17 ביולי 2018

הלוחמת הנכה שהתנדבה לפיגוע התאבדות

סיפורה של חברת לח"י פאניה רסקין


פַאנְיָה רסקין הלכה לעולמה ב-20 ביולי 1947, במותה היתה בת 31. היא נבדלה מרוב חברותיה למחתרת לח"י (לוחמי חרות ישראל) לא רק בשל גילה. בשונה מהנערות קלות הרגליים, היא לא יכלה לעמוד, לא כל שכן ללכת. פלג גופה התחתון היה משותק, והיא היתה מרותקת למיטה. בכתביהם של אנשי לח"י חוזרת ונזכרת המסירות הרבה שגילתה רסקין, שכונתה גם "הלוחמת הנכה", לאידיאולוגיה של מחתרת זו, שראתה במנדט הבריטי שלטון כיבוש ואחת מדרכי הפעולה העיקריות שלה היו התנקשות בחיי קצינים ושוטרים וחבלה במתקנים בריטיים. "לו בחורה זו היתה בריאה, חשבתי בלבי, איזו תועלת יכולה היתה להביא לתנועה", כתב אחד מהם. מהסיפורים עליה ברור שעל אף המוגבלות הפיזית, רסקין הביאה גם הביאה להם תועלת. זאת לא רק מפני שתחת מיטתה נחפר מחסן נשק ולא רק מפני שהתנדבה להשתתף בפיגוע התאבדות של מחתרת יהודית זו, אלא בעיקר בשל אישיותה המיוחדת. 

פאניה רסקין 1947-1916 / מקור: עמותת לח"י 

היא נולדה ב-26 ביוני 1916 בריגה, לטביה, למדה בגימנסיה עברית והיתה חניכה בבית"ר. כשהיתה בת 19 עלתה לארץ, היתה חברה באצ"ל ואחר כך בלח"י. כינויה במחתרת היה מרגלית. בארץ השתלבה בפלוגות הגיוס של בית"ר והגיעה לראש פינה. 

כמו צעירות אחרות נשלחה לעבוד במטבח. חיים דבירי (נובודבורסקי), מאנשי "ברית הבריונים" ומראשוני לח"י, סיפר שרסקין היתה "עדינה ומפונקת, תמירה וחולמנית", אך "לא חסה על ידיה הענוגות ולא נרתעת מעבודת המטבח המפרכת". לדעתו, עבודה כזו פיתחה בקרב נשים רגש אחריות כלפי הקבוצה, והמטבח היה ל"כור ההיתוך שחישל את אופיין של בנות אמידים שלא טבלו מעולם את ידן במים". הנה עוד ביטוי ליחס כלפי נשים באשר הן נשים בפלשתינה-א"י בלי הבדל שמאל וימין, סוציאליסטית או בית"רית. אלה וגם אלה נשלחו למטבח.

למרות המאמצים, כנראה שרסקין לא הצטיינה בבישול. פעם, כשהכינה ארוחת צהריים, תבשיל העדשים נחרך והחברים החזירו את הצלחות המלאות למטבח. "החברים הרעבים ערכו לי 'רכבת מחאה' רגילה אז כלפי טבחיות כמוני", סיפרה. "החברים אספו את הצלחות, סִדרו אותן בתור ארוך על השולחן למשלוח חזרה למטבח". "רכבת מחאה" כזו היתה גם מנת חלקן של חלוצות בהכשרות אחרות. לפי דבירי, רסקין זכרה שהוא היה היחיד שדווקא אכל בתיאבון את התבשיל החרוך, ואפילו ביקש תוספת. בזכותך, אמרה לו, החברים "פירקו את 'הרכבת' וסיימו את ארוחתם מבלי לגרום צער".

תצלום משנת 1937 באתר מכון ז'בוטינסקי מלמד שהיתה חברה גם בפלוגת הכותל של בית"ר. אז עדיין עמדה על רגליה. לא ברור מה בדיוק גרם לנכות, כנראה מחלה. היא עברה טיפולים וניתוח, שלא הועילו. עם השנים מצבה הידרדר. "תוך כדי פעילותה בלח"י מתברר לה שרגליה היפות והחטובות מתחילות לבגוד בה, אינן נשמעות לה יותר ויום אחד עצוב הן משתתקות כמעט לגמרי, ומסרבות ללכת יותר", כתב דבירי. "מעתה אינה מסוגלת לעבוד ולהיות פעילה במחתרת".

פלוגת הכותל 1937, רסקין שלישית משמאל בשורה התחתונה / מקור: אתר מכון ז'בוטינסקי

אך רסקין המשיכה להיות פעילה במחתרת, ועוד איך. עזרא יכין שהיה מצעירי המחתרת, סיפר שהחדר בו גרה, בשכונת נחלת אחים בירושלים, שימש מקום התכנסות לפגישות חשובות של חברי לח"י וכמחסן נשק קטן, שנחפר מתחת למיטתה וכוסה במרצפות. "כשהיינו צריכים לפתוח את המחסן, היינו מזיזים את פַנְיָה, עם מיטתה, לאמצע החדר", כתב דוד שומרון (סובול), "ברגעים כאלה קרנה מאושר: גם היא עזרה בפועל לעבודה, החזיקה מחסן נשק בביתה ושמרה עליו יומם ולילה". 

בחדר שלה הכינו דבק למשימות הדבקת כרוזים ואצלה התכנסו לפני יציאה לפעולה וכשחזרו ממנה. יכין ציין שתמיד "ביקשה שאחרי כל פעולה נבוא לבשר לה שהכל עבר שלום". פעם, אחרי פעולה בה ירו למוות בקצין ופצעו סמל, בא אליה. "רציתי מאוד לשמח את הנכה היקרה, ששכבה במיטה חסרת אונים". על הקיר ליד מיטתה תלתה דף נייר, עליו נהגה לסמן קו בכל פעם שנודע לה על אנגלי שהרגו אנשי לח"י. "בחברתה", כתב שלמה יעקבי (ויניק), "יכולנו לשוחח בחופשיות, נאמנותה ללח"י היתה מוחלטת".

אך פעילותה של רסקין במחתרת לא היתה רק לשם אחיזה בנשק. ברוח השיר שכתב אברהם שטרן (יאיר) גם רסקין היתה חיילת אלמונית בלי מדים שגויסה לכל החיים, אך מנת חלקה לא היו אֵימה וצלמוות, אלא שמחת נעורים וחיזוק הרוח. בשעות היום עמדה בפינת החדר פתיליה ועליה קומקום רותח וסביב רסקין ישבו שש או שבע נערות, שהיו "מכינות בחדרה את שיעוריהן, נעזרות אחת בשניה, מטפלות בפאני ואינן משאירות אותה בודדה". 

אחת מהן היתה יונה פראנק. בסיפורה, שפורסם בספר "עליהן לא כתבו" מאת לאה גלעדי, תיארה את הביקור הראשון שלה אצל רסקין. היא היתה שעונה על כרים וסרגה בקדחתנות. בשיערה הערמוני המגולגל נשזרו חוטי כסף, בקצה שפתיה היתה תקועה סיגריה בוערת. 

לפראנק, אז כבת 17, נראתה רסקין מבוגרת; ככל הנראה עדיין לא מלאו לה 30. "למרות שסבלה ייסורים נוראיים – היתה מקבלת את פני ופני חברי בחיוך ובשמחה. אהבנו אותה. ניצלנו כל רגע חופשי כדי לבקר בביתה. בכל פסק זמן מן הפעולות היינו עמה", סיפרה. היא נהגה להביא לה מבית המרקחת מורפיום לפי מרשם רופא. המנות הלכו וגדלו. "נשלחתי לסעוד אותה אך דווקא היא סעדה וחיזקה אותי ואת כולנו". 

החדר היה בעבור הנערים והנערות כמועדון ובית, ציינה פראנק, "היא היתה לנו חברה וכתובת לווידויים, ואנחנו, שנשלחנו לסעוד אותה בחוליה, מצאנו אצלה בית ואמא". כך היתה "חברה, מדריכה – מבלי שנשאה את התואר הזה – ואמאל'ה שלא צריך לחוש אשמה כלפיה". חלק מהחברים היו נשארים ללון בחדר, על מזרון שנפרש על הריצפה. רסקין סרגה בגדים ומכרה אותם לארגון ויצ"ו וכך הצליחה לקיים את עצמה. "בהשפעתה התחלנו גם אנו, 'הלוחמות הנועזות' לסרוג", סיפרה פראנק. גם חבר לח"י שכינויו היה נפתלי התחיל לסרוג בזכותה. כנראה היה קרוב אליה במיוחד.

מסרגה בגלגלי המטוס
בעקבות ספר בישול מיתולוגי של ויצ"ו
מי היתה האישה שהגתה את סמל האצ"ל?

כאשר מצבה של רסקין החמיר, העבירו אותה חבריה לתל אביב כדי שתוכל להגיע לבדיקות ואולי ניתוח אצל פרופ' מקס מרכוס בבית החולים "הדסה". דבירי נהג לבקר אותה ולקח אותה לטיולים על שפת הירקון, "משיט אותה בסירה אל תוך הלילה המאוחר, מכסה אותה בסוף וצמחיה ריחנית של גדות הנהר. אלה היו רגעי האושר המעטים שיכולתי להעניק לה בנסיבות בהן חייתי וחיינו כולנו". פעם לקח אותה לתיאטרון. "לבושה היתה שמלת קטיפה שחורה צמודה לגופה, שהבליטה את רזונה והעמיקה את חוורון פניה המעונים, שזהרו מאושר מתובל בסבל". 

פניה רסקין במיטתה

בזכרונותיהם חוזרים ומציינים אנשי לח"י כי רסקין ידעה שסיכוייה להחלים קלושים. מעולם לא שאלה מדוע זה גורלה, ציין שומרון. "הטעם בחייה, כל עולמה היתה המחתרת. היא בלעה בצמא כל מילה שנשמעה מפני אנשינו בכל הכרוך בעבודת-התנועה או בחבריה. פניה חייתה כל הדבקת כרוזים, כל קורס, כל נשק חדש שהושג, כל פעולה שבוצעה אי-שם בארץ. בשבילה, הכל כאילו התרחש כאן, מסביבה, בחדרה הקטן". דברים ברוח דומה כתב יעקב בנאי (טונקל) בספרו "חיילים אלמונים", כשתיאר כיצד יצא מחדרה בדרכו לניסיון התנקשות בחיי הנציב העליון, הרולד מק-מייקל.

באתר העמותה להנצחת חללי לח"י מסופר שבמסגרת התכנית להתנקשות בגנרל אוולין יו בארקר חשבו היכן להסתיר את מטען הנפץ. "הועלה רעיון, שבחורה תטייל עם עגלת תינוק, שתתפוצץ כאשר הגנרל יעבור לידה. נשאלה השאלה איך הבחורה תצליח להסתלק לפני ההתפוצצות. כאן התפרצה פניה והציעה את עצמה". היא אמרה שכדי להשתתף בפעולה כזאת תגייס כוחות לעמוד ואף ללכת. 

היא התנדבה לפיגוע התאבדות לאו דווקא מפני שטוב היה לה למות בעד ארצה; "ממילא חיי אינם חיים, מוטב לי למות בפעולה קרבית מאשר להתענות במיטה במשך שנים, אני מתחננת בפניכם, שלחו אותי". היה זה בבחינת תמות נפשה עם פלישתים, כתב שומרון. ההצעה שלה נדחתה, במקומה נשלחה חברת מחתרת אחרת. ניסיונות לח"י להתנקש בחיי בארקר נכשלו. 

שלמה יעקבי (ויניק) היה סבור שדחייה זו פגעה בה עד כדי כך שהחליטה לשלוח יד בנפשה. בספרו "חופשי!" סיפר כיצד ניסתה להשליך את עצמה על כביש תחת גלגלי מכונית נוסעת. "היא לא יכלה לעמוד בייסוריה והתאבדה", אמרה גם פראנק. "סיפרו שהיא ביקשה מאחד הבחורים שלנו לקנות עבורה רעל עכברים מפני שבבית מתרוצצים עכברים. הבחור לא חשד בשום דבר ומילא את רצונה". 

במורשת לח"י רסקין היא אחת מקרב "לוחמי חירות ישראל שמסרו נפשם למען עצמאות ישראל ושחרור המולדת", בלי הבדל נסיבות המוות. ברישומי משרד הביטחון והיחידה להנצחת החייל לא מצוינים קרובי או קרובות משפחה, רק שמות שני חברים. על המצבה בבית העלמין בהר הזיתים כתוב: "נפטרה כתוצאה ממילוי תפקידה כחברת לח"י". דומה שאין ניסוח מדויק מזה. 

*תודה לד"ר שרית שטרן שסיפרה לי על פאניה רסקין ועל עזרתה באיתור מקורות בארכיון העמותה להנצחת מורשת לח"י 


בחלק מהפרסומים היא מוצגת בתור פניה ובאחרים: פאניה. כאן השם הפרטי כתוב כפי שנחקק על המצבה.