1 באוגוסט 2016

למה לא צריך להשוות בין הילרי קלינטון לגולדה מאיר?

ומה כן צריך לעשות כדי שאצלנו זה יקרה  


בחירתה מרוממת הרוח של הילרי קלינטון כמועמדת המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית עלולה לגרור את הציבור הישראלי לאופוריה קלה ואף לעורר אצלנו התנשאות מסוימת. ראו נא את הדמוקרטיה הקטנה והצעירה במזרח התיכון אל מול מעצמת-העל, ערש הדמוקרטיה בעת החדשה  הרי בראש הרשות המבצעת שלנו כבר מזמן עמדה אישה, גולדה מאיר שהחלה את כהונתה כראש ממשלה בשנת 1969. למראית עין, מתבקש להשוות בין שני המקרים, למשל לנוכח הנוהג לכנות אותן בשם פרטי בלבד (ניצן הורוביץ, "הילרי, סתם הילרי", הארץ, 8.3.2016), אך דומה שכאן מסתיים הדמיון. 


45 שנה לפני בחירתה של הילרי קלינטון כמועמדת המפלגה הדמוקרטית, הקימה גולדה מאיר את הממשלה ה-14 של ישראל ועמדה בראשותה. הישג זה לא נחשב הישג של אישה. היא לא נבחרה לתפקיד אלא מונתה, אחרי מותו של לוי אשכול. כהונתה כראש ממשלה לא ביטאה הכשרת לבבות בקרב הציבור ולא במערכת הפוליטית, כולל תנועת העבודה, לרעיון השוויון בין המינים וסילוק דעות קדומות ביחס לאישה חזקה. באוטוביוגרפיה שלה, "חיי" (הוצאת מעריב, 1975) ציינה גולדה מאיר כי "במשאל דעת-קהל שנערך זמן קצר לפני כן, כאשר שאלו את הציבור במי הוא בוחר כראש הממשלה הבא, קיבלתי בדיוק 3 אחוזים מן הקולות, דבר שלא הפריע לי אבל לא היה בגדר נצחון סוחף דווקא!". היא ידעה כי העמדתה בראש היתה פשרה בין משה דיין ליגאל אלון.

ההנחה ש"ציד המכשפות" בעולם החדש במאות ה-16 וה-17 מעורר את הפחד מאישה חזקה ועל כן עלול להיות מכשול להילרי קלינטון בדרכה לבית הלבן (צביה גרינפלד, "המכשפה קלינטון", הארץ, 1.8.2016) מאששת זאת. ביסוד הפוליטיקה הישראלית עומדת מסורת שהיא קודם כל יהודית ורק אחרי זה דמוקרטית. מקומה של האישה במסורת היהודית מזה מאות בשנים, כמו בחברות מערביות אחרות, היה במרחב הפרטי, לא הציבורי. על כן מותר להניח בצער שהיום בו באמת תעמוד אישה בראשות ממשלה בישראל עוד רחוק.

כדי להגיע ליום זה, על הציבור הישראלי לא רק להחזיק באמיתות שצריכות להיות מקובלות עליו כמוכחות מאליהן, ברוח הצהרת העצמאות של ארצות הברית, כי כל בני ובנות האנוש נבראו שווים וכי על החברה הישראלית במדינתה לחתור לשוויון בלי הבדל מין, גזע ודת. הציבור הישראלי צריך להכיר בכך שכדי להבטיח שוויון כזה צריך להכיר בכך שבתולדות הציונות ובהיסטוריה של היישוב ערך זה לא היה מובן מאליו, וכי נשים היו צריכות להיאבק כדי לממשו. 

צריך ללמוד בבית הספר, למשל בשיעורי תרבות ישראל ומורשתו, שבקונגרס הציוני הראשון בבאזל ב-1897 נשים לא הורשו להצביע. צריך לעסוק בהקשר רחב בסיבות לביטול הגבלה זו כעבור שנה, בקונגרס הציוני השני. צריך ללמוד שאמנם נעים לחשוב שהאבות המייסדים של הציונות תמכו בשוויון לנשים, אך סביר יותר להניח שהמוטיבציה היתה להגדיל את שורותיה של התנועה, שבתקופתו של תיאודור הרצל, כפי שמראה פרופ' שלמה אבינרי, פרצה את דעת הקהל והיתה לתנועת המונים. צירוף קבוצת המיעוט הגדולה ביותר מבחינה מספרית, כ-51 אחוז מהאוכלוסייה, היה אמצעי יעיל. 

צריך ללמוד בשיעורי אזרחות שעם הקמת מדינת ישראל, הבעיה של שילוב המיעוט הגדול ביותר בחברה נפתרה רק לכאורה. אמנם מגילת העצמאות כוללת הצהרה על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל הבדל דת, גזע ומין. אך שוויון זה לא היה דה פקטו, לא חוקית ולא חברתית. נשים תועלו לתפקידים מסורתיים של נשים, כולל בקיבוצים, בוודאי במסגרת שירות הנשים בצה"ל, על אף הגדרתו כחובה. 

צריך ללמוד בשיעורי היסטוריה שבתקופת היישוב היהודי בפלשתינה-א"י היה על נשים להיאבק על זכות הבחירה למוסדות הלאומיים וכי המאבק נמשך כמעט עשור. "לא כ'יצורים ענוגים' באנו הנה, אלא כבנות העם שרצונו למלא את החובה הלאומית שהגורל הטיל על דור זה", כתבה המורה ואשת החינוך, הסופרז'יסטית שרה עזריהו (מאירוב), ממובילות מאבק זה וממקימות התאחדות נשים לשיווי זכויות. "בתור שותפות נאמנות לחובות שאנו מתאמצות למלא בכל נפשנו ומאודנו, אנו הנשים תובעות את חלקנו השווה לזה של הגבר גם בזכויות. אנו דורשות זכות בחירה אקטיבית ופסיבית לכל מוסדותיו הנבחרים של הישוב".  

צריך לפתח בכל השיעורים בבית הספר חשיבה ביקורתית, לדון במושגים רוב ומיעוט ולהכיר בכך שרוב מבחינה מספרית אינו ערובה לרוב מבחינה ערכית. צריך לבחון באומץ את מושג השוויון בהקשרים אקטואליים, ולשאול מה אפשר ללמוד מההיסטוריה כדי לבנות עתיד טוב יותר. במאמר שפרסמה בספטמבר 1919 כתבה חמדה בן-יהודה: "צריך שנבאר לאשה היהודית בארצנו מה הוא מעמדה בחיים על פי חֻקי תורתנו ושנספר לה על מעמד האשה בקרב עמים אחרים. צריך שנפקח את עיניה כדי שתבין". עברו כמעט מאה שנה. עד שלא נפקח את העיניים, נשים וגברים, היום בו תיבחר אישה לראש הראשות המבצעת של מדינת ישראל ימשיך להיות רחוק.

3 לינקים בשביל התחלה 

 הערך בוויקיפדיה על שרה עזריהו, פמיניסטית, סופרז'יסטית ואשת חינוך, ממייסדי העיר תל אביב. חברת אסיפת הנבחרים והוועד הלאומי. עוד עליה ועל הערך שכתבה הסטודנטית אפשר לקרוא בפוסט הזה.  
 הערך בוויקיפדיה על שרה טהון, פעילה פמיניסטית שפעלה לקידום נשים ועצמאותן הכלכלית ולזכות לבחור ולהיבחר למוסדות היישוב, האישה היחידה שכיהנה כחברה מן המניין בוועד הזמני, לימים אסיפת הנבחרים. עוד עליה ועל הערך שכתבה הסטודנטית אפשר לקרוא בפוסט פמיניסטית חלוצה או חלוצה פמיניסטית? 
הערך בוויקיפדיה על צילה פיינברג (שוהם). בכירה בארגון ויצ"ו, חברה בהסתדרות הנשים לשיווי זכויות, מועמדת ברשימת הנשים לכנסת הראשונה. עוד עליה ועל הערך שכתבה הסטודנטית אפשר לקרוא בפוסט לצבר הראשון יש אחות

וגם: בערכים שכתבו סטודנטים וסטודנטיות על רחל כהן-כגן, שחתמה על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והיתה ח"כ מטעם סיעת נשים (ויצ"ו), מרים ברץ, ממייסדי ומייסדות דגניה, רוזה גינוסר, עורכת הדין הראשונה בתקופת היישוב, ובעשרות ערכים אחרים שנכתבו במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה במטרה לשתף את העולם במה שלמדו וחקרו ולהפוך אותו למקום הוגן יותר. 

ועוד: לספרות מחקר בלימודי מגדר בתחומים שונים ולרשימת חוקרות וחוקרים ראו באתר של האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר. על המאבק על זכות הבחירה אפשר לקרוא בספר של מרגלית שילה, המאבק על הקול: נשות היישוב וזכות הבחירה בהוצאת יד יצחק בן-צבי, עוד על הספר אפשר לקרוא בפוסט הזה 

לקראת 8 בנובמבר 2016

להצהרת הרגשות של הנשים בארצות הברית, סנקה פולס ניו יורק 1848 על פיה: "We hold these truths to be self-evident: that all men and women are created equal". 
התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית, "The right of citizens of the United States to vote shall not be denied or abridged by the United States or by any State on account of sex", התקבל בשנת 1920. ציר זמן בנושא זכויות הנשים מאז 1776 יש באתר הזה (באנגלית).

וגם: על הצהרת העצמאות של ארצות הברית ועל החוקה האמריקנית אפשר לקרוא בספר חירויות הפרט מאת גיורא קולקה, שהוא גם ספר הקורס חירויות הפרט והמבנה החוקתי בדמוקרטיה פדרלית בממשל ארה"ב באוניברסיטה הפתוחה. אם אתןם סטודנטיותים של האו"פ, מומלץ בחום.
על זכויות הנשים בארצות הברית ראו במאמר של חגי הורביץ, "החוקה האמריקנית ומעמד האישה" בקובץ הדמוקרטיה האמריקנית: הממשי, המדומה והכוזב (עורך: ארנון גוטפלד), הוצאת ביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וזמורה ביתן.