30 באוגוסט 2016

שיירות פרצו בדרך אל העיר

עם העלאת הערך צפורה נריה לוויקיפדיה


"שיירה של 12 משאיות ושני משוריינים. אני הייתי במשוריין המאסף. הנהגים היו חברים שלנו, ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. היתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלוש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת הרוגים ובשנייה פצועים. אני הייתי לוחמת וחובשת. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם. הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש. זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו – היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה – אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה, אני עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו על ידי חולצה קרועה, ועוד שני פצועים קל. הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף על ידי קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים. חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו".


מלווי ומלוות השיירות לירושלים, הגדוד החמישי של חטיבת הראל
במרכז: ציפי (צפורה) נריה / מקור: אתר מרכז המידע פלמ"ח

ציטוט זה הוא אחד הציטוטים המשולבים בערך צפורה נריה בוויקיפדיה, שכתבה והעלתה סטודנטית בקורס בהיסטוריה במסגרת התכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. צפורה נריה, חברת פלמ"ח ולימים סא"ל בצה"ל, לחמה במלחמת העצמאות כמלוות שיירות לירושלים וכחובשת קרבית בגדוד החמישי של חטיבת הראל. בסגנונו, מזכיר ציטוט זה את המונולוגים בשיר הידוע "גבעת התחמושת" על הקרב ההוא במלחמת ששת הימים. אך זו לא היתה אותה המלחמה, וכאן אין זה חייל אלא חברת פלמ"ח ואחר כך מפקדת, לימים קצינה. 

צפורה גרליץ נולדה ב-1927 בירושלים. אמה היתה מלכה טבק, חרדית ממאה שערים, אביה היה אריה (ליאו) גרליץ, גרמני נוצרי יליד לייפציג. הם נפגשו בירושלים, הוא התגייר והם נישאו. כשהיתה צפורה פעוטה חלתה האם ונפטרה. האב נישא שוב ונולדו לה שתי אחיות. במהלך מלחמת העולם השנייה נעצר אביה והוגלה לאוגנדה. גירושו הניע אותה להילחם באנגלים. כבת 15 הצטרפה לחברת נוער בקיבוץ חולדה. באפריל 1943 ביצעו הבריטים חיפוש במשק וחיפשו סליקים. האירוע נצרב בזכרונה: היה לה ברור שאת האנגלים צריך לסלק מהארץ.

בשנת 1944 הצטרפה להכשרה מגויסת בקיבוץ גבע. היא היתה מהצעירים והצעירות שבחבורה, וחלתה לעתים קרובות. בחולדה חלתה בטיפוס הבטן ובגבע בקדחת, אך היתה נחושה להשתתף באימונים. היא השתתפה בקורס קשר ואלחוט. אחר כך התגייסה לפלמ"ח. בינואר 1946 עלתה עם קבוצת ההכשרה להתיישבות, היה זה גרעין החושלים, שהקימו את קיבוץ עמיעד. בעמיעד השתתפה במשימות שונות, והיתה האישה היחידה בגרעין שהשתתפה בהברחת עולים ועולות שחצו את הגבול מסוריה. במקביל השתתפה בקורס חובשות.

בכ"ט בנובמבר 1947 היתה בירושלים, כשהחלימה מדלקת פרקים. היא החליטה לא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב ולמחרת התייצבה במטה הפלמ"ח. בגרעין לא אהבו את זה: גם בן הזוג שלה, יעקב נריה, הסתייג. היא היתה נחושה: "אני החלטתי להיות מלוות שיירות. כך אני רואה את עצמי נוטלת חלק במלחמה, ואני לא רואה את עצמי יושבת במשק עובדת במטבח ולא עושה שום דבר". 

בראיון שנתנה כמעט 40 שנה אחרי מלחמת העצמאות, תיארה את תקיפת השיירות, שכללו בעיקר משאיות שעלו לעיר כדי להוביל מזון, ואת הטיפול בפצועים ופינוי ההרוגים. הציוד שעמד לרשותה היה מועט. על שיירה שעלתה לירושלים באפריל 1948 היא סיפרה: "ירו במשאיות, אחד הנהגים נהרג ומשאיתו חסמה את הכניסה לבאב אל וואד. היתה אש תופת, ונוספו הרוגים ופצועים. [...] לוחם אחד מהמשוריינים הצליח להזיז את המשאית שחסמה את המעבר, והדרך נפתחה קצת. אולם הלוחמה המשיכה כיוון שהערבים המשיכו בהתקפתם ביתר שאת. ריכזתי את הפצועים בתעלה, וניסיתי לקרוע בגדים כדי לחבוש אותם. לא נותר ציוד רפואי, והיו פצועים מאוד קשה. בהמשך הצטרפה חובשת נוספת. במהלך כל הזמן דיברנו עם הפצועים שלא ייכנסו להלם. נשארנו שתינו, רבקה טרלו ואני, עם שנים עשר פצועים, רימון אחד וזוג מספריים. הכנו את עצמנו למקרה הכי גרוע. בתשע בערב הגיע משוריין לאסוף אותם. ואז חזרנו לירושלים".

מכיוון שגם בן זוגה היה לוחם, לעתים ליוו אותה שיירה. פעם שובצו לאותו הכוח התוקף. אחד החברים דרש שלא ייצאו יחד. על כן הוא יצא בכוח התוקף והיא שובצה לצוות ההסחה. זה הרגיז אותה. "לא הסכמתי. ואמרתי: מה זאת אומרת? לא צריך לערבב כאן את העניינים. בשום פנים ואופן. ולא עזר לי... כעסתי נורא. יצאתי כעוסה בצורה בלתי רגילה אבל קיבלתי פקודה". 

אחרי המלחמה היתה מראשוני וראשונות הנח"ל, אחר כך שירתה כקצינת ח"ן. אחרי 18 שנה בצה"ל השתחררה בדרגת סא"ל. יעקב נריה, איש צבא גם הוא, השתחרר בדרגת אל"מ. בנם הוא פרופ' יובל נריה, בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים, בתם נורית נריה רוטשילד שירתה גם היא כקצינת ח"ן.


ציפי ויעקב נריה בשנת 1948. התמונה מאתר הפלמ"ח

באתר שלו מספר יורם טהרלב שהשיר "גבעת התחמושת" הוא "השיר 'הקרבי' ביותר שכתבתי והשיר היחידי עד אותו יום שממש השתמש בחומרים אמיתיים מהחיים והפך אותם לשיר". הציטוטים בשיר היו מתוך ראיונות שנתנו לוחמים מהקרב על גבעת התחמושת לביטאון צה"ל "במחנה". לפי ויקיפדיה, השיר "גבעת התחמושת" נכתב חודשים ספורים אחרי המלחמה, לבקשתו של הפזמונאי והבמאי דני ליטאי. להקת פיקוד מרכז ביצעה. הערך "גבעת התחמושת (שיר)" עלה לאנציקלופדיה החופשית לפני 8 שנים. 
כתבים צבאיים כנראה לא ראיינו את ציפי גרליץ, לימים צפורה נריה, בזמן אמת. ככל הידוע, אף אחד או אחת לא הפכו את ציטוטיה לשיר. הערך עליה נכתב והועלה לוויקיפדיה ביוזמתה של סטודנטית. עד עכשיו, תוצאות החיפוש אחריה בגוגל היו מועטות. גם המידע עליה באתר הפלמ"ח אינו רב. סיפורי לחימתה מופיעים במקורות שונים שהופיעו בדפוס. ראש וראשון להם הוא ראיון שנתנה לצביה בן-צבי כצנלסון, חברת פלמ"ח גם היא, השמור בארכיון יד טבנקין, ושימש לסטודנטית מקור עיקרי. 

באתר הפלמ"ח מסופר שצביה בן-צבי כצלנסון נולדה ב-1918 ברוסיה ועלתה ארצה בעלייה הרביעית. בת 24 התגייסה לפלמ"ח במסגרת המחנות העולים, סיימה קורס מפקדי כיתות וקורס אלחוט ושירתה בפלי"ם. במלחמת העצמאות שירתה בגדוד החמישי בדרגת סגן, ופיקדה על מחלקת לוחמות. אחר כך היתה מורה ומדריכה בקיבוץ מעגן מיכאל ובקיבוץ נערן, והיתה חברת קיבוץ שדות ים. בשנות השמונים ראיינה מטעם יד טבנקין חברות ששירתו בפלמ"ח בנושא פעילותן הצבאית, ביניהן צפורה נריה. היא גם הוציאה שני ספרי שירה. בוויקיפדיה עדיין אין לה ערך. 

הערך צפורה נריה בוויקיפדיה הוא ערך מס' 80 בפרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה. עם העלאתו לוויקיפדיה: האנציקלופדיה החופשית, ערערו פעילים בקהילת ויקיפדיה על חשיבותו וקראו למחיקתו. קראו על כך גם במאמר של עופר אדרת, בוויקיפדיה מוחקים את ההיסטוריה, במוסף גלריה של הארץ.