7 באוקטובר 2016

4 הערות על מחאת הנשים בפולין

לא הפלות, אלא הפסקות הריון


ביום שני 3 באוקטובר 2016 יצאו הנשים בפולין לרחובות, לבושות בשחור, במחאה על הצעת החוק שתאסור על נשים לבצע הפסקת הריון. ההדים למחאה, שקיבלה את השם "יום שני השחור", יצאו מגבולות פולין, והגיעו גם לישראל. גם אם הניוזפיד שלכן לא כולל דיווחים מאתרים או דפים פמיניסטיים, סביר להניח שעלו אצלכן לפחות פוסט אחד או תמונה אחת, כמו זו: 

ורשה, יום שני, 3.10.16 / התמונה מטוויטר

1. זה לא פלא שהמחאה בפולין צברה תאוצה והפכה למחאה עצומה של נשים. הליבה של המחאה הזו היא הייעוד של נשים בחברה – האימהות. כך, זו אמנם מחאה שהוצגה בתור מחאה של נשים, אך היא בעצם מחאה של אמהות – בפועל ופוטנציאליות. האימהות היא ייעוד שמתעלה על חילוקי הדעות המפלגתיים בתוך מדינה, ויש לו גם ממד אוניברסלי. אפשר לראות את זה במידת ההזדהות של נשים מחוץ לפולין עם המחאה, למשל ההזדהות שהביעו נשים במדינת ישראל.

זיהוי נשים בתור "אמהות" או: "ציבור אמהות" הוא אמצעי אפקטיבי כדי לארגן נשים כקבוצה, ולאפשר להן לפרוץ את הגבול מהבית אל החוץ. זהו כרטיס כניסה למרחב הציבורי, שנותן לגיטימציה להשמיע קול, ובמקרה הזה – קול חזק שגם מצטלם מצוין. 

זה קרה גם בתולדות מדינת ישראל. במחאה ובהפגנות של נשים שחצו מפלגות הן הגדירו את עצמן בתור "ציבור אמהות" ואת המאבק שלהן בתור מאבק של אמהות. למשל, בשנות החמישים נשים הפגינו במחאה על יחסי ישראל-גרמניה וחימוש גרמניה, והן ארגנו אסיפות נשים למען שלום. הדיבור שלהן היה על-מפלגתי, ובמקרה של השמאל, גם אוניברסלי. חייקה גרוסמן הסבירה ש"לנשי ישראל חשבון נפרד עם הנאציזם וזוועות המלחמה". נשים אמרו שנשים צריכות למחות על חימוש גרמניה מתוקף היותן אמהות, וזה לא היה משנה אם היו להן ילדים בכלל. הדיבור היה "בשם החיים שאנו נותנות". נשים אמרו: "אנו הנותנות חיים – נתגייס להגנתם".

זה קרה גם בתקופות מאוחרות יותר. הדוגמה המובהקת והידועה היא כמובן תנועת "ארבע אמהות" שהובילה את יציאת צה"ל מלבנון. גם הן ידעו, כפי שאמרה ארנה שמעוני, מהפעילות המרכזיות, ש"צעקת הרחם היא זו שתבקיע".

2. דווקא הדיבור הזה וממדיהם של אירועים כאלה, מלמדים עד כמה מדובר על מקרים יוצאי דופן. בעצם, שביתה כזו מלמדת אותנו על הכלל, רק בכיוון ההפוך. נשים הן קבוצת המיעוט הגדולה ביותר מבחינה מספרית (נשים הן מיעוט ערכי ולא מספרי) אך כמה קשה לאגד את ציבור הנשים בכללו. סולידריות היא אתגר גדול. הנה בכנסת הראשונה היתה סיעת נשים (מנדט אחד), אך זו היתה אפיזודה חולפת. אנחנו קבוצת מיעוט שנמצאת בכל בית. הרבה פעמים נשים לא מזהות את עצמן קודם כל לפי המין והמגדר. זהו אחד ההסברים לקושי להתאגד – והנה לפנינו אחד האתגרים הגדולים של הפרויקט הפמיניסטי בכללו.

3. אחרי שביתה כזו, השאלה החשובה היא מה יקרה בימים שאחרי. קחו למשל את השביתה שהובילה אסתר בקר בארגון ה"שומר" לפני כמעט מאה שנה. נשים בארגון "השומר" חשו שהן נדחקות הצידה, כשהוצבו לעבודות שבאופן מסורתי הן עבודות של נשים, קודם כל במטבח, והגברים יצאו לשמור ולעבוד בפלחה. הן דרשו שוויון, ולא רק באחיזה בנשק. אסתר בקר הכריזה: "אם לא ישתתפו הגברים ברחיצת הכלים – לא יהיה אוכל!". באותו ערב כך היה, ובעקבות הדיון הסוער (שכנראה התנהל על קיבה ריקה), גם הגברים נכנסו למטבח והשתתפו בשטיפת הכלים.

זה סיפור נהדר, אך השאלה היא מה קרה ביום שאחרי המחאה. המחקרים מראים שגם בארגון ה"שומר" לא באמת היה שוויון, והמחאה הצליחה באופן חלקי למדי. בכלל, ההיסטוריה של היישוב וההיסטוריה של מדינת ישראל מלמדות שיש פער בין דיבור על שוויון לנשים לבין מה שמתרחש בפועל.

4. מחאות המונית כאלו, בוודאי שביתות, הן אירועים ברורים שקל לדווח עליהם ולתאר אותם, ועל כן בהחלט נרשמים בדפי ההיסטוריה. בפועל, מאבקים של נשים לשינוי ותיקון מתנהלים לאיטם, בדרך כלל רחוק מהמרחב הציבורי. אם אנחנו רוצות לבדוק את ההשפעות של נשים על ההיסטוריה, הרבה פעמים אנחנו צריכות לחפש אותה מאחורי הקלעים ולאו דווקא בקידמת הבמה. ובעיקר – לבחון מה קרה לאורך זמן. זה גם יותר קשה, וגם דורש סבלנות. גם במקרה של פולין – נחכה ונראה. ימים יגידו. 

ועוד משהו: שמתן לב שהדיווחים בתקשורת בעברית השתמשו במילה "הפלות"? אני בעד הפסקות הריון.

עוד תמונות של המחאה בפולין יש כאן
להיום שהיה עם רומי נוימרק בערוץ 10, 6.10.2016 
על אסתר בקר אפשר לקרוא גם בפוסט הזה 
עוד על ההפגנות בשנות החמישים אפשר לקרוא פה