24 בנובמבר 2015

אֲדָמָה-אַדְמָתָהּ רַחוּמָה עַד-מוֹתָהּ: האישה על גבעות שייח אבריק

לאישה על הסוס לא פיסלו אנדרטה, אבל בזכות סטודנטים עכשיו יש לה ערך


בוויקיפדיה יש ערך לאלכסנדר זייד, ערך לגיורא זייד, ערך ליוחנן זייד וערך ליפתח זייד, יש גם ערך בשם אנדרטת אלכסנדר זייד, ולכל אלה יש גם קטגוריה של ערכים: משפחת זייד. ציפורה זייד נזכרת בכל הערכים האלה, בתור אשתו-של או בתור אימא-של. עד עתה, בוויקיפדיה לא היה לה ערך בזכות עצמה. זה סמלי וגם עצוב: האישה שהקדישה כמעט מחצית משנות חייה להנצחת האיש שהיה לסמל השומר העברי העשוי ללא חת, האיש שהיה בן זוגה, חברהּ לחיים ולנשק ואב ארבעת ילדיה, נעדרת. ומה שהיא עשתה!

ציפורה זייד על הסוס


18 בנובמבר 2015

לא לבחינה, כן בבית ספרנו: על שואה ובגרות

לא צריך להיבהל מההחלטה של משרד החינוך


מפעם לפעם נדרשים צוותי חינוך והוראה לחשוב כיצד ללמד על השואה, איזה ידע מועבר בנושא ובאיזה אופן הוא נמסר. חשיבות הדיון בשאלות אלה גברה לפני כשנתיים, לאחר ששר החינוך הקודם החליט כי תלמידים ותלמידות בכל שכבות הגיל ילמדו לפי תכנית לימודים מחייבת בנושא השואה  "בשבילי הזיכרון", שפותחה בשיתוף עם בית הספר הבינלאומי להוראת השואה של "יד ושם". באחרונה שוב עומדת הוראת השואה במרכז של דיון ציבורי, בעקבות החלטת גופים מקצועיים במשרד החינוך כי תלמידי התיכון ילמדו על השואה, אבל הנושא לא ייכלל בבחינות הבגרות. החלטה זו מתפרשת כאילו השואה אינה נכללת בגוף הידע שבו נדרשים להחזיק תלמידים ותלמידות הנבחנים בבגרות בהיסטוריה, ולכן הנושא לא יילמד ברצינות הראויה (אייל קמינקא, השפעת הבגרות על לימודי השואה, הארץ, 13.11.2015). זו טעות.

דנה ברגר מסבירה למה בחינה היא עניין של זמן, הטלוויזיה החינוכית (צילום מסך)




15 בנובמבר 2015

"כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן

על הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה* 


הנחת היסוד של הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה (עורך: חנן אלטשטיין, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות ספרי חמד) היא שילדים וילדוֹת, כמאמרו המצוטט בפתיחה של המחנך יאנוש קורצ'אק, הם אנשים במלוא מובן המילה ושהם סבלו בשואה לא פחות מן המבוגרים בסביבתם, ולפעמים אף יותר. עם זאת, עמודיו הראשונים של הספר אינם מכינים את הקוראים לקושי הצפוי בהתמודדות עם סיפורי שואה, המובאים בגוף ראשון וגיבוריהם וגיבורותיהם הם ילדים וילדות חסרי ישע ובעלי תושייה ואחיותיהם, אחיהם, דודיהם, דודותיהם, מיטיביהם, רודפיהם, ויותר מכול  אמותיהם ואבותיהם, החיים והמתים, אלא דנים ביתרונות והחסרונות המתודולוגיים שבעדויות אלה כתעודות היסטוריות. יש בבחירה זו טעם רב לאור נסיבות השמעתם של סיפורים אלה ותיעודם – זו אסופה נבחרת של עדויות ילדים שנמסרו לאנשי הוועדה ההיסטורית המרכזית בפולין שקמה בלובלין באוגוסט 1944.

יתומים מאירופה במחנה עתלית, יולי 1944. צילום: זולטן קלוגר / אוסף התצלומים הלאומי


1 בנובמבר 2015

מה באמת קורה כשנתניהו מלמד היסטוריה

ולמה מבחינתו אין ולא היתה פה שום טעות* 


הסיפור שסיפר בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס הציוני על הפגישה בין היטלר לבין המופתי של ירושלים הביא את אמצעי התקשורת, בשיתוף המדיה החברתית, לתת לציבור שיעור היסטוריה בתולדות השואה בדגש על הכרוניקה של הפתרון הסופי. בצדק: במדינה דמוקרטית אסור לעבור בשתיקה על טעות היסטורית מפיו של ראש ממשלה. הבעיה היא, שבשביל לתקן את הטעות של נתניהו לא מספיק לשמוע שיעור היסטוריה מסוג כזה. גם לא מספיק להעלות פוסט הבהרה בנושא בדף הפייסבוק של ראש הממשלה. למה? 

השיעור של נתניהו / צילום מסך מאתר ynet