23 במאי 2017

האישה מ"הבית ברחוב גריבלדי"

במלאת 57 שנה לחטיפת אייכמן בארגנטינה: סוכנת המוסד יהודית נסיהו 


ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי ביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראשי הנאצים למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". היתה זו אחת ההודעות הדרמטיות ששמע הציבור הישראלי, שפתחה את אחת הפרשיות המרכזיות בתולדות החברה הישראלית: משפט אייכמן בירושלים. בתחילה, הוצגו מי שהביאו את אייכמן לישראל בתור "מתנדבים". בפועל אלו היו אנשי שירותי הביטחון הישראליים. כמו בהרבה מאוד סיפורים היסטוריים אחרים, גם בסיפור חטיפה זה השתתפה אישה. זו היתה יהודית נסיהו.

יהודית נסיהו 1924 - 2003 / מקור: אתר רחוב משלה

בתקופת השואה היה פושע המלחמה אייכמן ראש "המחלקה לעניינים יהודיים ופינוי אוכלוסין" בגסטאפו, היה ממשתפי ועידת ואנזה וכתב את פרוטוקול הוועידה. בסוף המלחמה פיקח מקרוב על השמדת יהודי הונגריה. אחרי המלחמה ברח לארגנטינה, שם מצא מקלט עם משפחתו. בסוף שנות החמישים הביא פריץ באואר, שהיה התובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה, מידע ראשוני על מקום הימצאו של אייכמן. הוא חי בארגנטינה עם אשתו ובניו בתור ריקרדו קלמנט. קצה החוט הראשון הגיע בזכות מידע שמסרה נערה אחריה חיזר אחד מבניו. הם גרו ברחוב צ'אקאבוקו בפרבר בבואנוס איירס, ואחר כך ברחוב גריבלדי. 

ב-11 במאי 1960, כהרגלו מדי יום, ירד מהאוטובוס. אור פנסי מכונית סינוור אותו והוא הוכנס לתוך מכונית אחרת, שהפליגה משם. אחרי 11 יום הועלה על מטוס בשדה התעופה בבואנוס איירס, שבתום טיסה ארוכה, כולל חניית ביניים בדאקאר, הגיע לשדה התעופה לוד. אחרי זיהוי ודאי מסר ראש הממשלה את ההודעה בכנסת, ולציבור הישראלי הנדהם בכלל.

בספר "הבית ברחוב גריבלדי" גולל איסר הראל את החיפושים אחרי אייכמן, עבודתם של אנשי המוסד והאנשים עמם יצרו קשרים כדי לאתר את אייכמן ואחר כך להוציא לפועל את לכידתו, הלכידה והשמירה עליו בבתי המסתור שאורגנו מראש עד העברתו במטוס לישראל. הספר הוא מעין תסריט למותחן של פעם. סוכני מוסד שפעלו בלי טלפונים סלולריים, דפדפו בספרי טלפונים ובעיקר חיכו שעות או ימים עד שהתעדכנו מה קרה לאנשי הצוות או לכוח שיצא למשימה. בעקבות הספר הופק ב-1979 סרט הטלוויזיה בית ברחוב גריבלדי בהשתתפות חיים טופול. את איסר הראל גילם השחקן מרטין בלזאםבספר, כמעט כל השמות של אנשי המוסד ואחרים שהשתתפו במבצע בדויים. האישה המכונה בספר דינה רון היתה יהודית נסיהו. 
לטריילר הסרט הבית ברחוב גריבלדי ולסרט המלא 

בספר "הבית ברחוב גריבלדי" הסביר איסר הראל למה היה צורך לצרף אישה לכוח משימה זה. במשך הזמן בין לכידתו לבין העלאתו על המטוס הוסתר אייכמן במקום מסתור בבואנוס איירס. התפקיד שלה היה להיות "עקרת בית" בדירה זו, כדי לשוות לבית "צביון טבעי ככל האפשר", כאילו זוג מתגורר בבית. ברגע שהיה לו ברור שכוח המשימה יהיה זקוק לאשה, היא תהיה המועמדת הטבעית. זאת אף על פי ש"בקיאותה באמנות הבישול לא היתה רבה ביותר". 

כשהוטל עליה לצאת לדרום אמריקה לא שאלה מהי המשימה. היא יצאה לדרך ביום ראשון, 8 במאי 1960. היא טסה לאירופה, המשיכה לצ'ילה ולבסוף הגיעה לבואנוס איירס. בעיר היא פגשה את איסר הראל בבית קפה. הוא סיפר לה שאייכמן נלכד. "המחשבה שעליה להמצא במחיצתו של רוצח המונים זעזעה אותה", כתב הראל. 

כשהגיעה לבית המסתור בו שמרו אנשי שירותי הביטחון על אייכמן "הביאה איתה הרגשת ביתיות שלא היתה ידועה עד לבואה", כתב הראל. היא אמנם לא הצטיינה בבישול אבל כנראה שבכל זאת עשתה זאת טוב יותר מהגברים האחרים בבית. כל ערב הכינה את רשימת המצרכים שהיו נחוצים לה, אחד מאנשי הצוות יצא למחרת לקניות והיא בישלה.

נסיהו היתה שומרת מסורת, ולכן לא אכלה מן המאכלים שבישלה בעצמה. התפריט שלה היה לחם, ביצים קשות וקוקה קולה. בראיון שנתנו אחרי שנים דיברו ארבעה מהחוטפים על מקומם של המשתתפים במבצע. אברהם שלום, אז סגן ראש מחלקת המבצעים בשב"כ ולימים ראש השב"כ, אמר על נסיהו: "היא היתה מיותרת, איסר שלח אשה לא מתאימה, היא היתה דתייה שאכלה רק כשר, איזה שכל זה? היו לו (לאיסר) כמה דברים שאני לא מבין". הראל כתב שאחד הסוכנים ביקש ממנו לתת לה הוראה לאכול מן האוכל שישנו בבית, גם אם אינו כשר. הוא לא ראה הצדקה לכך. 

נסיהו קמה מוקדם כדי להכין ארוחת בוקר לאייכמן ולשומרים עליו, רחצה את הכלים, עד לפני הצהריים ניקתה את הבית, אחר כך הכינה ארוחת צהרים ואחריה שוב רחצה את הכלים. לארוחת ארבע אכלו עוגה קנויה. במהלך השהות בבית המסתור, היא עבדה יותר מכולם. "מבחינת שעות העבודה, היתה דינה עסוקה יותר משאר אנשי הצוות", כתב הראל וסיפר שבערב עוד מצאה זמן לעסוק בסריגה. לאייכמן בישלה מרק עוף, עוף מבושל, ביצים ופירה. "ההכרה שהיא מבשלת בשביל אייכמן עוררה בה לעתים הרגשת גועל עמוקה. לאחר מכן הודתה שבימים ההם השתעשעה במחשבה שהיכולת בידה להרעיל את אייכמן אם רצונה בכך". היא כמובן לא עשתה זאת.

בספר "הבית ברחוב גריבלדי" כתב הראל שעם בואה, ניכר שנוכחותה של אישה ריככה ומיתנה את המתח ששרר במקום המסתור. בהמשך, "כשהוחלט להציע לאייכמן שיחתום על הצהרה שהוא מוכן להישפט בישראל" אחד הסוכנים חשב שאם אייכמן יראה אישה בבית "יפוגו חששותיו והוא ירצה לחתום". אז גם הוחלט שהיא תהיה זו שתגיש לאייכמן את הארוחות שלו. כמו התפקיד שמילאה בבית המסתור, גם זו דוגמה מובהקת לשימוש בסטריאוטיפים המקובלים ביחס לנשים: כאשה, היא עוררה יותר אמון ופחות חשד; לא בכדי הניח הראל שאייכמן יתרכך כאשר הוא רואה אשה. 

על כוחה של נשיות בזמן מלחמה
על אשה על 

לא ידוע מספיק על פועלה של יהודית נסיהו. היא היתה אחת הנשים הראשונות שהצטרפו למוסד. היא נולדה בשנת 1925 בהולנד, בת למשפחת פרידמן. כשהיתה פעוטה עברה המשפחה לבלגיה וב-1940 הגיעה לארץ-ישראל. היא למדה בבית הספר בלפור בתל אביב ולמדה פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים והיתה פעילה בתא הסטודנטים הדתיים. ב-1956 הצטרפה לגוף חשאי שהיה קשור לסוכנות היהודית ולשירותי הביטחון הישראליים שעסק בעלייה ממרוקו ופעלה בקזבלנקה. אחרי שנתיים צורפה למוסד. היא לא נהגה לספר על עצמה ועל פועלה כסוכנת מוסד וגם לא תיעדה את מה שעברה. 

הסרט "נפש יהודית" שביימה מירי פרלמן במסגרת המחלקה התיעודית של הערוץ הראשון ושודר בטלוויזיה הישראלית מביא את הסיפור של אישה בו ואת פועלה החשאי בפרשיות שונות בתולדות המדינה: עלייה ממרוקו, חטיפת אייכמן, החיפוש אחרי הילד יוסלה שוחמכר ופרשת לילהמר. אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, סיפר בראיון לסרט שהכינוי של יהודית נסיהו במוסד היה "פלמנקו". היתה בה להבה. בסרט מסופר גם על חייה האישיים. היא נישאה למרדכי (דוקשי) נסיהו ונולד להם בן אחד, חיימי נסיהו, שמת בצעירותו. דומה שהמסר החזק ביותר בו הוא מה שלא ידוע על פועלה של האישה הזו ונותר באפילה. גם זה מזכיר לנו את החשיבות בחשיפה של היסטוריה של נשים, במקרה הזה מקומן בתולדות מדינת ישראל.

בסוף הסרט של פרלמן יש קטע קצר ונדיר בו אפשר לשמוע את קולה של יהודית נסיהו. היא אמרה: "אנחנו שייכים לדור שכשדיברו על הגשמה עצמית, לא התכוונו למה שהיום אומרים, שאדם צריך להגשים את עצמו. בהגשמה עצמית הכוונה היתה שהאדם הגשמה היתה הכוונה שאדם יגשים בעצמו, בגופו ובנפשו, את האידיאלים שהוא האמין בהם, שהוא מאמין בהם, שהוא חונך עליהם ושהוא חינך אליהם".