10 בדצמבר 2014

למה בעצם כל אחת יכולה לשחק כדורסל

ולמה בחינוך טוב לפעול הפוך ממדיניות הממשלה*


לאביה

במסגרת לימודי חינוך גופני ותנועה נדרשים הסטודנטיות והסטודנטים להשתתף גם בשיעורים שמתקיימים על מגרש הכדורעף ובבור הקפיצה וגם בקורסים עיוניים. אחד מהם הוא קורס ביסודות הקריאה הביקורתית ובכתיבת החיבור האקדמי. לא, אין זה המגרש שלהם. אך בכך אינם מתייחדים מהרוב המוחץ של בוגרי מערכת החינוך בישראל, שבשנותיהם האחרונות בבית הספר עסוקים בשינון ובפליטה של חומר לקראת בחינות הבגרות. קריאה ביקורתית היא מיומנות נרכשת. התהליך ארוך, לא פעם מייגע. ודאי כאשר מדובר על פיצוח הנוסחה ליצירת חיבור אקדמי מצטיין, ואפילו מניח את הדעת. רוב הסטודנטים והסטודנטיות מגלים רצון טוב ומוטיבציה. אך סטודנטית אחת, שחקנית כדורסל, עמדה בסירובה. קשה לי מדי, אמרה. אני לא יכולה. לא מבינה את הכללים, לא תופשת את הרעיון, לא מספיקה. האמירה הכמעט נואשת הזו נאמרה בעיצומו של השיעור. הסטודנטים והסטודנטיות היו שקועים במאמר שקראנו בצוותא. מה בדיוק את לא יכולה, שאלתי. אני לא יכולה לכתוב חיבור, היא אמרה. גם אני לא יכולה, אמרתי לה. מה בדיוק את לא יכולה, היא שאלה.

 כדורסלנית ה-WNBA הישראלית-אמריקנית סו בירד


23 בנובמבר 2014

ילדים, כמה זה 6 מיליון?

תרגיל מסוכן בהוראת השואה*


שנה לאחר הודעת שר החינוך, הרב שי פירון, על החלת תכנית מחייבת להוראת השואה במערכת החינוך בכל שכבות הגיל, מתקבל הרושם, שהמדיניות החדשה מקדמת לא רק יוזמות ברוכות המעודדות לימוד אמיתי של הנושא, אלא גם פעילות חינוכית שתוצאותיה הרסניותפעילות כזאת מתוארת במאמר "פעילות מתמטית קצרה, להמחשת עוצמת השואהמאת מרצה ומורה למתמטיקה, שפורסם בגיליון האחרון של כתב העת מספר חזק 2000  שעליו אמונים משרד החינוך, אוניברסיטת חיפה, המרכז הישראלי לחינוך מדעי וטכנולוגי ומכללת בית ברלבמאמר מציגה הכותבת פעילות שיזמה ושהיא מעבירה בכל הכיתות שבהן היא מלמדת, מבית הספר היסודי ואילך. עיקר הפעילות הוא ניסיון להמחיש לתלמידים ולתלמידות את המשמעות של הזוועות שהתרחשו בתקופת השואה על ידי המחשה של משמעות המספר  .6,000,000

ק.צטניק מעיד במשפט אייכמן


10 בנובמבר 2014

איך חוקרות פמיניסטיות?

האם שמעת על מאבק האבהנות באישאות*


בפתיחת קובץ המאמרים מתודולוגיות מחקר פמיניסטיות (הוצאת הקיבוץ המאוחד) עוסקות העורכות במה שאינו; בתוך כך הן מתחייבות לא לספק לחוקרת הפמיניסטית ארגז כלים מוסכם, וזאת באמצעות הצגה שיטתית של מידת המורכבות של מטרת הספר, שהיא לפרוש ולבחון את ההכרעות המתודולוגיות שעושות חוקרות פמיניסטיות במסגרת מחקר המבקש להיות פמיניסטי. כך תשובות לחלק מהשאלות המסקרנות שעל העטיפה, כמו: האם כל מחקר הנעשה על נשים ועל ידי נשים הינו מחקר פמיניסטי? (כנראה שכן), האם יש שיטות לאיסוף ולניתוח נתונים המתאימות יותר מאחרות למחקר שמבקש להיות נאמן לסדר יום פמיניסטי? (בוודאי), האם ישנן דרכי דיווח וכתיבה ייחודיות למחקרים פמיניסטיים? (ועוד איך) הן חיוביות, מפני שזוהי ההצדקה לחיבור המאמרים והוצאתם לאור כקובץ. 

פלאשמוב פמיניסטי בסמינר הקיבוצים. כל התמונות בפוסט משבוע "הנשמע קולך" 2014


24 באוקטובר 2014

שפת אמו

כשאֵם ניצולת שואה ובנה הצבר כותבים ביחד ספר*


למראית עין, "מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר" (הוצאת יד ושם, 2014) דומה לספרים אחרים מאת ניצולי שואה. אמנם לכל אשה ולכל איש יש שם ויש סיפור, אך לפעמים נדמה שהסיפורים דומים זה לזה. ראשיתם בפרקי ילדות ונעורים באירופה, המשכם בסיפור שואה, סופם בתום המלחמה ולפעמים אחריה וחתימתם באחרית דבר מרוממת, לפעמים בשילוב תמונות של הדור השני והשלישי. ספר זה מתייחד לפחות פעמיים. 

רומה נוטקביץ בוורשה לפני המלחמה


10 באוקטובר 2014

מה הבעיה עם ווטסאפ אמהות?

תנו לאבות להיכנס לווטסאפ* 


גם הפרסומת שמשודרת עכשיו לתרכובת מזון לתינוקות, שמככבות בה אמהות מפונפנות, משקפת את המציאות. קבוצת ווטסאפ "גן מיכל" מקבלת דיווח מהשטח: אחת שחשבה שהיא יודעת, מעדכנת על רכיב לא רצוי בתחליף חלב לתינוקות. אמנם הרכיבים בתחליפי החלב, כפי שלמדנו מפרשת רמדיה, הם בבחינת דיני נפשות, אך מהפרסומת מתקבל הרושם שאפשר להירגע. אף אחת מהנשים, בין שהיא בישיבה במשרד או על הספסל בגינה, אינה משנה את סדר היום. הלאה משרד הבריאות, תחי הסמכות האימהית, המניחה שהאחריות על ההזנה היא התפקיד הבלעדי של האישה. שיאה בשוס המסיים, כשגבר מבוהל מגלה שצירפו אותו לקבוצה הזו בטעות. מי פה אמרה הדרה?

סיום הפרסומת המקורית שירדה מהאוויר, כולל יוטיוב. אפשר לצפות באתר המזבלה


26 בספטמבר 2014

כן לא שחור לבן

על הספר חצי-חצי: ישראלים ממוצא עדתי מעורב מאת טליה שגיב*



ברקע הסיפור הקומי על מאבקו של עולה חדש ממרוקו בביורוקרטיה המפא"יניקית שתל המהגר מהונגריה גם סיפורי אהבה. מעל לתהום התרבותית שפער בין המעברה לקיבוץ מתח אפרים קישון גשר שבמרכזו חתונה כפולה. בסוף הסרט סאלח שבתי, שזכה בארץ לצקצוקים ובחו"ל למועמדות לפרס אוסקר (בקטגוריית הסרט הזר), עתיד שמעון (שייקה לוי) החייכני מהמעברה לשאת את הקיבוצניקית בת-שבע (גילה אלמגור) הגמלונית לאישה, וחבובה (גאולה נוני) המתוקה תתחתן עם הצבר המקסים זיגי (אריק איינשטיין). קץ כור ההיתוך כאילו הגיע, ובקרוב לאיש לא יהיה איכפת מאין באת – הרי כולנו רקמה ישראלית אחת חיה. זה קרה בקיץ 1964, לפני חמישים שנה. 

זיגי (אריק איינשטיין) וחבובה (גאולה נוני) תיכף מתחתנים, סאלח שבתי (צילום מסך)


14 בספטמבר 2014

מי היתה האישה שהגתה את סמל האצ"ל

עם העלאת הערך לילי שטרסמן-לובינסקי לויקיפדיה


 לגבי ולעדי

–  יכול להיות שאין ערך בויקיפדיה על אימו של אבא שלי? את יודעת מי היא?
–  לילי שטרסמן, בוודאי.
–  מעניין, חיפשתי "אילה לובינסקי", ולא מצאתי. חיפשתי "לילי שטרסמן", ולא מצאתי. איך ייתכן שאין עליה ערך?
עדי שטרסמן צודקת. סבתא שלה היא דוגמה מובהקת לאישה שאין ספק שהיא כבר מזמן ראויה לערך באנציקלופדיה החופשית, ודאי בעברית. אפילו גוגל מכיר אותה טוב למדי. התשובה פשוטה מאוד: כדי שיהיה ערך, מישהי צריכה לכתוב אותו.  מי היתה לילי (לעתים: לילקה ובעברית: אילה) שטרסמן-לובינסקי? 

לילי שטרסמן 1908 ורשה - 1959 תל אביב


3 בספטמבר 2014

בבולגריה מכירים אותה, עכשיו תורנו

מתי רובנובה כמקרה מבחן


השבוע מלאו 70 שנה למותה של פרטיזנית יהודייה מבולגריה ושמה מתי רובנובה. היא נולדה בסופיה ביולי 1925 למואיז רובנוב ושרה לבית אבישי, ולמדה בגימנסיה בעיר. בגיל צעיר החלה להשתתף בפעילויות של המפלגה הקומוניסטית, כחניכה ואחר כך כמדריכה וכפעילה שגייסה צעירים לשורות התנועה. טרם מלחמת העולם השנייה הם עסקו בעיקר בהפצה חשאית של הרעיון הקומוניסטי. במאי 1943 גורשו היהודים בעיר סופיה לערי השדה, ביניהם משפחתה, שעברה לעיר ימבול. רובנובה בת ה-18 המשיכה בה את פעילותה הקומוניסטית, שכעת כללה התנגדות לשלטון הפרו-פאשיסטי בבולגריה ולזיקתו לנאציזם. חבריה וחברותיה לנשק כינו אותה סבטלה. המשטרה הבולגרית עצרה אותה כמה פעמים. בחקירותיה לא מסרה מידע על חבריה. ב-1944 נשלחו אמה, אחיה וסבהּ למחנה כעונש על פועלה של הבת, האחות והנכדה.

מתי רובנובה 1925--1944 


18 באוגוסט 2014

בית התפוצות קובע: את ואני לא חלק מהסיפור

הכתובת על הקיר בכניסה למוזיאון העם היהודי


כשהייתי צעירה וסטודנטית הדרכתי במוזיאון בית התפוצות. אמנם הייתי בת 20 פלוס-פלוס, אך התצוגה היתה זהה לזו שפגשתי בחופשות בית הספר של ילדותי. נכנסנו דרך השער שמעליו ברכות שלום בשלל שפות, מיששנו בזהירות את דגם אבני בית המקדש הענקיות וחיפשנו את המנורה בהעתק של שער טיטוס, המשכנו למשפחה יהודית על מעגלי חייה, טיפסנו במדרגות כדי להתרוצץ בין הדגמים המקסימים של בתי כנסת והרכבנו פאזל, ביררנו מהי משמעות שם המשפחה ולבסוף עלינו לארץ-ישראל. עוד כמה שנים עברו, והילדים שלי עברו באותו המסלול בדיוק. 

אולם הכניסה של מוזיאון בית התפוצות. הבאות גם כן ברוכות?


4 באוגוסט 2014

בת 21, אלמנה

גיבורת השואה רבקה קופר


רבקה קופר (ליבסקינד) נולדה ב-15 ביוני 1921 בעיר ז'שוב שבפולין, בת בכורה להדסה וחיים, אחות גדולה למנק. אז קראו לה וושקה שפינר. כשהיתה כבת 14 עברה המשפחה לגור בקרקוב. היא הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "עקיבא" ולמדה בגימנסיה העברית. כשהיתה בת 17 היתה למזכירת הקן. היא רצתה ללמוד רפואה. ראש התנועה בקרקוב, דולק (אהרן) ליבסקינד, ביקש ממנה למלא את תפקיד מזכיר התנועה בוורשה.  כנראה אז הנצה האהבה: בינואר 1939 התארסו ובסוף אותה שנה נישאו. היא היתה אז כבת 19. הוא היה מבוגר ממנה בשש שנים. אלה כבר היו ימי המלחמה. החברים והחברות התרכזו בפעילות חינוכית. היא היתה אחראית על החוג לתנ"ך. 

רבקה ודולק ליבסקינד, 1940. כל התצלומים מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות


24 ביולי 2014

אמרתי לסטודנטיות: אל תלמדו ממני

לתמר אשל, במלאת לה 94 שנה


תמר אשל נולדה ב-24 ביולי 1920 באנגליה, אותה שנה היה זה בדיוק ט' באב. בת בכורה לזאב שוהם ולצילה פיינברג. הוריה שהו אז בלונדון בשליחות ההנהלה הציונית. כעבור כשלוש שנים הגיעו ארצה. היא גדלה בחיפה ולמדה בבית הספר הריאלי. בכיתה י"א נבחרה לוועד העליון של תלמידי בית הספר ועמדה בראשו. היה זה התפקיד הציבורי הראשון בסדרה של תפקידים שעוד תמלא: דיפלומטית ונציגת ישראל באו"ם, חברת כנסת, חברת מועצת העיר ירושלים וסגנית ראש העירייה, מזכ"לית נעמ"ת פעילה למען זכויות האדם וקידום מעמד האישה. 

תמר אשל בת 20, לונדון 1940


15 ביולי 2014

ככה לא מציירים מציאות

ילדים, מי יודע/ת איפה עזה?


פעם, כשרצינו לשחק קלאס או סימני דרך, חיפשנו גיר ושרטטנו משבצות וחצים על מרצפות המדרכה או המגרש של בית הספר. היום אפשר לקבל את המשחקים האלה מן המוכן, בצבעים עמידים שלא דוהים גם אחרי הגשם. זה קורה בדרך כלל בחופש הגדול, זמן טוב לשיפוצים ושידרוגים במוסדות חינוך. הצוות מתכונן לשנה הבאה, המורות המצוינות מעמיקות בחומרי הלימוד ומחשבות מחדש את דרכי ההוראה, ובהתאם לגודל התקציב אפשר לעשות מתיחת פנים במראה הכללי, כמו בחצר בית הספר שבתמונה הזו. הביטו במפה שבתמונה. מה אתן רואות? מה אתם רואים?





23 ביוני 2014

למה שכחנו את זהבה פוקס מ"חבורת עלומים"?

ומה דבורה עומר כנראה היתה אומרת על זה*


הספר מעבר לכביש או: חבורת עלומים מאת דבורה עומר  הביא את סיפורה האמיתי של קבוצת עלומים ליד כפר הנוער בן-שמן בסוף שנות השלושים ותחילת שנות ה-40 של המאה שעברה. היה זה בית לנערים ולנערות ממשפחות הרוסות, כמו רובי, יתום חסר בית, שלמה, ילד מוכה שנהג לישון בתחנת אוטובוס, יענקלה הסמכותי שאהב את אסתי היפה, יוסי שהידרדר לפשע ואחרים, ביניהם אחד שאחר כך היה שחקן תיאטרון ידוע. הם גרו בצריפים מעבר לכביש בו שכן כפר הנוער שייסד ד"ר זיגפריד להמן. ארוחותיהם התבססו על שאריות חדר האוכל ועל מאכלים שבושלו מכרובית סוג ג' או חצילים. מי שיכלו להשתלב בכיתות של בן-שמן למדו שם. הם השכימו בחמש, אכלו פרוסת לחם בריבה ועלו לכפר הנוער לנקות את משרדיו, כיתותיו ואסלותיו. אחרי הלימודים חזרו לעבוד. היו אלה ימי המרד הערבי, הבוגרים ב"עלומים" הושבעו להגנה. 

מעבר לכביש או חבורת עלומים, 1972


11 ביוני 2014

אל מדף ספרי ההיסטוריה

המקום של הנשים על פי רשת ספרים גדולה 


אם אתן נכנסות לסניף של סטימצקי ומחפשות ספרים בנושא לימודי נשים או ספרים העוסקים בנושא מגדר, תמצאו אותם על מדף שעליו מודבקת התווית "נשים וזוגיות". אחד מהם הוא הספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, שראה אור בסדרת מגדרים של הקיבוץ המאוחד. מה פתאום ספר בנושא נשים שעברו את השואה מקוטלג על מדף "נשים וזוגיות"? ומה זה בכלל "נשים וזוגיות"? ולמה אין ברשת הספרים הזו מדף ספרים שנקרא "גברים וזוגיות"?

פרק מתוך הספר פתוח לקריאה ברשת גם פה


1 ביוני 2014

חיתול ג'ינס כמשל למצב האומה

או: למה ממשלת ישראל מסרבת להתפנות*


הפרסומות לחיתול ג'ינס של אחת החברות הגדולות במשק הישראלי אינן מביאות עמן משהו שלא ראינו בפרסומות אחרות. לא מדובר על מכנסי ג'ינס בגזרת שק המכונה גם גזרת חיתול, אלא על חיתולים חד-פעמיים בצבע ג'ינס משופשף, עם כיס, כפתורים ותווית, המשווקים לכבוד הקיץ במהדורה מוגבלת. אתר האינטרנט של החברה מלמד שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שזיהתה את החיבור בין חיתול לבין עולם האופנה. גם בפרסומות אלו כמעט כל הדוגמנים והדוגמניות הרכים בשנים הם בהירי עור ושיער ומאוד חמודים. גם בהן המציאות היא מדומה ורוויית סטריאוטיפים. גם כאן ישנה אבחנה ברורה בין בנים לבין הבנות. גם זו פרסומת שמעצבנת גם את אלה שיש להם חוש הומור וגם את אלו שאין להן חוש הומור. החידוש הוא במקומן של ההפרשות במסגרת המוצר החדש. וזה מסריח בדיוק כמו שזה נשמע.


גם פה הבנים מגניבים והבנות מתוקות, אבל לא זה הסיפור (צילום מסך מהסרטון ביוטיוב)


25 במאי 2014

שיר מזמור לפרטיזנית

לא רק אשתו של אבא (קובנר)*


לפני עשר שנים היתה לי הזכות לשוחח עם ויטקה קמפנר-קובנר: היה זה בביתה הצנוע בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר. היא היתה אז בראשית העשור התשיעי לחייה, והמשיכה לעבוד כפסיכולוגית. שוחחנו על גבורתן של נשים בשואה ועל מקומן בארגוני המחתרות החמושות באירופה הכבושה. בין היתר עמדה על סגולותיהן של צעירות שאחזו בנשק בגטו וביער, בתוך כך הבחינה בין התנסויותיהן של נשים בתקופת השואה לאלו של גברים, וכאבה את מעמדה של הפרטיזנקה היהודית ביחס לזה של מרד גטו ורשה בהיכל הגבורה הישראלי. לא היה קשה לשכנע אותה לדָבֵּר: אני מספרת כי רק אני נשארתי, הסבירה. דומה שמותו של בן זוגה אבא קובנר (השניים מעולם לא נישאו בטקס דתי) ב-1987 ומותה של חברתה הקרובה רוז'קה קורצ'אק (מרלא) ב-1988 הניעו אותה להשמיע את סיפורה. בין השנים 2003-2008 ראיינה אותה ההיסטוריונית ד"ר מירי פרייליך, חוקרת של יהדות פולין במאה ה-20. בשנה שעברה הלכה ויטקה קובנר לעולמה. ראיונות אלה עומדים בבסיסה של הביוגרפיה שלה, הפרטיזנית: סיפור חייה של ויטקה קובנר (הוצאת רסלינג) שיש בה ניסיון לבחון את המאורעות מנקודת מבטה.


ויטקה קמפנר (ראשונה מימין), במרכז: אבא קובנר ולשמאלו רוז'קה קורצ'אק


12 במאי 2014

סופרת (פוסט מס' 2)

כמה נשים? כמה גברים?


הנתונים שפרסמה רשות האוכלוסין וההגירה בתחילת השנה מלמדים שמעט מאוד רחובות במדינת ישראל נקראים על שם נשים. זה לא מפתיע. נוכחותן הדלה של נשים בשמות רחובות בערים בארץ היא ביטוי מובהק של מקומו של ציבור הנשים בחברה בישראל. הנתונים צורמים במיוחד מפני שאנחנו מדברות על מספרים: נשים הן למעלה ממחצית האוכלוסייה. אך נשים הן מיעוט מבחינה ערכית ולא מבחינה מספרית. זוהי הסיבה העיקרית לייצוג הנמוך שלהן בקרב מי שהונצחו עד עתה בשמות רחובות בארץ. על כן לא יהיה מפתיע לגלות שהממצאים ביחס למיעוטים אחרים, לא רק לפי מין אלא גם לפי דת וגזע, יהיו דומים. על כן השאלה שאנחנו צריכות לשאול את עצמנו היא מה צריך לקרות כדי שאישה תונצח בשם רחוב במדינת ישראל. התשובה מיד. 

רחוב חנה סנש פינת מורדי הגטאות. ברור למה


5 במאי 2014

האח שלא ידעה

לזכרו של טוראי יששכר קפלן, שנפל ב-3 ביוני 1948


יששכר קפלן נולד ב-26 בספטמבר 1930 בחיפה. הוא היה בנם היחיד של חיה ומאיר קפלן. גדל והתחנך בקריית מוצקין, בוגר בית הספר הריאלי. התעניין במיוחד במתמטיקה, בפיסיקה ובגיאוגרפיה. באביב 1948, ממש ביום סיום לימודיו בבית הספר, התגייס. במסגרת גרעין של תנועת הצופים נשלח להכשרה. על אף שהיה בן יחיד, התעקש לצאת לחזית. להוריו כתב: "עצם הימצאי כאן שקול כנגד געגועיכם וגעגועיי גם יחד". הוא הוצב בחטיבת הנגב, ולחם בדורות, רוחמה ונירים. השתתף במבצע "פלשת". הוא נפל בקרב על אשדוד ב-3 ביוני 1948. עוד לא מלאו לו 18. ב-7 בנובמבר 1948 נקבר בבית הקברות בנחלת יצחק.  

אחותו של יששכר קפלן, ניצה


29 באפריל 2014

גיבורת השואה הלה שיפר-רופאייזן

ויקיפדיה מכחישה*


הלה (בת שבע) שיפר-רופאייזן נולדה ב-7 ביוני 1921 בקראקוב. כשהיתה כבת עשר מתה אמה, והיא עברה לגור בבית סבתא, שם קיבלה חינוך דתי אדוק. כשהיתה כבת 17 הצטרפה לתנועת הנוער "עקיבא". בתקופת השואה היתה חברת הארגון היהודי הלוחם והשתתפה במרד גטו ורשה. בזכות המראה הארי שלה נעה בדרכים בזהות בדויה, כשהיא מצוידת בתעודות מזויפות. כקשרית במחתרת העבירה כספים ותעודות והבריחה כלי נשק, אותם נהגה להסתיר בחגורת בטן, בתיק הנסיעות ובתיק כביסה מלוכלכת

הלה שיפר-רופאייזן מעידה במשפט אייכמן


25 באפריל 2014

סיפור (שואה) משפחתי

סיפור השואה והגבורה של ד"ר חולדה קמפניינו


ד"ר חולדה קמפניינו נולדה ב-17 בינואר 1914 בפירנצה, איטליה, צעירה מבין ארבעה אחים, וגדלה בבית דתי-ציוני. אמה, שמחה לבית קורקוס, היתה מורה, אביה, משה דוד קאסוטו, היה החוקר ופרשן המקרא הנודע. ב-1932 החלה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה ברומא, וב-1936, והיא כבת 22, קיבלה תואר דוקטור. לימדה במשך שנתיים בבית ספר במילאנו, שם הכירה את שאול קמפניינו, ובקיץ 1939 הם נישאו. בסוף אותו קיץ עלו הוריה ושתי אחיותיה לארץ-ישראל.  

ד"ר חולדה קמפניינו וילדיה בפירנצה


8 באפריל 2014

פמיניסטית חלוצה או: חלוצה פמיניסטית?

עם העלאת הערך שרה טהון לויקיפדיה


שרה טהון נולדה במרץ 1881, שהיא גם שנת הורתה של התנועה הציונית. יש בזה ממד סמלי: מי שהיתה מחלוצות הפמיניזם בארץ-ישראל, דמות מפתח במאבק לשוויון בין המינים וזכויות האישה, פעילה פמיניסטית וחברתית שפעלה לקידום עצמאותן הכלכלית של נשים וזכותן לבחור ולהיבחר למוסדות היישוב היהודי שהיה אז בראשיתו. היא היתה האישה היחידה שכיהנה כחברה מן המניין ב"ועד הזמני של יהודי ארץ-ישראל", שהוחלף על ידי "אספת הנבחרים", והיה הנציגות הבכירה של היישוב היהודי בארץ ישראל בשנתיים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה. שרה טהון הלכה לעולמה במרץ 1920, שהיא גם שנת הולדתה של תקופת היישוב בארץ ישראל. גם בזה יש ממד סמלי. 

שרה טהון 1920-1881


24 במרץ 2014

בעקבות הודעת השרה על מדליקות המשואות

14 האמהות* 


הסייפא של הודעת השרה לימור לבנת, יו"ר הוועדה לסמלים וטקסים, שנלוותה לפרסום שמותיהן של 14 הנשים שנבחרו להדליק את המשואות בטקס הממלכתי בהר הרצל בערב חג העצמאות ה-66 למדינת ישראל, מעורר אי נוחות. למראית עין, גאווה. גם ברגעי השמחה לא שוכחת מדינת ישראל את המיעוט הגדול ביותר מבחינה מספרית בה, ובערב החג המציין את מניין שנותיה היא בוחרת להעלות אותו על נס ומפנה בעבורו את הבימה המרכזית, רחבת ההר על שם חוזה המדינה בירושלים. בפועל, ומבלי לפגוע בכוונות הטובות, באה השרה לברך ויצאה מצטדקת, כמעט מתנצלת, ובעיקר – מזכירה לכולנו מהו מקומן האמיתי של הנשים בחברה.

הבן של ז'אנט, אח של פאולינה, הבעל של ז'ולי, אבא של טרודה


8 במרץ 2014

אם אין חופש ושוויון, בואו ניצור אחווה

דין וחשבון פמיניסטי ליום האשה הבינלאומי 2014*


יום האשה הבינלאומי, החל מדי שנה ב-8 במרץ, הוא לא רק הזדמנות להעלות את המודעות לאי שוויון בין גברים לנשים, אלא גם הזדמנות לנשים לבחון את קידום מעמדן בחברה ולעשות חשבון נפש בתחום זה. בארץ מאז ומתמיד היה זה יום פוליטי. בשנים הראשונות למדינה צוין בתור "יום הפועלת הבינלאומי", נצבע אדום, ותנועת הפועלות הדגישה את מקומן של נשים בחברה הציונית-סוציאליסטית המתהווה. בשנים האחרונות, כך מלמד הערך "יום האישה הבינלאומי" בוויקיפדיה העברית, "מוקד החגיגות נע בין ציון של כבוד ואהבה כלפי נשים לבין ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים", ומתקיים בשני מישורים. האחד ברוח האומות המאוחדות, כאשר "מאבקי נשים ברחבי העולם נסקרים ונבחנים במטרה להעלות מודעות פוליטית וחברתית לזכויותיהן". השני, ברוח תרבות הצריכה, מציין כי היום "הפך אירוע שבו גברים מביעים את אהבתם לנשים באופן הדומה במקצת לשילוב בין יום האם לבין יום ולנטיין". נכון למועד כתיבת שורות אלה, המושג פמיניזם נזכר רק בשולי ערך זה בוויקיפדיה.







24 בפברואר 2014

"מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר"

עם העלאת הערך בתיה טמקין ברמן 


אמנם בדיקת בחינה מהירה מבדיקת עבודה, הידועה כזוללת זמן, אבל בדיקת בחינות משעממת פי אלף. כתמיד שמחתי כשביקש אחד מהם להקדיש את החיבור לסיפור האישי של סבתא שלו, ניצולת אושוויץ. לא היה מפתיע לגלות שלא מעטים בחרו לכתוב חיבור בעקבות קטע מיומנה של נערה. אחרי הכול, אנה פראנק היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה, והנה הזדמנות לחזור אליו או לקרוא בו לראשונה. שלושה סטודנטים בחרו בקטע מיומן אחר. 

בתיה טמקין-ברמן 1907--1953


18 בפברואר 2014

גיבורת השואה פלה פינקלשטיין

עם העלאת הערך על לוחמת אצ"י לויקיפדיה


בתקופת השואה היתה פלה שפשיק, חברת בית"ר בוורשה שגם נולדה בעיר, קשרית הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) תחת פיקודו של פאוול פרנקל בפולין. היא השתתפה במרד גטו ורשה ולקחה חלק במאבקם הנואש של חברי וחברות המחתרת שלה בכיכר מורנובסקה. אחרי שנתפסה היתה אסירה במיידאנק ואחרי כן באושוויץ והשתתפה בצעדת המוות. לארץ הגיעה ב-1946 באופן בלתי לגאלי. על האונייה הכירה את אריה פינקלשטיין. אחרי שנה הם נישאו. הנוסעים נעצרו במחנה עתלית. אחר כך היתה חברה באצ"ל ובתנועת חרות. הם גרו תקופה קצרה בחולון. היא זכרה שמישהו מנציגי העירייה פנה אליה והציע לה להסיר את המספר מהזרוע. אחר כך התיישבו במושב נורדיה שבשרון. 


פלה פינקלשטיין 1921-2008


5 בפברואר 2014

כשפעילים בקהילת ויקיפדיה מנסים להוריד את הערך שלנו

ומה זה מלמד אותנו


בעיתוי בלתי רגיש בעליל החליט עורך בויקיפדיה לפעול במטרה למחוק את הערך חווקה פולמן-רבן מהאנציקלופדיה החופשית. זה קרה כשלושה שבועות אחרי מותה של האישה שבתקופת השואה היתה לוחמת גטאות בפולין, אסירה באושוויץ בירקנאו וברוונסבריק ואחרי המלחמה נמנתה עם מייסדי ומייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, היתה מורה ומחנכת וממקימי המוזיאון שם. בראש הערך הוסיף תבנית לפיה "חשיבותו האנציקלופדית של הערך אינה מובהרת בו" ואם בתוך שבוע "לא תובָּע תמיכה מנומקת בהשארת הערך בידי ויקיפד/ית עם זכות הצבעה, הערך יימחק".


קשרית באי"ל, אשת חינוך, ממייסדי קיבוץ


2 בפברואר 2014

את לא אימא שלי

על הספר "הילדה של דודה לולה" מאת תרצה דביר*


הספר הילדה של דודה לולה  מאת תרצה דביר הוא סיפור שואה שגיבורותיו הראשיות הן אם ובת, ומרבית הנפשות הפועלות בו הן נשים – צעירות ומבוגרות, בנות משפחה, חברות לרגע ואחיות לדרך. למראית עין, זהו סיפור כמעט בנאלי על ילדה המיטלטלת בין מחבוא אחד למשנהו ומתמודדת עם מעברים תכופים ומטילי אימה, שצירו הוא פרידתה מאימא. ראשיתו בעיר טַרְנוֹבְּזֶ'ג שבפולין ואחר כך בטַרְנוֹפוֹל, בואך העיר הגדולה לבוּב והלאה לעיירה דוֹלִינָה וממנה לחווה הסמוכה ובחזרה, משם לוורוצלב ולבסוף, דרך מחנה עקורים, לנמל חיפה ולקיבוץ.



24 בינואר 2014

כחול זה צבע של בנות ובנים

איך החלפנו כבשה בסוסון ים? בעקבות "יום המחנכת והמחנך" 


לעתים קרובות מדי החינוך המגדרי קורס אל מול המתנות שמביאים סבתא וסבא. הכוונות טובות, וגם חנות הצעצועים הקבועה אינה רשת ענק אלא חנות שכונתית עם צעצועים ומשחקים מוצלחים. אבל איכשהו, בסופו של דבר, הגדולה והקטנה קורעות את העטיפה הצבעונית ומגלות ערכה לעיצוב בגדים ואפילו תפירה, טירת נסיכות נוצצת ואלבום מדבקות, והאמצעי מוצא בקופסה (עטיפה צבעונית גם כן) משחק הרכבה. לעתים זה מזמן גם שיחה שעיקרה חידוד ההתבוננות הביקורתית של הילדים והילדות בנושא, ועל הדרך גם של ההוריםסימון המין והמגדר באמצעות חפצים ממשיך להיות נפוץ מאד, הנה מבחר תמונות שצילמו חברות ששמות לב: 

הבנות רקדניות


9 בינואר 2014

לא נפרדה מהם

חווקה פולמן-רבן 1924-2014 


חווקה פולמן-רבן נולדה ביום שבת, 19 באפריל 1924. תשע עשרה שנה אחר כך פרץ מרד גטו ורשה, גילוי ההתנגדות החמושה הידוע ביותר, הממושך ביותר והמקיף ביותר של יהודים לגרמנים באירופה הכבושה בתקופת השואה, עם חיסול הגטו בבירת פולין. במידה רבה, הביוגרפיה שלה היא סיפורן של חברות מחתרת לוחמת בפולין הכבושה. היא נולדה בקילצה, אחות צעירה למרדכי, שקראו לו מרק, ולוולף, שקראו לו ווק. כשהיתה כבת שנה עברה המשפחה לגור בוורשה. עד המלחמה הספיקה ללמוד שלוש שנים בגימנסיה. בית המשפחה היה ברחוב דז'לנה 43, מול הבניין בו שכנו חברי וחברות המחתרת. אחרי שגרמניה כבשה את פולין הצטרפה לתנועת דרור והכירה את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. היא היתה אז כבת חמש עשרה. היתה מראשוני התלמידים בגימנסיה "דרור" שבמחתרת והשתתפה בחוג דרמטי בהדרכתו של יצחק קצלנסון, משורר ומחנך.

חווקה פולמן-רבן, 1946