24 בספטמבר 2016

מכתיבה ישחרר רק המוות

על הספר "כמו שאלה פתוחה" מאת עדה אמיכל ייבין


אבנר תדמור הוא גבר בן ארבעים ומשהו, שעובד בשירות המדינה: היה לו תפקיד בכיר בשירותי הביטחון, ולפני שלוש שנים קיבל משרה במחלקה לקשרי חוץ ומדע במשרד החוץ. יש לו כשרון לשפות, הוא אינו פוחד משום דבר וכשהוא מתגייס למשימה, אומר ידיד נפשו עירא, "הוא לא יושב לנוח עד שהוא מביא תוצאה חמה שיוצאת ישר מהתנור. אמנם לפעמים הוא מעצבן כשהוא מתווכח על כל פרט, אבל הכי חשוב שהוא פותר את הפלונטר בראיות בדוקות". הוא מעשן מקטרת, סר וזעף, ובפיו "שיניים מחרחרות ריב, שאינן רוצות לחייך". המרכיבים מהם עשוי סיפור חייו שזורים בנרטיבים המכוננים של תולדות עם ישראל באירופה ובפלשתינה-א"י בתקופת היישוב ובשני העשורים הראשונים למדינה. אך אין זה סיפור על מעלליו של איש השירות החשאי, אלא סיפור אישי מאוד, שביסודו יחסי אבות ובנים, שגיבורו הוא אב, הוא בן והוא נכד.




השיא במשבר הזהות המתמשך של הגיבור מתרחש עם מותו של בנו בנסיבות לא ברורות במהלך פעילות מבצעית בעת שירותו הצבאי, וסוחף אותו להיזכר בעברו ולכתוב עליו. כך הסיפור מוגש כתיעוד אינטנסיבי ואינסטינקטיבי של מחשבותיו ומעשיו בהווה ובעבר, אותם כתב בעודו סגור בחדר העבודה בביתו. בתו אפרת, נערה שמדי פעם מתפרצת לחדר, מבררת למה הוא מתחבא והאם אביה עסוק בכתיבת ספר, ואט-אט מתברר שאכן כך. זהו ספר בו הוא מתעד את מחשבותיו על ההווה וזיכרונותיו את העבר, ואת שניהם מזינים קונפליקטים: יהדות וישראליות, תקווה לשלום וחיים על החרב, תנועת העבודה והרוויזיוניסטים, חלום ושברו, הירואיות ורפיסות, זיכרון ושכחה, אמת ובדיה וכמובן – חיים ומוות.

סיפור המסגרת הוא ימי השבעה, והציר המניע את העלילה הוא הדחייה והמשיכה מההתחקות אחרי נסיבות מותו של הבן והמתח בין הצורך העז להיזכר ולכתוב כדי להירפא לבין מה שמעוללים הזיכרון והכתיבה. הפתיחה היא תיעוד הדחף לכתוב שמשתלט על הגיבור, שבעצם רוב ימיו העיסוק המשני שלו הוא כתיבה סדורה: הוא עומל על עבודת דוקטורט בנושא המודיעין במזרח התיכון בשנות השלושים ועל מדפיו מאמרים ותזכירים שלא סיים. התיעוד הוא בנפשו הן כחוקר והן כאיש ביטחון, ויש לו "הרגל ישן לתעד כל דבר, ואפילו דברי הבל". במהלך הכתיבה הוא מחפש מסמכים ומסמכים מוצאים אותו, ביניהם היומנים של אביו משנות העשרים, אותו כמעט לא הכיר.

על עטיפת הספר כתוב שאבנר תדמור הוא "אדם מרשים וחידתי". חידתי – בהחלט, מרשים – לא בטוח. זהו איש שרגיל לשנוא, שבגד באשתו ונטש את בנו, שלעתים מעורר חמלה ורחמים. בה בעת, עצם החשיפה לקרביים של נפשו מעוררת אהדה מסוימת, ודאי לנוכח ילדותו ונעוריו הזרועים קשיים ברורים מאליהם להאמין באדם וכפי שמטיחה בו אחת הדמויות: "שום אהבת אמת מעולם לא נגעה אל לבך". 

הכתיבה אמורה להביא לו מזור: "כל מה שנותר לי הוא להמשיך לכתוב כמי שעושה מעשה של כפרה" ועם שובו הביתה מבית העלמין הוא עט על העט, "בהיותי צעיר לא כתבתי יומן, כי לא הייתי מסוגל לשוחח עם עצמי. תמיר ראיתי בעצמי אדם שכלתני, שאינו הולך שולל אחרי מילות סרק. ועכשיו אני משתלשל ככלי ריק אל בארות הזיכרון, חרד מפני מה שמצפה לי במימיהן". אך הכתיבה מביאה אותו לאבדון: חדרו הוא "המאורה שבה אני מרצה את עונשי, יושב וכותב את עצמי לדעת".

בשבעה מקיפות אותו נשים. אמו, ביילה שהפכה נלי, חיה בניו יורק ולעולם היתה "מצודדת, פתיינית", אשה ש"מעולם לא ידעה שובעה"; אשתו השנייה טרודה, ניצולת השואה שמגלה כלפיו נדיבות רבה, ובתם אפרת; דבורה, אשתו הראשונה ואם בנו החייל המת, צברה בת קיבוץ שקלטה אותו לזרועותיה וגם כעת הוא משתוקק אליהן. היא גם זו שמפענחת אותו, מעמתת ומאמתת אותו עם המציאות: "נשארת גלמוד. אדם לעצמו. הכתיבה שלך יומם ולילה מבטאת את אי-היכולת שלך להתפשר עם עצמך".

במהלך הקריאה מצטייר הגיבור כמעין פורסט גאמפ מיזנתרופי, שמוגבלותו היא רגשית. בעודו ישוב בחדר העבודה יוצאות ובאות דמויות מן העבר וההווה, הנוקשות על דלתו הממשית והמטאפורית ובאות לנחמו, והוא נזכר ומשחזר אירועים או מפגשים בין-תרבותיים מנקודת מבטו, בין אם מילא בהם תפקיד ובין אם הם עולים מהמסמכים שנמצאים ברשותו, בפלשתינה-א"י ובאירופה. ביניהם, ויכוחים בדבר הבלגה או התקפה, מדיניות היציאה מהגדר, העלייה לחניתה ומהומות יולי 1927 בווינה. ההתחככות של האמת בבדייה שוזרת בספר גם אפיזודות כמעט פנטסטיות, למשל עלייתו ארצה, כמעט בעל כורחו, בזכות קשר עם חבר במפלגה הנאצית, וגם על גבול הטלנובלה, כשבתו מנישואיו השניים התאהבה בבנו מנישואיו הראשונים ומה קרה כשנודע לה שזה אחיה.

אחד הסיפורים המרעישים הוא המפגש עם נפתלי לובינצ'יק, עמו חולק הגיבור תא מאסר בביירות ב-1941, "בחור יפה תואר, גבה קומה וכחוש, פניו ארוכים וסגופים ומבטו צלול וממוקד" ש"היה עטוף במילה של סודיות". כעבור כעשרים שנה התבררה לאבנר תדמור זהותו האמיתית ונסיבות מאסרו: נפתלי לובינצ'יק נתפס במלון בביירות כשהגיש לאוטו פון הנטיג, נציג דיפלומטי של גרמניה הנאצית שם, "מסמך שבו כתובה הצעה מטעם הארגון הצבאי הלאומי בפלשתינה לפתרון השאלה היהודית באירופה". הוא מגלה זאת כמעט במקרה, כשנשלח מטעם המדינה לבירת גרמניה המערבית כדי לאתר ראיות נוספות בעבור התביעה במשפט אייכמן

אבנר תדמור מצא בשליחות זו הזדמנות לאתר מסמכים נוספים לעבודת הדוקטורט שלו, וגם הזדמנות לפגוש את פון הנטיג ולשאול אותו גם על מדיניות החוץ של הרייך השלישי במזרח התיכון ובמיוחד על הקשר עם המופתי, שכן "תמימות הדעים ואחוות הגורל בין המופתי ואייכמן הריהי כתובה וחתומה לדיראון עולם". גרסתו ההזויה של בנימין נתניהו לקשר זה בנאומו בקונגרס הציוני בשנה שעברה מעניקה לקריאה של הפרק "בחיפוש אחרי עקבות אבודים" זה גם הקשר אקטואלי.


מכיוון שכלשון העטיפה לספר "מבנה מיוחד שלו, המזכיר מערבולת" וכמעט הכול מסופר מפרי עטו של הגיבור כמעין זרם תודעה ערוך קמעה, עלולים הקוראים להיתקף, גם כן כלשון עטיפת הספר, "סחרחורת בין אוסטריה וליטא, טריאסטה וניו יורק, ארץ ישראל המנדטורית ולבנון שתחת משטר וישי". כך, ציון שנים, שמות ואירועים היסטוריים שגם גוגל מכיר, עשויים לשמש מגדלור. סחרחורת כזו נתקף גם הגיבור, שפעם היה "אלוף הזיכרון" ועכשיו קשה גם לו להאמין שהצליח לשכוח משהו. לפעמים זה מקשה לעקוב אחרי פיסות הסיפורים ולחברן תוך הבחנה מה האמת ומה הבדייה; בה בעת נראה שבדיוק לזה התכוונה המחברת, שהקדימה לספר ציטוט של גרסיה מרקס, לפיו החיים אינם מה שאבנר תדמור חי, אלא מה שהוא זוכר והאופן שהוא זוכר אותם כדי לספרם.

הגיבור כותב את הדברים בשנת 1966, מלאת 18 שנה למדינה, אז החל לפקפק באמיתות אותן הנחיל בעצמו לבנו, ביניהן "המלחמה הנחרצת, הבלתי מתפרשת, שדורי הוריש לדורו". באותה תקופה החלה המחברת, עדה אמיכל ייבין, שכתבה ופרסמה ספרי פרוזה, ביוגרפיות, תיעוד, נוער וילדים וגם תסכיתים לקול ישראל, לפרסם  את יצירותיה. על רקע הביוגרפיה הספרותית שלה, נקל למצוא ברומן זה מרכיבים מסוגות שונות של כתיבתה, כמחברת ביוגרפיות של אברהם שטרן ("בארגמן: חייו של יאיר-אברהם שטרן", הוצאת הדר, 1986) וישראל אלדד ("סמבטיון: אידאולוגיה במבחן תמיד", בית אל, 1995). 

כך גם על רקע הביוגרפיה האישית שלה ואבחנותיה ביחס לזכרון ולשכחה. היא נולדה וגדלה בעין גנים, מושב הפועלים הראשון שהקימו ב-1908 אנשי העלייה השנייה, וכשזיהתה את השכחתו מן הזיכרון הקולקטיבי כתבה עליו ספר ("עין-גנים", הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2005) על פי יומנו של אביה, פנחס ספקטור (בהשראת סיפור עלייתו חיברה גם את הסיפור הפותח את קובץ סיפוריה "חופת אבלים", עם עובד, 1988). בעלה, לו מוקדש הספר "כמו שאלה פתוחה", הוא ד"ר זאב ייבין, ארכיאולוג, איש לח"י, שנפטר בשנה שעברה. על רקע זה, האבחנה של אבנר תדמור כי "כבר גונב לאוזני שיש בארץ שני מחנות של יהודים" מקבלת משמעות נוספת.

אולי מכיוון שהסיפור הוא מפרי עטו של גיבור יהיר, מסוכסך ומסובך, הסגנון מליצי ונשנות בו קלישאות. הבן המת "מתכרבל בשמיכת רגבים", פלשתינה-א"י המנדטורית היא "ראש של סיכה על מפת העולם" והצברים הם "בני האלים: גבוהי קומה, עורם שזוף, כפות ידיהם גדולות וחמימות". אירועים מכוננים בחייו הם בעלי משמעות סמלית: בלב הניסיון להפוך מיהודי לישראלי עומדת תקרית עם עדר כבשים; בנו הפעוט המתפלש בארגז החול "לפתע התחיל להתוות באצבעותיו השמנמנות קווים ארוכים ומקבילים בחול. עדיין לא למד אז על בשרו שקווים כאלה לעולם אינם נפגשים".

אך המליצות על סגור הלב ובמיוחד על היותו "קבצן שחיזר על פתחי לבבות נעולים" לא כל שכן האבחנה של אשתו כי "אתה באמת נעול בתוך עצמך" חוזרות ומתכתבות עם שם הספר, ובכך מוסיפות לו ממד. לא רק פתוח כנגד סגור, לא רק שאלה מול תשובה כשסביבך אימה וצלמוות, אלא גם פלונטר שאי אפשר באמת להתירו, שממנו משחרר רק המוות.

הופיע בהארץ, מוסף ספרים