6 בנובמבר 2018

בחייה ובמותה לא נפרדה

75 שנה למותה של גוסטה דוידזון-דרנגר (יוסטינה)


לא ידוע מתי בדיוק חל יום השנה למותה של גיבורת השואה גוסטה דוידזון-דרנגר. כנראה בשבוע השני של חודש נובמבר בשנת 1943. לוחמת גטו זו, שכינויה היה יוסטינה, נודעה בארץ והיתה לגיבורת השואה בשל אחיזתה בנשק כחברת מחתרת בגטו קרקוב, מראשי "החלוץ הלוחם", בשל בחירתה להסגיר את עצמה לידי הגסטאפו לאחר שנודע לה שאהובהּ נתפס ובשל היומן שכתבה בזמן המאסר בכלא הנשים בקרקוב, בתמיכתן של חברותיה. חלקים מיומן זה נשמרו ופורסמו בספר בעברית, "יומנה של יוסטינה", שראה אור לראשונה כעשר שנים אחרי מותה.

גוסטה דוידזון-דרנגר / התמונות מאתר ארכיון בית לוחמי הגטאות

היא נולדה בשנת 1917 בקרקוב, למנחם מאיר ואסתר לבית בלומנפרוכט, והיתה חברת "עקיבא", תנועת נוער ציונית (אין קשר לתנועה הדתית בני עקיבא). עם פרוץ המלחמה היתה מראשוני וראשונות "החלוץ הלוחם", ארגון מחתרת חלוצי בגטו. בסוף שנת 1940 יצאה יחד בן זוגה שמעון (שימק) דרנגר, חבר הנהגת עקיבא, לעיר ורשה, שם הקימו פלוגת הכשרה של "עקיבא". בפסח תש"א (1941) ארגנו יחד סמינר חינוכי לבני ובנות ה-17 וה-18. "היו אלה ימים אחדים של לימודים ושל הווי תנועתי", סיפרה הלה שיפר-רופאייזן, חברתם למחתרת. "אירוע זה רומם את רוחנו. הסמינר הצליח מאוד. למרות ששימק וגוסטה היו נתונים למעקב של הגסטאפו, ה לא ויתרו על עבודתם בתנועה ויותר מכולם העזו להתחזות לפולנים, לנסוע ברכבת ולהיכנס ולצאת מן הגטו". בכך, ציינה, היו לחניכים ולחניכות בתנועה כדמויות מופת. 

כמו במרד גטו ורשה, גם בקרקוב ההתארגנות לקראת התנגדות בנשק היתה רחוקה מלהיות התארגנות לקראת פעולה צבאית מובהקת. "שמע, האם תאמין כי מרד שלנו, ואפילו העז ביותר, ערכו יותר מערך של סמל?" היא שאלה את דרנגר. הוא השיב לה: "בלי ספק", ואמר: "הננו חוליה בשרשרת גדולה, להבה במדורה עצומה, שתצרף ותטהר את העולם. רק מבפנים אפשר לפוצץ את הכלי המאוס הזה, ובעבודת המחתרת הזאת, השתתפותנו כיהודים היא חשובה, כשל כל אומה אחרת".  
  
דוידזון ודרנגר החליטו כי אם הוא או היא ייתפסו, השני/ה יסגיר/תסגיר את עצמו/עצמה גם כן. בינואר 1943, אחרי שהוא נאסר, היא הסגירה את עצמה לגסטאפו. בכלא נמצאה יחד עם חברות אחרות למחתרת, ביניהן צ'סיה דרנגר, גיסתה. בסוף חודש אפריל, כשהועברו למחנה פלשוב, נמלטה יחד עם קבוצה של נשים. הוא ברח מכלא הגברים. שניהם המשיכו בפעילות מחתרתית. בתחילת נובמבר הוא נאסר. ההיסטוריון נחמן בלומנטל, שכתב את אחרית הדבר למהדורה הראשונה של "יומנה של יוסטינה" בעברית, סיפר כיצד יוסטינה צעדה עם אהובהּ לקראת הסוף; בחייהם ובמותם לא נפרדו, כתב.

ההערכה כלפיה היתה כאל שווה לבן זוגה.  כמו בסיפורים על נשים אחרות במחתרת שהחליטו להישאר עם בני הזוג שלהן גם כאשר משמעות ההחלטה היתה מוות, גם ההחלטה של יוסטינה לא הוערכה בתור אקט רגשי של אישה שחששה לחיות ללא בעלה, אלא כפעולה ראויה, שביסודה נכונות להקריב חיים ומשמעה גבורה. ודאי גם בשל כך מצא בלומנטל את קינת דוד מתאימה ביותר, אחרי הכול, סיפורם של דוידזון ודרנגר, או כפי שקראו להם, שימק ויוסטינה, לא היה סיפור רומיאו ויוליה.



יוסטינה התחילה לכתוב באמצע ינואר 1943, בבית הסוהר לנשים. לפי בלומנטל, היומן נכתב עד 15 באפריל אותה שנה. "כל העדויות מדגישות ומאשרות, שגוסטה היתה משכימה וכותבת עם שחר, שעה שחברותיה ישנו, או שהיתה כותבת בשעות המאוחרות של הלילה לאור הזרקור שהאיר את חצר הכלא". לפעמים הכתיבה את הדברים לאחרות. היא עברה על הנוסח כמה פעמים, במטרה לדייק. כתיבת היומן היתה אחת הפעילויות שנקטו האסירות לחיזוק הרוח: שוחחו על ענייני השעה, שרו, כתבו וקראו שירה.

ביומן אפשר לקרוא על חוסר האונים בגטו, בו "אי אפשר היה אלא לגווע או לחכות בחיבוק ידיים לגירוש ולהיספות בתאי הגזים. המבקש לעשות דבר מוכרח לעזוב את תחום הגיטו – וצעד זה עצמו כבר ראשית מאבק הוא, הקשה במאבקים". קל לומר, כתבה, שצריך פשוט לברוח, "אבל כיצד נמלטים מעבר לגדר-תיל המוקפת משטרה? [...] ישגיחו בסרט שעל זרועך – והרי כדור בראש. תסיר את הסרט הסמלי – יסגירוך". אך גם הסרת הטלאי אינה מעשה פשוט: "אפילו הסירות את הסרט שבע פעמים, עדיין נשארת מה שהנך. היית פשוט, יהודי בלי סרט. את יהדותך יסגירו: כל תנועה לא שקטה, כל צעד לא בטוח, הגב הכפוף תחת עול העבדות, המבט, כשל חיה נרדפת, כל הדמות, הפנים, העיניים – הכול טבוע בחותם הגטו".

בכך כיוונה גם לגבורת נשים במחתרת, שמילאו תפקידי קישור ושליחות ויצאו בזהות שאולה מחוץ לגטו כדי להבריח נשק, מסמכים וציוד, כשהן מתחזות היטב לפולניות. אחת מהן היתה חברתה הקרובה, שיפר-רופאייזן, עליה סיפרה ביומן. היא תיארה את קור רוחה ונחישותה של לוחמת זו, חייכנית ובוטחת, שלווה וזקופה, שאיש לא יכול היה לשער שיהודייה היא, לא כל שכן לוחמת שתחת המעיל נשאה שני אקדחים ובתיק שאחזה שלושה נוספים ומחסניות עם כדורים, אותם הביאה למחתרת לקראת פעולה ראשונה. 


הספר "יומנה של יוסטינה" יצא לאור בפולנית ב-1946, ובשנת 1953 בעברית. במאמרים ובכתבות על הספר שפורסמו אז בעיתונים הוצג בתור יומנה של "אחת מגיבורות עמנו". היומן נחשב למסמך בעל משמעות להיסטוריה היהודית "משל כאילו נשאר לנו עדות מישרין מאנשי מצדה, כתובה, לפני פרשת הגבורה האחרונה שהנציחה את שמם". בבחינת הוכחה נוספת לכך שבתקופת השואה בכל זאת היו יהודים שהצילו את כבוד העם. יוסטינה, כמו קנאי מצדה, באמת התאבדה. כאשר הסגירה עצמה לגסטאפו לאחר שאהובה נתפס, משמעה של פעולה זו היה מוות ודאי.


היא לא היתה היחידה שתיארה את הבחירה שעמדה בפני חברי וחברות המחתרת הצעירים בגטאות כבחירה בין מוות למוות. "הלא איש מהם לא פחד מפני המוות, אבל הכל פחדו פן יפלו בידי האויב בלא עת, פן ייתפסו על ידי השלטונות על דבר של מה-בכך ולא בשעת הפעולה", כתבה, "ואם היו להם עוד מאוויים פרטיים - הרי אך ורק למות בכבוד, לא להתבזות ולזכות ליפול בקרב". 

בדומה לנשים אחרות שבתקופת השואה אחזו בנשק, ההערכה הרבה כלפיה בארץ היתה מבוססת הן על היותה חברת מחתרת והן על פועלה לתיעוד, שלימדה על הלחימה בעד אותן "שלוש שורות בהיסטוריה", כדבריו של דולק ליבסקינד ממנהיגי החלוץ הלוחם, שנהרג בפעולה בבית הקפה "ציגנריה" בדצמבר 1942. ההיסטוריון בלומנטל כינה את כתיבתה "עבודת קודש", ואת שימור הדפים מן היומן בתור נס. 

הניסיון לאמץ את מודל מצדה שכרך גבורה וייאוש התבטא בארץ עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה עצמה, גם לנוכח האפשרות שהגרמנים יכבשו את ארץ-ישראל. הדברים שכתבה יוסטינה ביומנה, כאילו ניבאו: "אדם ששכלו בריא, כיצד הוא יכול לשאת כל זאת בשתיקה? מהו הדבר העשוי למנוע מאתנו את התגובה היחידה, שנותרה לו לאדם בעל כבוד עצמי? ההיסטוריה תנדה אותנו לנצח. אם נשארה עוד איזו אפשרות לכך, הרי מחובתנו להציל את נשמתנו לפני כס-המשפט של העתיד, באשר בין כה וכה אבודים אנחנו. נשאיר-נא למצער אחרינו זכר, שאולי יעורר בלב מישהו בעתיד יראת-כבוד כלפינו". 

שיפר-רופאייזן, חברתה לנשק של יוסטינה, נשארה בחיים ואחרי המלחמה באה לארץ, חיה במושב בוסתן הגליל והלכה לעולמה בשנה שעברה. היא סיפרה עליה בספרה "פרידה ממילא 18", בעדותה במשפט אייכמן ובעדויות שנתנה בהזדמנויות אחרות. בשנת 2005 ראה אור הספר "יומנה של יוסטינה" במהדורה חדשה. לפי שיפר-רופאייזן, יוסטינה היתה בידי הגסטאפו ב-11 בנובמבר 1943. אולי זהו גם יום מותה.