10 בנובמבר 2016

אנחנו לא בכיס של אף אחד

עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית 


בתחילת השנה האקדמית אין צלצול, אבל יש קריאת השכמה. תם עידן שינון החומר לקראת בחינות הבגרות והפנמת טריקים לקראת המבחן הפסיכומטרי. הגיע הזמן לבחון את המציאות. קודם כל, זאת שנמצאת לנו מתחת לאף, כלומר בתוך הכיס שלנו. 


פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" הוא מקרה בוחן כזה. באחרונה שמחתי לשמוע שנזכר ועולה בשיעורים של עמיתות (הי דורית!) ושולב במשימה מתוקשבת של משרד החינוך בתחום השפה. במסגרת הפרויקט, עליו אפשר לקרוא בהרחבה כאן, למעלה מ-100 סטודנטיות וסטודנטים במכללת סמינר הקיבוצים ובשנה שעברה גם בתכנית ללימודי נשים ומגדר אוניברסיטת תל-אביב, שיתפו את תוצרי הלימוד והחקר שלהם ושלהן על נשים בהיסטוריה. הפלטפורמה שנבחרה היתה האנציקלופדיה החופשית בעברית, בגלל הפופולריות שלה ומתוך הנחה שזו באמת "אנציקלופדיה חופשית". 

למשימה המתוקשבת "איך מגיעים לרחוב על של אישה?" 
לפוסט סופרת (מס' 2)

הסטודנטיות והסטודנטים כתבו בין היתר על שרה טהון, דמות מפתח במאבק לשוויון זכויות הנשים בארץ, על חולדה קמפניינו, ד"ר למתמטיקה, שעברה את השואה באיטליה והעידה על כך במשפט אייכמן, על הפעילה הפמיניסטית, החברתית והפוליטית סמירה חורי, החברה הערבייה הראשונה בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית וממייסדות תנד"י (תנועת נשים דמוקרטיות בישראל), ועל לאה המרשטיין-זילברשטיין, קשרית של השומר הצעיר והארגון היהודי הלוחם ולוחמת במרד ורשה הפולני. 
הם הרחיבו משמעותית ערכים על נשים שהיו קיימים בוויקיפדיה העברית, אך היו דלים מאד. למשל, גורית קדמן, חלוצת ריקודי העם בארץ וכלת פרס ישראל בתרבות המחול, שרה עזריהו, פמיניסטית, סופרז'יסטית ואשת חינוך, ממייסדי ומייסדות העיר תל-אביב, וחברות הכנסת חייקה גרוסמן, טובה סנהדראי ונוזהת קצב. הפרויקט הוכרז כפרויקט מומלץ על ידי היחידה לשוויון בין המינים במשרד החינוך. ב-2014 זכה בפרס בתחרות מיזמים חברתיים וב-2015 הוחל כפיילוט בבית ספר תיכון במסגרת "למידה משמעותית" לבגרות בהיסטוריה.   

פמיניסטית דור 5: בעקבות שרה עזריהו 
לפרויקט באתר משרד החינוך

היתה זו פרקטיקה פמיניסטית באקדמיה במסגרתה בחנו את המציאות. רוני מנט, שהיתה סטודנטית בקורס ואחר כך עוזרת ההוראה בו ומורה בתיכון ששילבה את התלמידים והתלמידות שלה בפרויקט, כתבה: הפרויקט לימד אותי שבכוחי לתקן את ההיסטוריה ואת ההווה ועל ידי כך גם את העתיד

בתום 5 שנים ולמעלה מ-80 ערכים שנכתבו התברר כי בכוח מלאכתם של הסטודנטיות והסטודנטים לא רק להנגיש מידע על נשים בהיסטוריה של ישראל, אלא גם להעלות מודעות למצב הנשים בישראל כאן ועכשיו. לאחרונה, עם סיומו של הפרויקט, אמרו סטודנטיות: קראתי ולמדתי על אי שוויון, עכשיו אני חוטפת אותו ישר בפרצוף. 

לפוסט "כך העליתי ערך" של רוני
על סיומו של הפרויקט 
למי שלא יודעות ויודעים, מאחורי הקלעים של מאגר המידע "האנציקלופדיה החופשית" בעברית ישנה קהילה שרוב פעיליה מזוהים בכינויים. בכוחה לברך על עבודותיהם של סטודנטים וסטודנטיות, כמו הרחבה משמעותית של ערכים על חברת כנסת או כלת פרס ישראל, ובכוחה לערער על עבודות אחרות ואף ליזום את מחיקתן מן המאגר. 

למשל, הערכים על מרים ברץ, שהיתה ממייסדי דגניה, סא"ל (מיל') צפורה נריה, חברת הפלמ"ח גילה בן עקיבא ולוחמת הגטאות הלה שיפר-רופאייזן הועמדו על ידי פעילים של קהילת ויקיפדיה לדיונים בנושא "חשיבותם האנציקלופדית". דיון כזה עלול להוביל לדיון על מחיקה מהמאגר. כך קרה לערך צפורה נריה, שבתום הצבעה הוחלט להשאירו. הערכים על טכנאית המטוסים חנה קפרא ולוחמת אצ"ל מלכה יפת-פיין נמחקו ברוב קולות. נשים ישראליות בלי הבדל גיל, מפלגה ומוצא. ויש עוד.  

שיירות פרצו בדרך אל העיר: בעקבות צפורה נריה 
בעקבות טכנאית המטוסים חנה קפרא 
גיבורת השואה הלה שיפר-רופאייזן

משמעה של מחיקת ערך על אישה ממאגר מידע זה היא סמלית. אין זו מחיקה מספרי ההיסטוריה, המחקרית או הפופולרית. אך תוכן ואופן השיח בנושא מטרידים מאוד. סמכויות השליטה של פעילים באתר מוקנות להם מתוקף מידת פעילתם בו, שמתנהלת כמו פורומים באינטרנט של פעם. מי הם? לרוב אי אפשר לדעת. בכל אופן, מדובר על אנשים שיש להם זמן ומקום לעשות את זה. בקיצור, פריבילגים. 

באופן כללי, לנשים יש פחות זמן ופחות מקום. אם בכלל יש להן.



וירג'יניה וולף, חדר משלך
(גם) ככה עושות היסטוריה: פרקטיקה פמיניסטית באקדמיה 

למה בעצם למחוק מידע מהימן על אישה בהיסטוריה ממאגר מידע באינטרנט שככל הידוע אין בו שום מגבלת מקום? כי אפשר. אם לתמצת חלק מדיוני החשיבות ומדיוני המחיקה, אם לרגע נניח בצד את הסגנון שלפעמים היה בוטה וגם כלל גילויי מיזוגיניה, רובם חשבו שחלק מהנשים שהסטודנטיות והסטודנטים בחרו לכתוב עליהם ערך פשוט אינן חשובות מספיק כדי להיכלל ב"אנציקלופדיה החופשית" שהם שולטים בה. מי פה אמרה שיש כאן סתירה? את צודקת.  

האט ער געזוגט. 


ההתנהלות של מנגנון מאגר מידע זה סמלית גם היא. זהו ביטוי למציאות, שמתאפיינת בהיעדר שקיפות, חציית הגבול הדק שבין כוח לכוחנות, ניסיונות להשתקה, אם בדרכי נועם ואם באלימות, וחוסר מודעות למקומן של קבוצות מיעוט בחברה. עכשיו, כשמדובר על נשים ועוד בהיסטוריה של ישראל, זה הופך רגיש במיוחדמטריד להבין שכל זה אינו אלא ביטוי חריף אחד למגמות רווחות אצלנו. 

על כוח וכוחנות בחינוך עוד פוסטים על מצב האומה
לפוסט על נשים בכנסת 

גם ההצעות שקיבלתי להתמודדות עם המצב הן סמליות. למשל, לתאם מראש עם פעילים בקהילת ויקיפדיה על איזו אישה כל סטודנט וסטודנטית יכתבו. או בלשון פחות מכובסת: לבקש מהם רשות. גם זו דרך לדכא נשים - להגדיר היכן נשים יכולות לפעול והיכן לא ולסמן גבולות לפעילות שלהן. למשל, לפתוח "ויקיפדיה של נשים". אמנם יכול להיות בזה מימד חתרני, אך בפועל, פתרון כזה תורם לדחיקת נשים לשוליים ולאישוש המאגרים הקיימים כמאגרים לגברים בלבד, שאינם נדרשים להגדיר את עצמם. הציעו לי להתעלם מפעילים בוויקיפדיה שהתנסחו באופן כוחני ובוטה. הצעה זו הגיעה מפעילים בוויקיפדיה שספגו גם הם תגובות קשות, והחליטו להישאר. האם באמת עדיף לשתוק? 

סימון דה-בובואר, המין השני
מה הבעיה עם מוצר לבנות בלבד

פרויקט "מעלים ערך" הוא מקרה בוחן המלמד שבעוד הפופולריות של מאגרי מידע חינמיים באינטרנט עולה, שריר החשיבה הביקורתית שלנו הולך ומתנוון. ככל שהצורך שלנו להשלים פרט, להיזכר באירוע או לפרש מושג בא על סיפוקו מהר יותר, כך קל לנו לאבד בו עניין. ועוד לא אמרנו כלום על מידת היכולת להטמיע את המידע ולזכור אותו בטווח הארוך. 

זה מסוכן. כאשר מדובר על תלמידים ותלמידות בבית הספר, התמקדות בשינון חומר על פי מחוונים ופליטתו במחברות בחינה מועילים לייצור אזרחים ואזרחיות שבאו ללמוד אבל שכחו לחשוב. אינטרס כזה יש למשטרים אפלים. מושגים כמו דמוקרטיה ושוויון יכולים בקלות להפוך למושגים שצריך לזכור את ההגדרה שלהם בעל פה לקראת מבחן ולא לבחון אותם באמת. 

ככה יוצא שבמקום שהמידע יהיה בכיס שלנו, התודעה שלנו נמצאת בכיס של השולטים על המידע. כל עוד המידע זמין ונראה לנו אמין, לא תמיד אנחנו מתעניינים ומתעניינות מי הם, לא תמיד אנחנו יכולים ויכולות לדעת, וזה בדרך כלל גם לא אכפת לנו.

שאלות כאלו עולות מדי פעם לסדר היום הציבורי. כשיוצאים לאור ספרי לימוד חדשים, למשל באזרחות. כשמשרד החינוך מפיץ רשימות ספרים לקריאה. כשראש הממשלה נואם. מותר להניח שהן עוברות מעל הראש של רוב התלמידים והתלמידות וגם של רוב המורים והמורות בבית הספר. לא בגלל שזה לא מעניין ולא בגלל שזה לא חשוב, אלא בגלל שאין זמן בשביל זה. בתיכון יש בחינות בגרות להתכונן אליהן. גם בחטיבות הביניים, שלכאורה משוחררות מלחץ כזה, יש למורה היסטוריה או אזרחות או ספרות או חינוך רק 2 שעות לכיתה בשבוע. ברוטו. רק שתיים. 

הבשורה הטובה היא שיש פתרון. 




כמו תמיד, הפתרון נמצא בחינוך. אמנם השינויים מתחוללים לאט, אך זה בטוח. בחינה של מאגרי מידע ותהיות בנוגע למנגנוני השליטה בהם הן בסיס לתרגיל מעולה בחשיבה ביקורתית. בבית הספר, באקדמיה ובחיים בכלל. ככה נלמד לא רק את החומר, אלא נשאל מי מכתיבים לנו אותו? נתהה מהי מערכת יחסי כוח ומהם ביטוייה? מי במרכז ומי בשוליים, ולמה? מה זה אומר על המציאות שלנו, ומה אפשר לעשות בשביל לתקן את זה? בדרך נלמד על המחיר שאנחנו משלמות ומשלמים על מידע בחינם. אין שיעור טוב מזה.

איך להתחיל? כמה רעיונות יש כאן 
רוצה עוד? אפשר לכתוב לי פה 

עוד על פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה