22 בדצמבר 2015

34 שניות על פערים מגדריים בשוק העבודה לפי רשות המסים

זאת לא אראלה ממפעל הפיס* 


גם השנה, לקראת סוף שנת המס משודרים בטלוויזיה וביוטיוב תשדירי שירות של רשות המסים. בתשדיר אחד, אישה כבת 35 עומדת מול מראה. היא מרכיבה משקפיים ומסדרת את התלתלים. היא מתאמנת לקראת שיחה גורלית עם הממונה עליה בעבודה, במהלכה תבקש העלאה בשכר. הסימולציה הולכת לא רע. הפתעה! פתאום מתברר לה שהיא בכלל לא צריכה לבקש העלאה - כי מגיע לה מענק מהמדינה. בתשדיר שני, גבר בערך בן 25 עומד מול הראי. יש לו זיפים ותספורת קצוצה. הוא מתאמן לקראת שיחה גורלית עם הממונה עליו בעבודה, במהלכה יבקש העלאה בשכר. הסימולציה הולכת לא רע. הפתעה! פתאום מתברר לו, שהוא לא צריך לבקש העלאה - כי מגיע לו מענק מהמדינה. שניהם שמחים לגלות שבאדיבות רשות המסים נחסכה מהם שיחה מתוחה, בה יתייצבו מול הבוס ויעמדו על זכויותיהם להשתכר שכר הוגן. מדינת ישראל כבר עשתה בשבילם את העבודה.


אני ראויה, אומרת לעצמה האישה מול המראה העגולה. בעצם, לא 


24 בנובמבר 2015

אֲדָמָה-אַדְמָתָהּ רַחוּמָה עַד-מוֹתָהּ: האישה על גבעות שייח אבריק

לאישה על הסוס לא פיסלו אנדרטה, אבל בזכות סטודנטים עכשיו יש לה ערך


בוויקיפדיה יש ערך לאלכסנדר זייד, ערך לגיורא זייד, ערך ליוחנן זייד וערך ליפתח זייד, יש גם ערך בשם אנדרטת אלכסנדר זייד, ולכל אלה יש גם קטגוריה של ערכים: משפחת זייד. ציפורה זייד נזכרת בכל הערכים האלה, בתור אשתו-של או בתור אימא-של. עד עתה, בוויקיפדיה לא היה לה ערך בזכות עצמה. זה סמלי וגם עצוב: האישה שהקדישה כמעט מחצית משנות חייה להנצחת האיש שהיה לסמל השומר העברי העשוי ללא חת, האיש שהיה בן זוגה, חברהּ לחיים ולנשק ואב ארבעת ילדיה, נעדרת. ומה שהיא עשתה!

ציפורה זייד על הסוס


18 בנובמבר 2015

לא לבחינה, כן בבית ספרנו: על שואה ובגרות

לא צריך להיבהל מההחלטה של משרד החינוך


מפעם לפעם נדרשים צוותי חינוך והוראה לחשוב כיצד ללמד על השואה, איזה ידע מועבר בנושא ובאיזה אופן הוא נמסר. חשיבות הדיון בשאלות אלה גברה לפני כשנתיים, לאחר ששר החינוך הקודם החליט כי תלמידים ותלמידות בכל שכבות הגיל ילמדו לפי תכנית לימודים מחייבת בנושא השואה  "בשבילי הזיכרון", שפותחה בשיתוף עם בית הספר הבינלאומי להוראת השואה של "יד ושם". באחרונה שוב עומדת הוראת השואה במרכז של דיון ציבורי, בעקבות החלטת גופים מקצועיים במשרד החינוך כי תלמידי התיכון ילמדו על השואה, אבל הנושא לא ייכלל בבחינות הבגרות. החלטה זו מתפרשת כאילו השואה אינה נכללת בגוף הידע שבו נדרשים להחזיק תלמידים ותלמידות הנבחנים בבגרות בהיסטוריה, ולכן הנושא לא יילמד ברצינות הראויה (אייל קמינקא, השפעת הבגרות על לימודי השואה, הארץ, 13.11.2015). זו טעות.

דנה ברגר מסבירה למה בחינה היא עניין של זמן, הטלוויזיה החינוכית (צילום מסך)




15 בנובמבר 2015

"כמה פחדתי, כנראה רק אלוהים יודע", אמרה דורה זובֶּרמַן

על הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה* 


הנחת היסוד של הספר ילדי המלחמה 1948-1944: ילדים מספרים על השואה (עורך: חנן אלטשטיין, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות ספרי חמד) היא שילדים וילדוֹת, כמאמרו המצוטט בפתיחה של המחנך יאנוש קורצ'אק, הם אנשים במלוא מובן המילה ושהם סבלו בשואה לא פחות מן המבוגרים בסביבתם, ולפעמים אף יותר. עם זאת, עמודיו הראשונים של הספר אינם מכינים את הקוראים לקושי הצפוי בהתמודדות עם סיפורי שואה, המובאים בגוף ראשון וגיבוריהם וגיבורותיהם הם ילדים וילדות חסרי ישע ובעלי תושייה ואחיותיהם, אחיהם, דודיהם, דודותיהם, מיטיביהם, רודפיהם, ויותר מכול  אמותיהם ואבותיהם, החיים והמתים, אלא דנים ביתרונות והחסרונות המתודולוגיים שבעדויות אלה כתעודות היסטוריות. יש בבחירה זו טעם רב לאור נסיבות השמעתם של סיפורים אלה ותיעודם – זו אסופה נבחרת של עדויות ילדים שנמסרו לאנשי הוועדה ההיסטורית המרכזית בפולין שקמה בלובלין באוגוסט 1944.

יתומים מאירופה במחנה עתלית, יולי 1944. צילום: זולטן קלוגר / אוסף התצלומים הלאומי


1 בנובמבר 2015

מה באמת קורה כשנתניהו מלמד היסטוריה

ולמה מבחינתו אין ולא היתה פה שום טעות* 


הסיפור שסיפר בנימין נתניהו בנאומו בקונגרס הציוני על הפגישה בין היטלר לבין המופתי של ירושלים הביא את אמצעי התקשורת, בשיתוף המדיה החברתית, לתת לציבור שיעור היסטוריה בתולדות השואה בדגש על הכרוניקה של הפתרון הסופי. בצדק: במדינה דמוקרטית אסור לעבור בשתיקה על טעות היסטורית מפיו של ראש ממשלה. הבעיה היא, שבשביל לתקן את הטעות של נתניהו לא מספיק לשמוע שיעור היסטוריה מסוג כזה. גם לא מספיק להעלות פוסט הבהרה בנושא בדף הפייסבוק של ראש הממשלה. למה? 

השיעור של נתניהו / צילום מסך מאתר ynet


18 באוקטובר 2015

האישה שהראתה לנו איך נראית איה הג'ינג'ית

על הספר "פועם ונפעם" מאת מוטי זעירא*


אראלה היתה האשה שהראתה לנו איך נראים איה הג'ינג'ית ואחיה הקטן והמציץ נֶלי, המורה הדגול חיים שמילקיהו ואריק מפוזריק שעליהם כתב פוצ'ו (ישראל ויסלר); היא הראתה לנו איך נראה הגמד הסודי שהניח אבא של חנה'לה בכף ידה כשהלך לצבא, שעליו סיפרה דבורה עומר  ("כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"), איך נראית מלכת הנמלים נֶמָה של עמוס בר ("גבעת הנמלים") ורבים-רבים אחרים; בכריכה הפנימית של כל ספר צוין שם המאיירת: אראלה, לפעמים – אראלה נתיב הל"ה. זה, כך מלמד ספרו של ד"ר מוטי זעירא פועם ונפעם (הוצאת כרמל) היה שמה. לא אראלה הורביץ, בתם של חיה ולוי הורביץ, שעלו ארצה בשנות העשרים וגרו בחיפה, אלא אראלה נתיב הל"ה, ממייסדי קיבוץ זה וחלק בלתי נפרד מהווייתו. 

איירה: אראלה. עטיפות הספרים בפוסט מהאתר של פוצ'ו



11 באוקטובר 2015

5 דברים שאפשר ללמוד מהקמפיין "לתת חמש" של משרד החינוך

אמ;לק נפתלי בנט זה הכי*


בקמפיין 62 מיליון בנות #62MillionGirls שנועד להעלות את שיעורי ההשכלה בקרב נשים בארצות הברית וברחבי העולם, קוראת מישל אובמה למשתמשי טוויטר ואינסטגרם לשתף את תשובותיהם לשאלה "מה למדת בבית הספר", ולהזכיר אגב כך שמ-62 מיליון בנות בעולם, בעיקר מתבגרות, אף נשללת ההזדמנות הזאת. בקמפיין "לתת חמש", שנועד להכפיל מספר התלמידים בישראל הניגשים לבחינת הבגרות במתמטיקה ברמת חמש יחידות, מגייס שמעון פרס הייטקיסטים שישתלבו במערכת החינוך ויסייעו לתלמידים בלימודי חמש יחידות מתמטיקה, חוזר לבית הספר התיכון, נותן כִּיף לחבר'ה ומספר איך היה פעם וקורא לנוער "לתת לעצמךָ, לתת למדינה, לתת חמש".

ההייטקיסטית נותנת חמש לשמעון פרס בתשדיר של משרד החינוך 


21 בספטמבר 2015

ואז הם לא התחתנו

עַל חֵטְא שֶחַטָּאתִי בְּרָצוֹן (פוסט ליום הכיפורים)*


למיקי

ביום הכיפורים נהוג לבקש סליחה ולהכות על חטא: זהו יום של חשבון נפש ובקשת מחילה. אחד החטאים שחטאתי, לא בזדון וגם לא בשגגה, היה חטא ספרותי. זה קרה בחודש סיוון, כשהגעתי לגן כדי להקריא לילדים ולילדות סיפור לכבוד שבוע הספר העברי. שלושה חודשים אחרי פורים, בו חצי מהילדות בגן התחפשו לאלזה, היה ברור שסיפורים על נסיכות יילכו גם כאן מצוין.

 הנסיכה האבירה הוצאת זמורה-ביתן


13 בספטמבר 2015

בחזרה לספר "אי הילדים"

שנה חדשה, קריאה ישָנָה*


שנה חדשה היא הזדמנות לתכניות חדשות, כמו ספרים חדשים לקרוא וספרים ישנים לשוב אליהם. אחד מהם הוא הספר "אי הילדים" מאת מירה לובה, בתרגומה של ימימה אבידר-טשרנוביץ. השנה אני מתכוונת לנסות לקרוא את "אי הילדים" כפי שקראתיו בראשונה, לפני כ-30 שנה, וכפי שבוודאי יקרא אותו בן ה-11, שזה עתה התחיל ללמוד בכיתה ו'.




24 באוגוסט 2015

שקט שיהיה פה

מה מפריע לשיעור באמת*


לפני 15 שנה בערך, צלצל הטלפון של סטודנטית במהלך שיעור שלי. טלפון נייד כבר לא היה מצרך לעשירים בלבד, וגם צלצול באמצע שיעור לא היה עניין נדיר. הסטודנטית, שישבה מתחת לאף שלי, בשורה הראשונה, לא כיבתה את המכשיר במבוכה, אלא נשארה לשבת, ענתה, וניהלה שיחה. היא אפילו לא התנצלה.

 מקור: Friends Mania


16 באוגוסט 2015

פולנייה מוזרה בבגדד

עם העלאת הערך על אלחוטאית הפלמ"ח מלכה רופא לויקיפדיה


ההודעה הראשונה ששלחה אליי שולה לויטל מקיבוץ מעוז חיים הגיעה לפני כמעט שנה. דבר פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הגיע אליה, והיא מבקשת להציע לסטודנטיות לכתוב במסגרתו על אישה שבשנות הארבעים של המאה הקודמת יצאה למשימה נועזת. מלכה רופא, כתבה, נולדה באודסה. כשהיתה בת שבע בערך, בחרה משפחתה לעלות ארצה. האב מת בדרך. האם הגיעה ארצה עם הבת מלכה והבן ברוך, לימים חבר קיבוץ גבע. כעבור עשר שנים מתה האם, והנערה התאכסנה אצל קרובים וידידים. אחר כך יצאה להכשרה, וחברה לקבוצה שהקימה קיבוץ בעמק בית שאן. עד כאן, סיפורה דומה לסיפורים של צעירים וצעירות אחרים בני הזמן, כמעט שגרתי. אך אחד מפרקי חייה של מלכה רופא הוא סיפור שמרכיביו יכולים לשמש בסיס לסרט הרפתקאות. 

מלכה רופא 1915-1996



2 באוגוסט 2015

שלא יעבדו עלינו: בעקבות הפועלת יוכבד בת-רחל

אפרופו גל גדות* 


כמה בדיוק השתכרה גל גדות על עבודתה בשובר הקופות וונדר וומן? אמנם המספרים העצומים מצליחים לבלבל אותנו, אך הפער בין השכר של אשה לשכר של גבר בהוליווד עדיין ברור. זה ניכר גם בשוק העבודה בישראל בדרג הניהול וגם בקרב עובדות זוטרות. השאלה הגדולה בדבר המקורות לפער בשכר, במיוחד כאשר מדובר על שכר שווה לעבודה שווה לחלוטין, היא שאלה שאת התשובות שלה אנחנו צריכות לחפש גם אצלנו, הנשים: לא תמיד נוח לנו להשלים עם העובדה שבעצם עובדים עלינו, לא תמיד נוח לנו לעמוד על שלנו, לא כל שכן לבקש ואפילו לדרוש את מה שמגיע לנו. גם לפני כמעט מאה שנה נשים בארץ השתכרו פחות מגברים על עבודה שווה לחלוטין. מה הן עשו? קחו לדוגמה את יוכבד בת-רחל. 



30 ביולי 2015

בעלה, אישה או: בן זוגה?

עם העלאת הערך לאה קוק לויקיפדיה


לאה קוק באה ממשפחה מפורסמת למדי: ידוע מכולם הוא הגיס שלה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), מאבות הציונות הדתית. אחיה היה אליעזר משה סלוצקין, איש עסקים, נדבן ידוע במושבה רחובות. ב-1905 היא נישאה לשאול חנא קוק, סוחר, פעיל חברתי ועסקן בתל אביב, חוקר מדעי היהדות. לאה קוק לבית סלוצקין נמנתה עם מייסדות הסתדרות "נשי המזרחי" ומן העומדות בראשה. היא היתה פעילה חברתית בתל אביב, אשת חינוך ומטבע הדברים גם פוליטיקאית. במושגים של העשור השני של ה-21 אפשר להציג אותה בתור פעילה למען צדק חברתי.

לאה קוק (סלוצקין) 1880-1965



8 ביולי 2015

"לבל אהיה כמו אבן ששקעה ביָם"

הפרומקות, הלונקות והטימות


לונקה קוז'יברודסקה היתה בעלת כשרון לשפות: היא ידעה פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. היא נולדה ב-1916 בעיירה פרושקוב, לא רחוק מוורשה. הבית היה בית חילוני, וחברות ילדותה היו נוצריות. באלבום גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו וארשה מסופר שבנעוריה היתה חברת תנועת נוער פולנית, אך בעידודו של אחיה עברה ל"פרייהייט" שהשתייכה לתנועת החלוץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת. הביטחון העצמי, כך סופר, היה כלי הנשק החשוב ביותר שלה. עיניה כחולות, אפה סולד, שיערה קלוע על ראשה כמנהג הפולניות. היא נעה בדרכים ויצרה קשר עם מבריחים. אלה ידעו ששמה הוא כריסטינה קוסובסקה. 

לונקה קוז'יברודסקה

היא היתה אחת מהנשים שלחמו בקו הראשון, כשיצאו למשימות בשליחות התנועה: העברת נשק, מסמכים, כסף, מכתבים ומידע. בגטו, בצד הארי, בגטאות אחרים ובערים אחרות, בריכוזי היהודים שהועלו על רכבות ושולחו למחנות, בתחנות רכבת וברכבות. הן נעו בזהות שאולה, של פולניות, מצוידות במסמכים מזויפים.



1 ביולי 2015

אחיות, נקמה!

גיבורת השואה רוז'ה רובוטה*  


רוז'ה רובוטה הוצאה להורג ב-6 בינואר 1945, בדיוק שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ. היא השתתפה בהכנות למרד הזונדרקומנדו במחנה זה, כשהבריחה אבק שריפה יחד עם חברוֹת אסירות. על אף כליאתה והעינויים שעברה לא גילתה דבר. הצעירות נתלו. הן צעדו גאות ושקטות עד הסוף. מפקד המחנה קרא לבחורות להתקרב, סיפרה לימים ניצולה שהיתה עדה למאורע, למען תיראנה כולן מהו דינה של בוגדת. נשים העידו שמילותיה האחרונות של רוז'ה רובוטה היו: "אחיות, נקמה!"

רוז'ה רובוטה


22 ביוני 2015

החרדים מחפשים משמעות

על הספר "פאר תחת אפר" מאת מיכל שאול


מי שמחפש/ת בגוגל את המלים "חרדים" ו"זיכרון השואה" מקבל/ת אמנם תוצאות מגוונות, אך המלים שחוזרות ונשנות הן "שלילה", "בעיה", "נגד", "הימנעות" וגם: "פגיעה והדרה". לרוב האזכור מופיע במסגרת סיקור או תגובה לביטויים הפגנתיים של חרדים נגד הפרקטיקה המקובלת של יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה ואף לעצם קיומו, כמו ההתעלמות הידועה מן הצפירה או הבחירה לעשות על האש בגן סאקר. תוצאות החיפוש משקפות את הדיכוטומיה הכללית המאפיינת את העיסוק בשואה: אנחנו והם, צדיקים ורשעים, כאן ושם, ולענייננו – ציונים וחרדים. ספרה של מיכל שאול, פאר תחת אפר: החברה החרדית בצל השואה 1961-1945 (הוצאת יד יצחק בן צבי ויד ושם) מלמד שצריך לקרוא הרבה יותר מאלף מלים כדי להבין את שורשי יחסם המורכב, המעניין ואף המפתיע של החרדים לשואה, ובתוך כך להבין שזה עניין מסובך מכדי להכילו בטוקבק או בפשקוויל.

תלמידות סמינר בית יעקב, לודז' 1934


11 ביוני 2015

לנפץ את תקרת הזכוכית של עולם הספרות הישראלי

פוסט אורחת מאת הסופרת איילת צברי 

  
כחובבת ספרים בכלל וספרות עברית בפרט, שמחתי לראות את הרשימה קריאת החובה: קלאסיקה עברית שפורסמה בעיתון הארץ לכבוד שבוע הספר העברי. הרשימה כוללת עשרה ספרים שזכו לכבוד האולטימטיבי של "קלאסיקה עברית". כולם, בלי יוצא מן הכלל, נכתבו על ידי גברים, תשעה מהם אשכנזים.  בהתאמה, הסיפורים שהם מספרים מייצגים פן צר להפליא של החברה הישראלית, וכך גם גיבוריהם – גברים, עולים, חלוצים, לוחמים, החווים חוויות גבריות בעליל. הבחירה בספרים האלה צורמת עוד יותר כשמתברר שהרשימה גובשה בסיוע חמישה ממליצים, ברובם נשים. ארבע עורכות בהוצאות ספרים נחשבות ומבקר ספרות אחד.

איילת צברי / צילום: אלסין דוידי


1 ביוני 2015

מה הבעיה עם תינוקות באולם הרצאות

ולמה מרצָה שמחזיקה תינוקת זה לא אייטם*



לאחרונה הפכה נוכחותם של תינוקות באולמות האקדמיה וכיתותיה לאייטם. תמונה של מרצה שהרגיע תינוק במהלך שיעור הפכה ויראלית, ועוררה עניין באתר חדשות גדול ובתחנת רדיו. לא מפתיע: גם בפייסבוק ילדים וכלבים גונבים את ההצגה, בוודאי כשהם מצולמים עם גברים המחזיקים בעמדות כוח. זו תמונה מושלמת, המקרינה נחישות וקשיחות ובה בעת מבטאת רגישות וחמלה, אינה מאיימת על סדרי עולם, מספקת רגע של נחת על רקע הגילויים הקשים של ההטרדות המיניות באקדמיה, וכאילו עשויה לתרום לחיזוק דימויו של הגבר החדש, אחד שמפרנס וגם יודע להחליף חיתול.




27 במאי 2015

למה אני מסרבת לקרוא למירי רגב "בהמה"?

פוסט אורחת מאת נועה כהנא

נועה כהנא
גילוי נאות: אני לא מחבבת את מירי רגב. בעיניי, מינויה לשרת התרבות הוא חולייה מצערת בחלוקת התיקים השערורייתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אינספור שרים ואינספור תפקידים, רובם מצטיירים כתיקים ריקים. כמו כן, מירי רגב עצמה היא אמנם שאפתנית, חרוצה ודעתנית, אך לדעתי, פוליטיקאית שמחזיקה בעמדות בעלות אופי גזעני, אנטי פלורליסטי ותפיסה מעוותת למדי של חופש הביטוי ועקרונות הדמוקרטיה, לא צריכה להיות שרה.

אם נסתכל על עמדותיה של מירי רגב, לכאורה במנותק מהפרסונה הציבורית שלה, נמצא שאין הבדל מהותי בינה לבין שרים אחרים בממשלה הנוכחית. אנשים שאפתניים וחרוצים, קיצוניים יותר או פחות, כדוגמת שר החינוך נפתלי בנט, שאף הוא שואף לעצב את ההון התרבותי של מדינת ישראל (מנקודת מבט הצרה כמובן). עם זאת, נפתלי בנט ודומיו מעולם לא חוו במסגרת תפקידם, וכנראה גם לא יחוו, דה-הומניזציה בסדר גודל כפי שחווה עכשיו מירי רגב. 


12 במאי 2015

ואם את נוסעת

על ספר הנוער מִסְפָּר מאת זהבה קור* 


ספר הנוער "מספר" מאת זהבה קור (הוצאת ידיעות ספרים, סדרת פרוזה עשרה) עוסק בנושאים אקטואליים בחברה הישראלית: תודעת השואה, היעלמו ההדרגתי של הדור הראשון, היחסים בין הדור השני להוריו, הפרקטיקה של זכרון השואה בדור השלישי, שחיקת הסמכות ההורית, אתגר הסבאות והסבתאות ומעמד אזרחים ותיקים. זוהי דרמה משפחתית המתרחשת לקראת יציאתה של הבת והנכדה למסע לפולין לנוכח החלטתה של הסבתא, יוצאת הונגריה ניצולת אושוויץ, אישה דומיננטית ומרשימה, להצטרף אליה.

כשסבתא מחליטה לנסוע. הכניסה לאתר בירקנאו


20 באפריל 2015

ההיסטוריה כתרופת-נגד לזיכרון של אסון

על הספר "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מאת שמואל ד' קאסוב*


ההיסטוריון שמואל ד' קאסוב בחר, ובצדק, לפתוח את ספרו, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש של ארכיון עונג-שבת" (הוצאת יד ושם וכנרת, זמורה-ביתן, דביר), על ד"ר עמנואל רינגלבלום ועל הארכיון היהודי המחתרתי הגדול ביותר בפולין במלחמת העולם השנייה בתיאור גילויו במעמקים של חורבות הגטו. זה סיפור מסעיר: מעטים מקרב חבורת "עונג-שבת" היו שותפים לסוד מקום קבורתם של כדי החלב בהם הוטמנו המסמכים, ומעטים מאוד נשארו בחיים. עבודת החפירה הזהירה, שהיו שותפים לה יהודים ופולנים, היתה מאתגרת ומסוכנת. היה בה ממד סמלי: מעין חפירה בקבר, אך לא כדי למצוא בני אדם מתים אלא דפים שמתעדים חיים. קאסוב מספר, שרחל אוירבך, מאנשי "עונג שבת" המעטים שנשארו בחיים, השוותה את צוות החיפוש למשלחת ארכיאולוגית שהעלתה שמצאה מטמונים.


הרש ואסר ורחל אוירבך עם גילוי חלק מארכיון "עונג שבת". ורשה, 1946
צלם לא ידוע / באדיבות בית לוחמי הגטאות, ארכיון התצלומים


16 באפריל 2015

טלאי צהוב בחצר בית הספר

הוראה בלתי חינוכית בעליל*


כמו בכל שנה, גם השנה עורכים תלמידי כיתה גבוהה בבית הספר היסודי הממלכתי שבו לומד הבן שלנו, את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. כמו בכל שנה הטקס יתקיים בחצר בית הספר, וכמו בכל שנה יעמדו על הבימה התלמידים שיופקדו על התוכנית: קטעי קריאה, שירה, מחול או דרמה. על מרצפות מגרש המשחקים יישבו שאר התלמידים, שיתאמצו להסוות את החשש מהרגע בו תישמע הצפירה, ובתווך יעמדו מנהלת ומורות חמורות סבר. בסיום הטקס יקומו כולם לשירת "התקווה". אבל השנה, בשונה משנים קודמות, מסר לנו הבן, כמעט בן 11, תלמיד כיתה ה', שכיתתו עורכת את הטקס, הודעה ממחנכת הכיתה, לפיה עליו ועל חבריו שיעמדו על הבימה, לבוא לבית הספר בחולצות שחורות, והמורה תענוד לכל אחד ואחת טלאי צהוב.




31 במרץ 2015

רון וג'ודי

גם (ובעיקר) לנוער שמתעקש לקרוא רק מד"ב* 


רון בָּר-שֶֶשֶת, בנם הבכור של ד"ר תמימה, בת של פרופסור מ"הדסה", חוקרת מחלת הסרטן שיצאה לשנת שבתון מהאוניברסיטה העברית והשתלמה בבוסטון, ושל שאול, יליד טנג'יר שבמרוקו, מכונאי רכב שמצא בנסיעה הזדמנות להגשמת החלום האמריקני, הוא היפוכה הגמור של ג'ודי פרידלנדר, בתו של ג'ק המיליונר הגרה בבית פאר בנְיוּטוֹן, ונכדתו של סם, שמזדקן לא בכבוד בדורצ'סטר שהפכה לגטו שחורהוא ישראלי נבוך ונכלם באמריקה, היא יהודייה נחרצת ונחושה, שעושה תמיד מה שהיא רוצה.

רון וג'ודי, הוצאת כתר (1985)


23 במרץ 2015

ויקיפדיה מדירה לא רק נשים מזרחיות

רפתנית, ביג דיל* 


התחרות נושאת הפרסים "נשים יוצרות ערך" לכתיבת ערכים על נשים בויקיפדיה של עמותת ויקימדיה ישראל וארגון ויצ"ו היא דוגמה לפעילות פמיניסטית שביסודה העלאת מודעות למידת חשיבותם של ערכים על נשים באנציקלופדיה החופשית בעברית. מטרותיה להרחיב את הערכים העוסקים בנשים ישראליות ו/או יהודיות בולטות בתחומי עשייה מגוונים, ולהרחיב את מעגל הכותבות והכותבים בוויקיפדיה העבריתהנפקדות של מזרחיות מרשימת הערכים על נשים המוצעת במסגרת התחרות, עליה הצביעה רויטל מדר ("דגל שחור", גלריה, הארץ), אינה צריכה להפתיע.

מרים ברץ ברפת. התמונה מוויקיפדיה, המקור: אלבום קיבוץ דגניה א


15 במרץ 2015

ולתפארת מדינת ישראל

מסרגה בגלגלי המטוס*


הבחירה באליס מילר להדלקת משואה בחג העצמאות ה-67 שיעמוד השנה בסימן פריצת דרך היא בחירה ראויה, וכך גם ההקפדה של הוועדה לסמלים וטקסים על שוויון בין מספר הנשים שנבחרו השנה להדליק משואה למספר הגברים. בחירות אלו מעוררות בצדק התרוממות רוח בקרב הציבור שמזדהה עם הרעיונות הפמיניסטיים וממלאות גאווה ישראלית גם את לב הציבור שלא. תחושות אלו לא משכיחות את הדרך רצופת הביזיונות שהיה על אליס מילר לשאת כמייצגת הנשים שלא מוכנות לשתוק כשמפלים אותן על בסיס מין, ועוד מפיו של נשיא המדינה ששלח אותה לסרוג גרביים. אך תחושות אלו עלולות לדחוק מהתודעה את הנסיגה שחלה במקומן של נשים בהיסטוריה של שירות האוויר הישראלי, שבראשיתו כנראה לא נמצאו בו מספיק גברים שיחסמו את דרכן למעלה וידחקו את רגלי אלו שכבר המריאו.

הטייסת רחל מרקובסקי-לנדאו 1910-2011


25 בפברואר 2015

גיבורת השואה גיזי פליישמן

מנהיגה, בלי בחירות


באיזו שנה בדיוק נולדה גיזי פליישמן? מקורות המידע עליה אינם מספקים תשובה אחת. כך או כך, בתקופת השואה היתה אישה אמיצה זו בשנות הארבעים לחייה. מאז ומתמיד עסקה בפעילות ציבורית ענפה: היא ייסדה את הסניף הראשון של ויצ"ו בסלובקיה, היתה חברה בהנהגה המרכזית של הסתדרות ויצ"ו, נציגת התנועה לוועד הפועל של ההסתדרות הציונית בסלובקיה ואחת מהנציגים הציוניים לג'וינט. היא נודעה כבעלת כושר ארגון יוצא דופן, מלאת מרץ ורעיונות, זאת כאשר גילתה אחריות לגורלם של אחרים ומסירות נפש, עד מותה באושוויץ, לשם נשלחה בהוראה מפורשת. היא נרצחה באוקטובר 1944.

גיזי פליישמן. ב-1944 נרצחה באושוויץ


6 בפברואר 2015

נשים בכנסת ה-20: מה השאלה?

 מתי *לא* סופרת 


אחרי שעבר המועד האחרון להגשת הרשימות לוועדת הבחירות המרכזית של הכנסת העשרים, אפשר לקבוע שהעניין הרב שהתעורר בנוגע למספר הנשים בקרב המקומות הריאליים ברשימות השונות הוא כשלעצמו הישג בתולדות מעמד האישה במדינת ישראל. במהלך גיבוש הרשימות, אם בבחירות פנימיות ואם בהחלטת יחיד של ראש תנועה או מפלגה, נושא מידת ייצוגן של נשים כנבחרות ציבור עמד על סדר היום הציבורי וזכה למחמאות או עורר מחאות. בתוך כך חזרה ועלתה המודעות לחשיבות של איוש נשים בתפקידי מפתח בכללבהנחה שהתחזיות לפיהן מספר הנשים שיכהנו בכנסת העשרים יהיה הגבוה ביותר בתולדות המדינה, כ-25 אחוז מקרב חברי וחברות הבית, יהיה זה הישג בתולדות המאבק לקידום מעמד האישה במדינת ישראל. אך זה לא יספיק. למה?

ח"כ מרב מיכאלי (בינתיים) יש רק אחת. התמונה מפייסבוק


18 בינואר 2015

דיוקן עצמי ואינטימי של חנה סנש

על הספר את לבדך תביני*


המכתב האחרון שכתבה חנה סנש בחייה הקצרים היה פתק, אותו מצאה קטרינה סנש בכיס הבגד שנמסר לה אחרי שהוצאה בתה להורג. "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך". זהו האחרון בשורה ארוכה של מכתבים, רובם אישיים, שכתבה ושלחה ליקיריה, בעיקר לאמהּ, מאז יוני 1935, כשנפשה בחופשת הקיץ עם חברתה לכיתה והיא כבת ארבע עשרה, ועד שבעה בנובמבר 1944, כשנדונה למוות בבודפשט, והיא כבת עשרים ושלוש. אלה רואים אור לראשונה בעברית בספר את לבדך תביני: מכתבי חנה סנש (הוצאת הקיבוץ המאוחד) במלאת שבעים שנה למותה.

חנה סנש, 17 ביולי 1921 - 7 בנובמבר 1944