2 בינואר 2018

ארץ זבת חלב

בעקבות החלוצה מרים ברץ 


לפי מילון אבן-שושן, "חלוצה" היא ראשונה לכיבוש, מפעל או התנדבות. כזו בדיוק היתה מרים ברץ, מראשוני וראשונות דגניה, מייסדת הרפת בקיבוץ, מחלוצות משק החלב בארץ. היא היתה חלוצה לא רק מפני שקיבוץ זה היה ראשון בעצמו: היא ויוסף ברץ היו הזוג הראשון שהתחתן במשק, הבן שנולד להם היה הראשון לדגניה. למושג "כיבוש עבודה", אחת מסיסמאות העלייה השנייה, היתה מבחינתה משמעות כפולה: גם לאומית וגם מגדרית. באחת הכתבות שפורסמו עליה בעיתונים נכתב כי "בכל תחנותיה בארץ שאפה מרים תמיד לחדור לענפי עבודה של החברים! והיא הצליחה בכך, באמצעים וגם בתכסיסי מלחמה". אלה כונו בקיצור ובצדק: "פעולות בחזית 'כיבוש עבודת גברים'". 


היא עלתה ארצה בשנת 1906, בגיל 16 וחצי. גדלה בבית ציוני, ובארץ עבדה בין היתר כפועלת בפרדסים במושבה פתח תקווה. בעבודה החקלאית היתה צריכה להוכיח את עצמה פעמיים: לא רק כפועלת בעלייה השנייה, אלא כאישה. כשהצטרפה לחברים ולחברות שהתיישבו באום ג'וני ליד הכנרת, החליטה לקחת על עצמה את עבודת החליבה. 

כעבור שנים היא סיפרה:  "הטיפול בפרה נמסר לידיהם המגושמות של החברים. קינאתי בהם. תבעתי וביקשתי, שימסרו לי את הטיפול ב'בת היחידה' שלנו – אך החברים לעגו בשחצנות". היא לא ויתרה. "פניתי לעזרתה של זכיה, אשת השייח' הערבי שגרה בחושה שלנו ורק קיר דק הפריד בינינו. כרתתי כמה 'ברית חשאית'... היא נתנה לי שיעור ראשון בעל פה בתורת החליבה". אחרי כמה ימים הגיעה לרפת בשעת לילה. "שיננתי את הפזמון הערבי שזכיה היתה שרה באזני הפרה בעת החליבה ומצויידת בכל אלה נכנסתי לרפת וחלבתי". בבוקר, כשהגיע החבר שהיה הרפתן, התברר לו שעבודתו כבר נעשתה. "הדבר נודע בקבוצה והיה לשיחת היום ולאחר מאבק קצר ועקשני הסכימו החברים למסור את הפרה לטיפולי, מאשר שהוכחתי שאני בקיאה במלאכה".

המאבק של מרים ברץ היה מאבק של חלוצה. אמנם הובהר לה שהרפת מחוץ לתחום, אך היא קבעה עובדות בשטח. אם לא פתחו לה את הדלת, היא פתחה אותה בעצמה. כדי להיכנס, ביקשה עזרה מאישה אחרת, ובכך הוכיחה שהעבודה המשותפת, בתור רשת של נשים, היא המפתח להצלחה. על ההנחה לפיה נשים לא מתאימות לעבודה ברפת אמרה כי ההפך הוא הנכון. לעבודה ברפת לא דרושים דווקא כוח פיזי אלא סבלנות והתמדה.


ד"ר גילי גופר על מרים ברץ בסדרה "הקיבוץ"  

היא היתה חלוצה גם בהקשר משפחתי: בנם של מרים ויוסף ברץ היה הבן הראשון של דגניה. היתה זו התמודדות ראשונה עם השאלה כיצד יעבדו חברות שהן אמהות. השעות בהן טיפלה בבן לא נחשבו לעבודה. בערך עליה באנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו כתב דוד תדהר: "כל 35 אנשי הקבוצה 'טיפלו' בו, חיבבוהו והשתעשעו אתו ברוב נחת. אולם האהבה לילד לחוד - והיחס לעבודת האם לחוד. בזמן ההוא עוד היה נהוג בקבוצה לשלם לכל חבר משכורת חדשית, ומהמשכורת שלה ניכו שליש, שכן אין היא נותנת את כל עבודתה למשק הקבוצה וחלק מזמנה 'מבזבזת' היא 'לצורך פרטי', לטיפול בבנה". הסיפור הזה נוכח, מבלי להזכיר את שמה של הגיבורה שלו, במערכון המדויק של "היהודים באים" כשהחברים מחליטים לתת לחברה שעובדת ברפת חופשת לידה שנמשכת חצי דקה, בערך. במערכון קוראים לה סוניה. 

היהודים באים / סוניה החולבת, החל מ-1:36 

אחרי שנולדה הבת, לקחה את הילדים איתה לרפת והמשיכה לעבוד. המושג "חופשת לידה" עוד לא היה קיים. "המשכתי את אורח חיי כמקודם", אמרה. המשמעות היתה עבודה מחושך עד חושך. "רווחה הדעה שאני צריכה להקדיש את כל זמני לטיפול בילד. התגוננתי נגד הדעה הזו בכל כוחי, ידעתי, שבדרך זו אפרוש מן הציבור ומכל המתרחש בקבוצה. ראיתי בזה תקדים מסוכן בחינוך ילדינו". דגניה אמנם היתה "אם הקבוצות" אך נבדלה מקיבוצים אחרים שקמו בהמשך: בדגניה לא היתה לינה משותפת. למרים ויוסף ברץ נולדו שבעה ילדים. 

בעבודתה ברפת ברץ היתה ראשונה, אך לא יחידה, ובתוך זמן קצר גם לא מיוחדת במינה. ענף הרפתנות בדגניה היה לענף של נשים. היא למדה רפתנות בבן שמן ובהמשך נסעה ללמוד בהולנד ולהשתלם בארצות הברית. במשך 25 שנה הראשונות של הרפת בדגניה עבדו בה נשים. "אין אנו רוצות רק לעבוד בבית ולהיות מפוטמות, ורק לכבס ולתקן. אנו רוצות לשמור, לחרוש, לבנות". אחרי שנים, כששאלו אותה אם היא לא מבוגרת מדי בשביל להמשיך לעבוד ברפת, היא אמרה: "הגיל לא שייך לכאן... העיקר הוא הרצון ולא הגיל!". הלכה לעולמה בגיל 81.  

לערך מרים ברץ שנכתב והועלה לוויקיפדיה במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה