26 בינואר 2017

מה מלמדת אותנו האישה בשחור?

גיבורת השואה מרים נוביץ


מאז תמה מלחמת העולם השנייה, לא חדלה מרים נוביץ לעסוק בשואה. היא היתה מהפעילים המרכזיים במדינת ישראל לאיסוף חומרים, קיטלוגם ומיונם, מראשוני המוזיאון בקיבוץ לוחמי הגטאות. היא אספה מסמכים בארץ ובחו"ל, גבתה עדויות מניצולים וניצולות, פרסמה ספרים ואצרה תערוכות. זה ניכר גם בקוד הלבוש שלה: לעולם שמלה שחורה ארוכה, בדש היה נעוץ פרח לבן, מחרוזת פנינים ונעליים שחורות. בראיון שנתנה בשנת 1959 לעיתונאי "מעריב" אמרה: "אנשים חוששים מפני! יודעים, שבכל נושא שיחה אמצא את הדרך לנושא הגיטו, אדבר על המשרפות, על השמדה, על אמני הגטו – בקיצור, על כל דבר, שריח שנות 1945-1939 נודף ממנו".

מרים נוביץ 1990 1908

היא נולדה וגדלה ביוראטישקי, אז ברוסיה הצארית, היום בבלארוס, והתחנכה בווילנה. אחרי שסיימה את הלימודים רצתה להיות מורה לשפות ונסעה ללמוד בצרפת. שם קראו לה מריה. היא כתבה רוסית, יידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית ואיטלקית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת, ובזכות שליטתה ברוסית היתה סוכנת מודיעין. 

ביוני 1943 נאסרה על ידי הגסטאפו, כעבור חודשיים הועברה למחנה מעבר לנשים שגבל במחנה המעצר ויטאל, בו נמצאו נתינים של מדינות אויב ומדינות נייטרליות לגרמניה. היא פגשה שם את המשורר, המורה והמחנך יצחק קצנלסון, והם נפגשו לעתים קרובות. לימים סיפרה כיצד החליטו לצרור את "השיר על העם היהודי שנהרג" בכלי זכוכית קטנים ולטמון אותם באדמה במקום מוסכם, כדי שאפשר יהיה לאתר אותו אחרי שהמלחמה תיגמר. היא הבטיחה לו שאחרי המלחמה תפעל "לאסוף את הדמעות של העם היהודי", וכך עשתה. אחרי המלחמה הגיעה לארץ ומאז פעלה ללא ליאות לתיעוד השואה לשם לימוד, הנצחה וחקר.

היא כתבה ספרים, ידוע ביניהם ספר על סוביבור, שתורגם לשפות שונות. אחרי המלחמה ביקרה באתר המחנה, ליקטה חפצים אישיים של קורבנות והביאה אותם לארץ. חלק מהעדויות שבספר גבתה בעצמה. בעיניה, להשמעת סיפורים על השואה ולשמיעתם היתה משמעות לאומית ואישית. בשנת 1948 שאל אותה עיתונאי צרפתי מדוע היא אוספת באינטנסיביות כה רבה סיפורים ומסמכים על רדיפות היהודים והשמדתם. אני עושה את זה כי אני יהודייה, ענתה לו. הוא שאל אותה מי ירצה לקרוא את המסמכים האלה. הניצולים זוכרים אותם, אמרה והסבירה לו ש"חובתי כלפי האנשים והאנושות לשמור על האמונה בבני אדם במשמעות חוקי אבותינו".

במסגרת פועלה הנרחב אספה חומר על ג'נוסייד הצוענים בתקופת מלחמת העולם השנייה, ויצאה לגבות עדויות מפיהם של ניצולי רצח עם זה. "רק מי שבתוכו צרוב עמוק כל כך גורלם של בני עמו, יכול למצוא מקום גם לכאבו של האחר", אמרה. הניצולים שדיברו איתה קראו לה "האישה עם המעיל השחור". היא מצאה שותפות גורל עמם, קבע צביקה דרור מקיבוץ לוחמי הגטאות, שכתב את הביוגרפיה שלה. עם פטירתה ב-1990 הזכיר: "יש סופרים של ספר אחד, יש וירטואוזים של מיתר אחד, ואני, כך אמרה, אדם של נושא אחד".

הפעילות של מרים נוביץ מלמדת שאפשר ללמוד על רציחות עמים מבלי שייגרע מקומה של השואה, וכי המפתח העיקרי מצוי בפעילות בשטח. צודק פרופ' יהודה באואר בקריאתו להעלות מודעות ציבורית בישראל לנושא גילויים של רציחות עמים באמצעות חשיפה לנושא באמצעי התקשורת, לא כל שכן באמצעות גיוס נבחרי ציבור להכיר בגילויים של רצח עם, גם אם באיחור מביך. אך העלאת תשומת הלב הציבורית תתבצע על ידי פעילות חינוכית.
לעתים קרובות מדי מתברר שסטודנטים וסטודנטיות אינם מכירים כלל את המושג ג'נוסייד, לא כל שכן שמעו על גילויים של רצח עם שהתרחשו בראשית המאה העשרים (ארמניה) ובסופה (רואנדה) ובתקופות אחרות. על מורות ומורים לעסוק בנושא זה בין כותלי הכיתות, בראש ובראשונה בשיעור חינוך, וכך גם מדריכים ומדריכות בתנועות נוער. מידע רב בנושא נגיש בעברית בספרי מחקר בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה וביוטיוב, ובאתר האינטרנט של הוועד למאבק ברצח עם: ארגון יהודי וכלל-אנושי. 

אפשר גם להזמין לכיתה איש עדות, לאו דווקא ניצול השואה אלא אדם צעיר שנעוריו עברו עליו בדארפור, שיספר על מה שעבר שם ועל היחס כלפיו כאן. זהו שלב ראשון בדרך חינוכית, שביסודו היכרות עם סיפור אישי אחד על רצח עם, והמידע שנחשף במסגרתו, לרבות מדיניותה של ישראל כלפי ניצולים אלה. יום הזכרון הבינלאומי לשואה, החל ב-27 בינואר, הוא הזדמנות אחת אך לא יחידה בלוח שנת הלימודים – כל מוסד חינוכי והעדפותיו.

חיפוש המילה ג'נוסייד במנוע החיפוש באתר משרד החינוך מעלה אפס תוצאות, כך גם החיפוש אחרי המונח רצח עם. התכנית "בשבילי זכרון" שהמשרד החיל לפני כשלוש שנים כתכנית מחייבת לכל הגילאים, נוגעת לרצח העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה. לפי אתר משרד החינוך, עם מטרות-העל של התכנית נמנים "חיזוק ערכים הומניסטיים כללי אנושיים", "טיפוח רגישות אנושית" ו"מחוייבות למאבק בגזענות" ואף "חיזוק החברה הדמוקרטית, ערכי הסובלנות והרגישות בחברה תוך שאיפה לכינון חברת מופת", אך אלה מוצגים בנשימה אחת עם "מחוייבות לקיומה של חברה יהודית ודמוקרטית", ואולי כאן קבור הכול.


עוד על מרים נוביץ אפשר לקרוא במאמר זה ובספר אל האחות הלא ידועה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובמאמר זה ב-Holocaust Studies.

לפוסט ביום הזכרון הבינלאומי לשואה בעקבות אנה פראנק