לא רק אשתו של אבא (קובנר)*
לפני עשר שנים היתה לי הזכות לשוחח עם ויטקה קמפנר-קובנר: היה זה בביתה הצנוע בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר. היא היתה אז בראשית העשור התשיעי לחייה, והמשיכה לעבוד כפסיכולוגית. שוחחנו על גבורתן של נשים בשואה ועל מקומן בארגוני המחתרות החמושות באירופה הכבושה. בין היתר עמדה על סגולותיהן של צעירות שאחזו בנשק בגטו וביער, בתוך כך הבחינה בין התנסויותיהן של נשים בתקופת השואה לאלו של גברים, וכאבה את מעמדה של הפרטיזנקה היהודית ביחס לזה של מרד גטו ורשה בהיכל הגבורה הישראלי. לא היה קשה לשכנע אותה לדָבֵּר: אני מספרת כי רק אני נשארתי, הסבירה. דומה שמותו של בן זוגה אבא קובנר (השניים מעולם לא נישאו בטקס דתי) ב-1987 ומותה של חברתה הקרובה רוז'קה קורצ'אק (מרלא) ב-1988 הניעו אותה להשמיע את סיפורה. בין השנים 2003-2008 ראיינה אותה ההיסטוריונית ד"ר מירי פרייליך, חוקרת של יהדות פולין במאה ה-20. בשנה שעברה הלכה ויטקה קובנר לעולמה. ראיונות אלה עומדים בבסיסה של הביוגרפיה שלה, הפרטיזנית: סיפור חייה של ויטקה קובנר (הוצאת רסלינג) שיש בה ניסיון לבחון את המאורעות מנקודת מבטה.
![]() |
ויטקה קמפנר (ראשונה מימין), במרכז: אבא קובנר ולשמאלו רוז'קה קורצ'אק |