11 במאי 2016

הספר החדש של תמי ארד: זה הסיפור שלה

על הספר "על חוט השערה" מאת תמי ארד


"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג. אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה.


נוגה נשאבת לקריאה ביומן, שכפי שמבטיחה לה הסופרת, "עתיד לספק לה נחמה בשנים הבאות, ובו בזמן ידקור בלבה, יביא לה מזור ושוב יפצע". קטעים מצוטטים לאורך כל הספר באופן מובחן ונבדל (האות מודגשת), ונוכחותו הולכת וגוברת. שמה המפורש, בניגוד לשמות בני ובנות משפחתה, בראשם הבת יובל, אינו נזכר בשום מקום, לבד בתור שם הסופרת על העטיפה; גם בעבור הגיבורה, היא לעולם "אשת הנווט". 

הדמיון מפחיד את נוגה: "ברגע הראשון חשבה להפסיק לקרוא ביומן אבל היא כבר הכירה בהשפעתו המאגית עליה ולכן החליטה שמעתה והלאה תתרכז בשוני שבין שני המקרים. בעזרת חשיבה חיובית תחצוץ בין גורלו של רון לגורלו של בן", ובמהלך הקריאה היא חוזרת ומזכירה: "זאת לא אני, זה לא הסיפור שלי". זה לא עוזר: "בן עדיין מרחף באזור הדמדומים שבין העולמות. פעמים היא דימתה אותו לטייס שנאלץ לנטוש את מטוסו והוא רתום למנצח, נע ונד עם זרמי האוויר, מחפש מקום מתאים לנחות. כמו רון? שאלה את עצמה". השוני מרפה את ידיה: "באי רצון מנתה נוגה את ההבדלים ביניהן: שלא כמוה, לאשת הנווט הייתה משפחה שהשתתפה במאמץ והיא חיה בקהילה תומכת בבסיס חיל האוויר. חברים הקיפו אותה. ובניגוד לה, הייתה לה ילדה". 

נוגה נדרשת לשמור את היעלמו של בן בסוד. ב"משרדו של הראש, הבוס של בן" ובמפגשיה עם עמיתיו, חוזרים ומבטיחים לה כי הפכו והופכים כל אבן כדי למצוא אותו, חוזרים ואומרים לה להתאזר בסבלנות ולהיות חזקה. היא מוקפת, באופן גלוי וסמוי, באנשי ביטחון – כולם גברים, מלבד הבוסית של בן, שנוכחותה שולית – ש"יודעים מתי אני מתעטשת" ודורשים ממנה "לא להפריע, לא להעלות רעיונות חילוץ גאוניים או ספקות מאיימים, לשתף כמה שפחות אנשים, לא לדבר עם התקשורת", כי "כל מילה שתיאמר עלולה לסכן את חייו".

נוגה מצייתת, ומבינה ש"כאישה של שבוי אפוף חשאיות תפקידה היחיד הוא לסתום את הפה ולהתנהג כאילו בעלה יצא לחופשה ארוכה בלי טלפון". זאת הן מחשש לסכן את אהובה והן מחשש לסכן את שפיותה: "אסור לה לאבד את האמון במשרד. אם תאבד את האמון, מה יישאר לה?". זאת הבינה גם מכתביה של תמי ארד: "נוגה למדה מהיומן כי אשתו של הנווט הנעדר נפגשה עם טייסים שבויים לשעבר, והם, ללא יוצא מן הכלל, השיאו לה עצה אחת: להאמין במערכת. גם נוגה ניסתה להאמין, לציית, להרכין ראש". 

מהי מידת הדמיון בין נוגה ובן לתמי ורון ארד? בן ונוגה היו יחד שבע שנים, שבע שנים כתבה תמי ארד את יומנה. בן לנוגה הוא "החצי השני שלה (שללא צל שלא ספק היה מוצלח ממנה)", הוא למד במכון ויצמן והיה דוקטור להנדסה גנטית. תמונות החתונה שלהם אינן כי "החבר המצלם שב לביתו עם הרגעים החשובים בחייהם עייף ושיכור ושכח את המצלמה במכונית. המכונית נגנבה בלילה ולא נמצאה עד היום". בראיון שנתנה ליאיר לפיד ב-2009 אמרה תמי ארד כי "רון היה המבריק בינינו", הוא "רצה לעבוד במכון ויצמן, הוא התחיל ללמוד בטכניון הנדסת כימיה, אבל רצה להמשיך לתואר שני בהנדסה גנטית", גם סופר שתמונות החתונה שלהם אבדו כי "אחד מאנשי הטייסת שמעולם לא הודה באשמה - שרף בטעות את כל סרטי הצילום מהחתונה שלהם".

שמו של אביה של נוגה הוא רון. הוא גם זה שסיפר לה, באחד מימי הזכרון לחללי צה"ל, כשהיתה כבת עשר, "על רון, נווט חיל האוויר שנפל בשבי בלבנון, 'הייתה לו אישה ותינוקת והן קיבלו ממנו מכתבים ותמונות אבל הוא לא חזר, הלך'. אביה הניף את ידו לעבר האופק כמסמן את המרחק הבלתי נתפס. היא זכרה ששאלה אותו לאן הוא יכול היה ללכת, ואביה אמרה שהוא כנראה הלך למקום שממנו לא חוזרים. 'אז הוא מת', היא תרגמה את דבריו לשפה של עובדות חותכות, אף שהייתה רק בת עשר. 'אולי', אמרה אביה, והסביר שבגלל שלא יודעים בביטחון, שמו לא מופיע בין שמות הנופלים. 'אז מתי מזכירים אותו?' שאלה. 'כבר לא מזכירים' הוא אמר". 

נוגה מכנה את היומן של אשתו של הנווט "הספרות המקצועית שלי", ואינה מרפה ממנו: "בניגוד לאשתו, ידעה לאן כל זה יוביל. היא קוראת מעין ספר, חשבה, שהיא יודעת את סופו. ובכל זאת הוא מרתק אותה". היא חותרת ללמוד מהניסיון של האישה שעמדה במצב דומה: "אשתו של הנווט הסתובבה במשך שנים באותו קרון באותה רכבת הרים. היא עלתה וירדה מבלי להבין שזו רכבת לשום מקום, הדוהרת בפארק שעשועים אכזרי. בניגוד אליה, נוגה שכנעה את עצמה שהיא לא עלתה לרכבת".

ככל שנחשפה לפיסות המידע הקלוש שהשיגה מערכת הביטחון על בן, הבינה שהאחראים על התיק לא בהכרח פעלו על סמך מידע מודיעיני מבוסס אלא ניחשו או הימרו. הבנה זו מתרחשת גם לנוכח ההקבלה בין אחד ממפגשיה של נוגה עם "הראש", במהלכו מתחוור לה ש"כבר שנה שאין לכם מידע ודאי" על בן וכי "אף פעם לא ידענו מה קורה בזמן אמת" לבין משפט ביומן מיום אחד ביולי 1989: "המודיעין שלנו יודע כמה כל הזמן היכן היית בדיעבד אך הם לא מצליחים לעקוב אחריך בהווה". בתוך כך התבהר והתחדד לה משהו גדול מזה – "הראש" לא מתעניין בלב, "היומן של אשת הנווט אינו נכלל בחומר הלימוד של ראש ענף מחקר במשרד, ואולי זו הסיבה שאיש לא למד מן העבר". 

הספר מביא את סיפור שבְיו, היעדרו והיעלמו של בן מנקודת מבטה של נוגה אשתו, הקוראת את קטעי היומן של תמי ארד, מפרשת אותם ממרחק הזמן ונותנת להם משמעות, אותה בראה הסופרת, תמי ארד בעצמה. על כן ספר זה הוא למעשה פרסום סיפור שבע השנים הראשונות לשביו, היעדרו והיעלמו של רון ארד מנקודת מבטה של תמי אשתו, המפרשת אותו ממרחק הזמן ונותנת לו משמעות. בתוך כך היא יוצרת, בונה ומנסחת נרטיב חדש, אלטרנטיבי ובמידה רבה אף אופוזיציוני, לנרטיב הידוע והרשמי של פרשת שוביו, היעדרו והיעלמו של רון ארד, שמקורותיו הדומיננטיים הם בכירי חיל האוויר, מערכת הביטחון והמדינה ופרשניו צבאיים, ביטחוניים ומדיניים. כל-כולו של הספר מערבולות של תחושות וגם בשל כך הוא חיוני להצגת התמונה המלאה, "כי רגש והגיון הם כמו לחם ומים. שניהם חשובים אבל האחד לא מחליף את האחר". 

כתיבה ופרסום כורכים חשיפה, שמעולם לא היתה נוחה לסופרת ("על חוט השערה" הוא הרומן השלישי של תמי ארד). ב-29 באוקטובר 1989 כתבה ביומנה כי "אני לא להוטה להיחשף עם כל מה שמשתמע מזה", חזרה על כך בראיונות עיתונאיים וכפי שתמצתה זאת במילותיה מכמירות הלב של נוגה, עם השנים הלכה והרגישה כ"חשפנית זקנה, המתקמטת על עמוד מתכת". אך הנה כאן, יצרה הסופרת תמי ארד ליומן של תמי ארד אכסניה בטוחה, המוגנת בידי הסוגה הספרותית, הצנזורה הצבאית (הערה מטעמה מופיעה על גב הספר) וההערה המשפטית בשער הפנימי, לפיה העלילה, הדמויות ושמותיהן הם כולם פרי דמיונה של המחברת וכל קשר בין העלילה לבין אירועים שהתרחשו במציאות ובין הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן לבין אלו של אנשים חיים או מתים הוא מקרי בהחלט – הערה שכמובן מקבלת בספר זה משמעות שונה מהרגיל. 

על העטיפה כתוב שזה "רומן אמיץ, סוחף ומרגש" בו "ארד מופיעה כצל בלבד בחייה של נוגה". אכן, אין זו גרסה מוערת של היומן של תמי ארד. זהו, כפי שקובעת אחת הדמויות בהקשר דומה, "רומן אוטוביוגרפי", אמיץ, סוחף ומרגש ויותר מכול מעורר מחשבה. זו היא גירסה מוארת של היומן של תמי ארד, בו היא מופיעה כאור גדול בחייה של נוגה. השליטה בחומרים מאפשרת לסופרת להשמיע, אם על ידי הגיבורה ואם בקטעי היומן, את מה שהיא חושבת על המערכת, על הביטחון ועל מערכת הביטחון – ויותר מכול על עצמה.

אלה מזמנים גם גילויי הומור וסרקזם: אצל נוגה, ש"נפלה בחלקה הזכות להיות אשתו של האיש הנעלם" וברבות השנים "הפכה למתאבלת מצטיינת" וגם בקטעים מן היומן של אשתו של הנווט, למשל ב-31 בינואר 1992, כשתיארה את המפגש עם יצחק שמיר, כששאל אותה איך היא מרגישה; אך דומה שזו בדיוק השאלה החשובה.