17 ביולי 2017

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

פוסט אורח מאת נעם סמית


נעם סמית
הגענו אליה לאחר נופש קצר בחוף דור. אני נטפתי כמו ברז בעקבות האלרגיה שלי והיא נתנה לי את אחת מתרופות הסבתא שלה. היה זה המפגש הראשון שלי פנים אל פנים עם ציקי, לאחר שבמשך כמה שנים רק שמעתי את השם מרחף  תדיר בחלל סלון המשפחה. כזאת היתה ציונה (ציקי) לירון לוי, סבתה של אשתי, אישה פעלתנית עם אנרגיות אינסופיות שרוחה והרושם שהותירה ניכרו בחיי משפחתה גם לאחר לכתה מהעולם באוקטובר 2010.

במסגרת קורס בנושא נשים בהיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים בו התבקשתי לכתוב ערך בעל חשיבות היסטורית על אישה, התעמקתי בסיפורה של האמנית ציונה לוי-לירון. נוכחתי לדעת, שפעילותה הענפה חרגה הרבה מעבר לתחומה המצומצם של משפחתה. היא הלחינה והפיקה יצירות מוסיקליות רבות בשיתוף זמרים ומוסיקאים נודעים, יצרה פסלים וציורים שהוצגו בתערוכות יחיד במוזיאונים חשובים, ניצחה במשך שנים על התרבות בקיבוץ שפיים, ועוד. למרות שהחשיפה הציבורית מעולם לא היתה הכוח שהניע אותה, חשבתי שראוי שיהיה לה מקום בסיפור הישראלי הרחב.

חשיבותה של ציקי בעיני אינה רק בפעילותה הרבה והמגוונת, כי אם גם בזכות הדרכים שפרצה ואופן החשיבה שלה. היא ראתה את העושר התרבותי של משוררי יהדות המזרח, שהיה מונח כאבן שאין לה הופכין. היא הלחינה משיריו של שלום שבזי ומשיריהם של משוררי ספרד הגדולים, הפיקה תקליטים והעלתה מופעים של  שירים אלה. 


בראיון שנתנה לעיתון באותה תקופה תמהה  "מדוע כל אמן שמכבד את עצמו שש להשמיע את שיריהם של ביאליק וטשרניחובסקי, ואילו שירים שהלחנתי למילותיו של רבי שלום שבזי הם רק פולקלור?". עם הזמרים והזמרות שביצעו משיריה נמנים עפרה חזה, חדוה עמרני, ליאור ייני, רוחמה רז ורון שובל.


ביטוי נוסף לחשיבה העצמאית והרגישות החברתית שלה הוא החלטתה לפעול למען תושבי שכונת הארגזים בדרום תל אביב, משראתה את הקיפוח החברתי והתרבותי שעברו. היא הבינה שלילדים ולילדות שם אין את האפשרות ללכת לחוגים וללמוד מוזיקה, והחליטה להעביר להם שיעורי ריתמיקה בהתנדבות. לימים כתבה על כך ספר. 

ציונה (ציקי) לוי-לירון, אמנית ומלחינה

אך ציקי, שמשפחתה עלתה מתימן, לא ניתבה את הרגישות החברתית שלה להתגדרות וטיפוח זהות מזרחית נפרדת. היא ראתה בעשייתה זו חלק מכינונה של תרבות ישראלית עשירה השואבת ממגוון מקורותינו התרבותיים. המצפן שלה ומה שהוביל אותה היה האהבה למוסיקה ולארץ, ולא מוצאו של אדם. היא הלחינה גם את שיריו של המשורר חיים גורי שיצאו באלבום "האש והאבן" בשנת 1982.


בשנות ה-60 היא הצטרפה לקיבוץ שפיים בו חיה עד מותה. ציקי, כמו משפחתה שאליה זכיתי להיכנס, מגלמת את החיבור בין מזרח ולמערב, בין העיר לכפר. הספר "מפגשים" (1985), המאגד שירי משוררים שהלחינה, מהווה כעין סיכום של המסע המוזיקלי הבין גילי-עדתי-תרבותי שעברה.

העבודה על כתיבת הערך על ציקי היה גם מסע אל שורשיה של המשפחה וההיסטוריה של הארץ הזאת. לצורך הכתיבה נפגשתי ושמעתי מפי דודה אסתר, אחותה של ציקי, סיפורים על המסע הקשה והמרגש של משפחתה מתימן לארץ ישראל, במהלכו סבא וסבתא של ציונה וכן שתי אחיותיה נפטרו, על הילדות המשותפת שלהן ועל אישיותה הנועזת והתוססת של ציקי הצעירה. 

היא סיפרה שהתימנים בשכונה האמינו שנדבק בה שד, והם נהגו לשפוך עליה דלי מים קרים בכל בוקר כדי להוציא אותו ממנה. בהזדמנות אחרת הגענו, מספר בני משפחה, לסיור עם דודה אסתר בכרם התימנים, לשמוע על החיים של הקהילה התימנית בתל אביב הצעירה. היא סיפרה על החגיגות בשמחת תורה, על הפחד מירי הצלפים ממסגד חסן בק במלחמת העצמאות ועל הבית שהוצף בכל חורף.
  
הסיפור של ציקי הוא סיפור על הרבה מהמורכבות, הייחודיות והיופי של המקום הזה. על עלייה וקיבוץ גלויות, על אמנות וחברה, על חיבורים בין קצוות וניגודים. אך קודם כל זהו סיפורה של אישה שלא נכנעה לתכתיבים ומנגנונים חברתיים שניתבו אותה להישאר בדלת אמות עבודות הבית וגידול הילדים, פרצה את גבולות החברה וגבולותיה של עצמה, וכתבה את סיפור חייה. זהו סיפור שראוי לספר. 
נעם סמית, בן 29, מתגורר בירושלים. הוא בוגר החממה ליזמות חברתית-חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים, מלמד במכינה הקדם צבאית של בינ"ה, מורה לתנ"ך והיסטוריה בתיכון ועורך טקסי בר מצווה בהוויה