4 באוגוסט 2020

לא עוצרות באדום

ח"כיות, תקימו סיעות משלכן ותאבקו*

הפעם, בנימין נתניהו אמר אמת. כשהשרה מירב כהן שאלה אותו למה אפילו אישה אחת לא נמנית עם "קבינט הקורונה" שהציע להקים, הוא אמר לה שכרגע יש דברים יותר חשובים על סדר היום של מדינת ישראל. היא לא משעממת אותו; פשוט זה המצב, וזה לא הזמן לשנות. מה כהן ועמיתותיה בכנסת ובממשלה יכולות לעשות בתגובה לאמירה כזאת? ההיסטוריה של נשים בכנסת מלמדת שעומדות בפניהן אפשרויות שונות. הנה כמה מהן.  

חברת הכנסת בבה אידלסון בהצבעה בכנסת (1961) / פריץ כהן לע"מ

לא לעצור באדום. בתחילת שנות הששים, נשים בכירות במפא"י, שהייתה אז מפלגת השלטון, תהו כיצד ייתכן ששיעור הנשים בכנסת אינו מתרומם מעבר לעשרה אחוזים בממוצע. "חברות המפלגות, מסורות ונאמנות, רותמות את עצמן בעול עבודה אפורה ומייגעת בלי אומר וטינה, מבלי להעמיד תנאי מראש בנוגע לאחוזי ההיבחרות לנציגוּת ריאלית [...] אולם הנציגוֹת דווקא הן הן הראשונות לנשור מרשימות הנבחרים בכל היערכות חדשה", נכתב בביטאון "דבר הפועלת". כיצד קרה, אם כן, ש"נשים הן מחצית האוכלוסייה בארצנו – ואילו חברות הכנסת במיעוט מזהיר (ומדי כל כנסת מספרן פוחת)"? 

תהיות כאלה, כפי שנשמעו בקרב חברות מפלגות שהניפו לצד דגל הלאום גם דגל אדום, לרוב נותרו בין הנשים לבין עצמן. בשנות המדינה הראשונות הן נבלמו, ולא הבשילו לכדי קריאת תיגר ציבורית ממשית. היום, התשובה של חברות כנסת, ודאי בסיעות מטעם מפלגת שלטון ושותפותיה הקואליציוניות שלא מדירות נשים, צריכה להיות אחרת.

לפרוש ולהקים סיעת נשים מטעם המפלגה. הניסיון של טובה סנהדראי, שהייתה הח"כית הראשונה מהציונות הדתית, מלמד שצעד כזה מתאים כאשר מנשבת רוח בחירות, במיוחד בקרב רשימות שיש להן קהל בוחרים ובוחרות מובחן. היא עשתה את זה פעמיים. 

בפעם הראשונה לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת (1949), אז הרשימות הדתיות והחרדיות רצו ברשימה אחת (חזית דתית מאוחדת). אחרי שנודע לסנהדראי שבגלל ההסכמים עם החרדים אישה לא תיכלל ברשימה זו, היא הודיעה שתרוץ בנפרד. כך קמה רשימת "הפועלת והאשה הדתית" שבמהלך מסע הבחירות הצליחה להלחיץ את ראשי הציונות הדתית, שחששו שהיא תשתה להם מנדטים ופתחו בקמפיין געוואלד זוטא. 

בפעם השנייה, לקראת הבחירות לכנסת השמינית (1973), כששובצה סנהדראי במקום לא ריאלי, היא הודיעה שתפרוש מהסיעה ותיקח איתה את הנשים במפלגה. תוך זמן קצר היא הועברה למקום גבוה יותר ברשימה. בשני המקרים היא לא נכנסה בסופו של דבר לכנסת, אך הלקח היה לה ברור: ברגע שנשים הופכות לקבוצת לחץ משמעותית בתוך מפלגה לא תהיה לראשיה ברירה אלא לספור אותן.

ח"כ חסיה דרורי אמרה את זה קודם

לחתור לשינוי בסדר העדיפויות הלאומי. לפי ממשלת ישראל, התמודדות עם מגפה היא משימה ביטחונית ולא משימה חברתית. לא בכדי נתניהו מיתג את הגוף שהציע להקים בתור קבינט ולא קבוצה או צוות. אך הנושאים שאמורים לעלות על סדר היום של גוף כזה הם נשיים מובהקים: בריאות, סעד, רווחה וקידום אוכלוסיות חלשות ומוחלשות. 

זה בדיוק התפקיד של חברות כנסת כפי שראתה אותו רחל כהן-כגן, אחת משתי הנשים שחתמו על הכרזת העצמאות ובכנסת הראשונה ח"כית בסיעת נשים-ויצו. בריאיון שהיא נתנה לעיתונאית "הארץ" שולמית לבארי ערב הבחירות לאסיפה המכוננת, דיברה כהן-כגן על חשיבותה של נקודת ראות נשית בניהול המדינה החדשה. 

"אין לי כל ספק שבהשפעת השתתפותה הפעילה של האשה בחיי המדינה, היתה נועדת דאגה הרבה יותר גדולה לכל הנכשלים והחלשים במדינתנו, היחס אל בעיותיהם היה אנושי יותר ובלי ספק היו משביחים את עצמם", אמרה. "אין ברצוני לומר שכל הדברים הללו אינם עולים על סדר היום מטעם הגברים דווקא, אך חסרות בדיונים ובהחלטות אותן הנקודות, כפי שרואה אותן האשה, כיון שהיא היא העומדת על הדברים מבחינת הצרכים בחיי היום-יום". 

בשלהי 1948 לכהן-כגן לא היה ספק: ייצוג של נשים רבות ככל האפשר, בכל מפלגה וזרם, "יהיה לטובת הכלל", שכן אז העניינים שמזוהים עם נשים יהפכו לחלק בלתי נפרד מענייני המדינה, ובכך ייטיבו עם כל הציבור.

לגלות בעצמן מוּדעות לקיומה של האפליה. חברות הכנסת, בלי הבדל סיעה, פשוט צריכות להקשיב למה שאומר ראש הממשלה: במדינת ישראל שעת חירום ביטחונית קודמת לכול. גם קודמיו אמרו זאת, בגלוי ובמשתמע. 

הקשבה מצד חלק מחברות הכנסת לאמירות אלה עשויה לקדם באופן משמעותי את העלאת המודעות, צעד הכרחי בקידום זכויות נשים ומיעוטים בכלל. על אחת כמה וכמה בקרב ח"כיות שנהנות לירוק לבאר הפמיניסטית ממנה שתו כמו הילה שי-וזאן מסיעת כחול לבן, שכנראה לא ידעה שאילולא הפמיניזם היא לא יכלה כלל לשמש נבחרת ציבור.

אם כל זה לא בא בחשבון, חברות הכנסת יכולות לומר בקול גדול שחתירה להגדלת הייצוג של נשים במוסדות השלטון הנבחרים והסדירים ולהשקפת עולם שמעמידה בראש סדר היום חברה ורווחה היא בפועל עניין ביטחוני; הבטחת יישומו של ערך השוויון לכול, בדיוק כפי שכתוב בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל. 

פורסם בעיתון הארץ


עוד על רחל כהן-כגן, טובה סנהדראי וחברותיהן לכנסת ועל האישה היחידה בממשלה אפשר לקרוא בספר האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות בהוצאת מאגנס

להזמנת הספר ישירות מאתר ההוצאה לאור + משלוח הביתה, ועכשיו גם במבצע לספר אלקטרוני