3 בנובמבר 2013

מה הרגישו הילדים בדרכם לתאי הגזים?

על גילוי ענווה ורגישות בלימוד השואה והוראתה* 


היועצים של שר החינוך לא המציאו שום דבר חדש. עוד בשנות החמישים ובעיקר לנוכח משפטו של אדולף אייכמן שנפתח בירושלים באפריל 1961 עסקו אנשי חינוך בשאלה כיצד ללמד על השואה. אמנם יד ושם כבר פעל, אך באותם ימים היה זה מוסד שהקדיש את מירב פועלו לתיעוד ולמחקר. באין תכנית לימודים עשו מורות וגננות הישר בעיניהן. הילד רפי ש"שמע בכיתה א' סיפורים על הצורר שרצח מיליוני 'יהודים מסכנים' בוש שאמו היתה 'אחת מהם'. מסקנתו של הזאטוט, האומר שיש בדעתו להיות רמטכ"ל, היתה שהם פחדנים. בלי לדעת מדוע, חש זרות כלפי אמא ואבא. לראשונה בחייו התברר לו שאביו אינו איש חזק, היכול להרביץ לילדים שיתקיפו אותו". הוא סירב לאחל לאמו לילה טוב לפני שהלך לישון. 

הסיפור הקשה הזה הובא במדור "לאשה ולבית" של הארץ, שעם פתיחת משפט אייכמן הוקדש להיבטים של המשפט הקשורים לילדים ונוער. פסיכולוגית הזהירה מפני חשיפתם של ילדי גן וכיתות נמוכות למוראות השואה, לא רק בגלל תוכן הסיפורים הקשים אלא מפני שלילדים בגילאים אלו אין תפישה היסטורית. גם בקרב תלמידי הכיתות הגבוהות אין להקדיש לנושא זמן רב, קבעה והציעה למורים לנצל את ההזדמנות ולדון במשמעות האוניברסלית של השואה תוך דיון במושגים דמוקרטיה ודיקטטורה.


הפושע הנאצי אדולף אייכמן במשפטו