26 ביוני 2017

כי זה כבר לא 1960

לא פקידה, טייסת


בתחילת שנת 1960 ערכה מערכת עיתון "הארץ" משאל בקרב כ-100 צעירות שזה עתה השתחררו מצה"ל במטרה לברר מה הן חושבות על שירות נשים בו. היה זה על רקע דיונים שחזרו מדי פעם בממשלה ובכנסת בנושא משך השירות של נשים בצה"ל, במסגרתם עלו הצעות לביטולו או קיצורו. רובן ציינו לחיוב את התרומה האישית. הגיוס היה הזדמנות לצאת מבית ההורים, וגם "להכיר אנשים ולקנות בטחון עצמי". השירות היה הזדמנות ללמוד מקצוע כמו פקידה, חובשת, אלחוטאית או מורה. חלק קבעו ששירותן היה מיותר. רובן ככולן נטו לחשוב שתרומתן לביטחון ישראל היתה מועטה, אם בכלל.



למה הן אמרו את זה? כי זו היתה 1960. אלה היו גבולות המגדר כפי שנשים הכירו אותם והכירו בהם. גברים בתפקידים קרביים, נשים בתפקידי עזר; הם אוחזים בנשק, הן אמהות פוטנציאליות. חובת השירות של נשים בצה"ל, צבא העם, שעוגנה בחוק שירות ביטחון שקיבלה הכנסת ב-1949, סימנה למראית עין שוויון. אך התפקידים שהחיילות שובצו אליהם היו תפקידי עזר ושירותים, הן היו כפופות למערך ייחודי (חיל נשים) והחזיקו בדרג נמוך. 

לא פלא שאף אחת מעשרות הצעירות שהשתתפו במשאל לא הזכירה את האפשרות לחרוג מהנורמה. האפשרות של אישה לשרת בתפקידי לחימה לא התקבלה על הדעת, ואם כן, היה זה בגדר חלום שהתרסק על תקרת בטון. מבחינתן, ההגדרה של עירית לינור ב-2017 לתפקידים ההולמים את הנשים בצה"ל, אמהות ופקידות, היתה מציאות.

למאמר של עירית לינור
למאמר התגובה של טייסת חיל האוויר 

לינור כתבה ש"אין שוויון ולא יהיה". אכן, בישראל נשים עדיין אינן שוות לגברים, בטח לא בצה"ל, גוף שמעצם טיבו הוא גוף היררכי. בפועל, הכמיהה של לינור להשבת הסדר הישן והרע באמצעות הדגשת גבולות המגדר, לו שותפים גם אנשים במדינת ישראל התופשים את עצמם כליברלים להחריד, היא כמיהה שמבטאת חשש מפני הפרה של אבן יסוד בסדרי עולם. אך האבן כבר התחילה לזוז. 

לינור כתבה שסתיו שפיר התגאתה בכך שזומנה לקורס טיס, והזכירה שכרגע היא לא טייסת. אך בגיל 18 ידעה ח"כ סתיו שפיר שהיא יכולה להיות טייסת. כעשרים שנה אחרי בג"צ אליס מילר ואחרי שחברת "אל על" החלה לקלוט גם אנשי צוות אוויר שלא הוכשרו בצה"ל, אמנם הרבה מאוד נשים בישראל הן לא טייסות וגם לא תהיינה טייסות, אבל נשים בישראל יודעות שהן יכולות להיות טייסות או שהבנות שלהן או הנכדות שלהן יכולות להיות טייסות. 

הן יכולות לא רק בגלל שזו שאיפתן ואלה מאווייהן האישיים ועל כן הן נחושות ללמוד את תורת הפעלת המטוס ואם בצה"ל אז גם את תורת הלחימה, אלא מפני שהדלת הפורמלית פתוחה בפניהן. קשה להפריז בחשיבות של מפגש בין ילדה או נערה לבין אישה שהיא טייסת, בצה"ל או באזרחות. אחרי מפגש כזה גם הילדה וגם הנערה יודעת, שהיא והחברות שלה יכולות לעשות את זה, שמותר להן לא רק לשבת בבית ולחלום.

ככה מחנכות בנות (לא) לשתוק 
אמא קנתה משאית, אבא מכין מרק
אחותי, זה לא סחר הוגן

כל התפקידים בצה"ל צריכים להיות פתוחים בפני נשים שירצו בכך, לא רק כי זה 2017, אלא כי זו ישראל 2017 שהיינו רוצות שתהיה לנו. על רקע ההדתה ההולכת ופושה בצה"ל, במערכת החינוך ובימים אלה גם במוסדות להשכלה גבוהה, כל עוד צה"ל הוא צבא העם, נשים יכולות וצריכות להיות בכל מקום ובכל תפקיד בו הן מוכנות ורוצות להיות. בהנחה שצה"ל עודנו צבא העם, לנוכחות של נשים בתפקידי לחימה בצה"ל יש משמעות בעבור החברה האזרחית. העובדה שתפקידי לחימה בצה"ל פתוחים בפניהן באופן פורמלי, היא סממן חשוב בחברה ליברלית שהצהירה על עצמה שהיא מחויבת לחתור לשוויון בלי הבדל מין. 

בתמונה למעלה: לוחמת בירושלים, מרץ 1948, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. צלם: יהודה איזנשטרק

פולנייה מוזרה בבגדד
ככה לא מציירים מציאות עוד משהו על לוחמות ב-1948