25 בדצמבר 2012

ללמוד על שואה וג'נוסייד

בעקבות ימי עיון בסמינר הקיבוצים


באביב 1988 פורסם בעיתון הארץ מאמר שכתב פרופ' יהודה אלקנה, אז ראש המכון להיסטוריה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל-אביב ומנהל מכון ון-ליר בירושלים. המאמר בזכות השכחה הפך עם הזמן לטקסט קאנוני בנושא תודעת השואה. "איני רואה סכנה גדולה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העובדה שהשואה הוחדרה בשיטתיות ובעוצמה לתודעתו של כל הציבור הישראלי, גם לאותו חלק שלא עבר את השואה, וכן לדור הבנים שנולדו וגדלו כאן", כתב. "בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש –'זכור'! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה?". היה זה למעלה מארבעים שנה אחרי שפורסם באותו העיתון השיר "נדר" שכתב אברהם שלונסקישהיה ועודנו טקסט קאנוני, המוכר והידוע מטקסים כה רבים, בדרך כלל ביום הזכרון לשואה ולגבורה, בו הזהיר, התרה, ציווהדבר לא לשכוח – עד דור עשירי.




8 בדצמבר 2012

כבר מותר לבכות

על הספר ריקוד השמחה והעצב מאת לאה בלומקרנץ-פריד*



למראית עין, הסיפור של לאה בלומנקרנץ-פריד שונה מסיפוריהן של נשים שהיו ילדות בתקופת השואה, שרדו ועלו לארץ ישראל. אך במובנים רבים סיפורה הוא גם ביטוי לקורותיהן של נשים אלה, שהושמע על-פי-רוב ונשמע ברבים במלואו רק כעבור שנים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הייתה המחברת כבת שנתיים. כשהייתה בת ארבע וחצי הפקידו אותה הוריה, בטרם גורשה המשפחה לגטו בטַרְנוֹב, בבית נוצרים, ובו היא הייתה נתונה להשגחתה של אישה צעירה בשם ינינה ולנ'נגה. רוב ימי המלחמה עברו עליה במנזר קטן בעיר פשמישל, מקלט שמצאה לה מיטיבתה, ושם היא חיה תחת חסותה של אם-המנזר, שלא נהגה בה ברכות רבה ואף הייתה מניחה אותה לישון על רצפת הפרוזדור. הוריה עלו לרכבת ב"אקציה" האחרונה שחיסלה את גטו טרנוב. בלומנקרנץ-פריד הייתה כבת שמונה כשבאו חיילי הצבא האדום אל פשמישל. כעבור זמן-מה התאחדה עם סבתהּ בטרנוב, ובגיל תשע בקירוב הגיעה לבדה לארץ במסגרת עליית הנוער וחיה בבית הורי אביה בחיפה.


הילדה לאה ואמה