשת בסוף השבוע שעבר גם רשימות 100 הערכים הנצפים ביותר בוויקיפדיה בשפות השונות, שהן מדד הרייטינג שלה. רשימת 100 הערכים הנצפים ביותר בוויקיפדיה העברית לשנת 2015 יכולה ללמד כמה דברים על סדר העדיפויות של הציבור הישראלי בשנה החולפת. הנה שישה: 

האישה הראשונה ברשימת ה-100 
התמונה מהערך איילת שקד בוויקיפדיה