12 בינואר 2016

דו-קרב כפול

על המהדורה החדשה לספר "דו-קרב" מאת דויד גרוסמן 


הספר הנהדר "דו קרב" מאת דויד גרוסמן, שראה אור בנוסח עדכני ובליווי איורים של מישל קישקה (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מזמן דו קרב עם הספר "דו קרב" שראה אור בראשונה ב-1982 (מסדה, סדרת "קיפוד") בליווי איוריו של אבנר אברהמי. כמו היינריך רוזנטל המלבב ורודי שוורץ האימתני, נדרשים שני הנוסחים, המקורי בכריכה קשה לבנה והעדכני בכריכה תכולה רכה, נדרשים לעמוד זה מול זה. 



גיבור הסיפור הוא דויד, בן 12, ג'ינג'י ממושקף מירושלים, שהספורט היחיד שהוא עושה זה למצמץ בזמן שהוא הופך דף בספר. יש לו ארנב, ואחרי שחברו הטוב אלישע עבר לגור בחיפה, אין לו, אם לא מביאים בחשבון את רוזנטל בן ה-70, חברים בכלל. לרוב הוא נוהג לטבוע במחשבות, אך פרשה של פיקוח נפש מכריחה אותו להזדרז. גלגלי מחשבותיו מניעים את גופו: כשהתפרץ לחנות החפצים המשומשים של וֶרָה המקסימה, כשברח מבית הספר, כשקפץ מתוך ארון בגדים ויותר מכל - כשנעמד בקו האש, תרתי משמע. הוריו משתדלים לגלות סלחנות כלפיו, אך סבלנותם פוקעת לנוכח הקשר המתהדק בין בנם לבין האיש שהכיר במסגרת פרויקט התנדבותי בבית הספר, שכן כבר מזמן הגיע הזמן שהילד יבחר לעצמו חברים ש"הגיל שלהם לא מהווה כפולה של 35".

רוזנטל, איש קטן קומה ובעל רעמת שיער לבנה, פעיל ונמרץ, צמחוני שנועל רק נעלי התעמלות (בנוסח החדש אלו נעלי ספורט) וידו לעולם פתוחה, למד במגמה לצילום רפואי באוניברסיטת היידלברג. בירושלים, אחרי שלא התקבל לעבודה כצלם בעיתון "הארץ", הציע לציירים בבצלאל לצלם את ציוריהם, וכך התאהב באדית שטראוס, עניין שכמעט עלה לו בחייו. הוא סולד מנוסטלגיה, וכשהילד שאל אותו על עברו ענה בכעס: "מה שעשיתי - עשיתי. אולי פעם, כשאהיה זקן, יהיה לי זמן לספר לך על זה. מה שחשוב יותר הוא מה אני עושה היום, נכון?" היום, כלומר ב–1966, השנה שהסיפור מתרחש בה.

הוא שוחה כל יום בבריכה, מצלם את בתי ירושלים ורחובותיה, כותב מכתבים נזעמים לעיתון ומנהל ישיבות סוערות של "סיירת הקשישים לשמירה על פני העיר". מולו ניצב רודי שוורץ, בריון חסר רחמים וקמוץ אגרוף (אולי לא בכדי מן האיור בעמוד 43 אנו למדים שהילד דויד מכיר את יצירותיו של יהודה עמיחי), שלמד גם הוא בהיידלברג והיה אלוף האוניברסיטה בקליעה למטרה באקדח. הוא "היה מרים ביד אחת את כל 12 הכרכים של האנציקלופדיה הגרמנית לרפואה" ו"פעם אחת שבר את השיניים לחמישה סטודנטים גרמנים, שהעירו הערות מעליבות על היהודים" ומידת נעליו השחורות המבהיקות, הדומות לסירות קטנות, היא 47.

המעבר לשנת 2015 מחייב שינויים בנוסח, שהזמן גרמם. צריך להסביר למה דויד מחפש מידע בספרים, לא כל שכן באנציקלופדיה העברית: "בימים ההם עוד לא היה מחשב, לא גוגל ולא ויקיפדיה". "חוסר נימוס 'אַזְיָתִי" במהדורה מ-1982 נהפך ל"חוסר נימוס מובהק". והלאה: "קרו" במקום "אירעו", "לא" במקום "אינו", "בזמן" במקום "בעת", ועוד. 

אך הדקדוק הפנימי של הספר נשאר כשהיה, שכן האבחנות והתובנות המדויקות והנוגעות ללב לא קהו. "בגיל שלנו נדמה שהדברים מתרחשים במהירות עצומה, שאם לרגע לא נשים לב, נפסיד הכל"; "יש כאלה זקנים מוזנחים, אבל זה רק מפני שהזניחו אותם. מישהו לא מטפל בהם ולא אוהב אותם. וזה פשוט מאוד, כמו כלל יסודי בדקדוק: אם אתה עוזב מישהו - הוא עזוב. וזהו". וגם: "מה שבטוח הוא, שהחיים חשובים מכל דבר אחר - אפילו יותר מן הכבוד, שאני לא מבין בדיוק מהו".

הקסם שבהתחקות אחר הסיפור ההיסטורי עומד בעינו, והמפגשים והשיחות עם אנשים שלקחו בו חלק פעיל מעוררים מחשבות גם על ההווה. בתוך כך צפה ההבנה שאין חדש תחת השמש: "חשבתי לעצמי: הנה, מר רוזנטל ומר שוורץ. שניהם אנשים זקנים, ואני יכול לחשוב עליהם רק כך, אפילו שרוזנטל הוא באמת צעיר ברוחו. אבל רק הערב הבנתי בוודאות מוזרה לגמרי, את מה שעד אז אמרתי בלי לחוש אותו ממש: שמר רוזנטל היה פעם איש צעיר, וכך גם מר שוורץ", חושב דויד, "גם אני - שאני בן 12 - מרגיש לפעמים שאני עומד להתפוצץ מרוב מרץ ושמחה; שהעולם שייך רק לי; שהקצב שלו ושל כל הדברים שבתוכו - המכוניות, הסרטים, המוזיקה, אפילו הבדיחות שאנשים אומרים זה לזה, אפילו הפרסומות, כל הדברים האלה שייכים רק לקצב שמתאים לי, לגיל העשרה שלי, וברגעים האלה אני ממש לא מסוגל בכלל להבין שהם, הרוזנטלים והשוורצים וכל האנשים המבוגרים, חיו כאן לפני, חיו את החיים באותה התרגשות ואותו תענוג". בנוסח החדש נוסף איור כדי לבאר את התובנה הזאת, ובו רוזנטל הצעיר אוחז במצלמת "בוקסה".

מי שאהבו את "דו קרב" בילדותם ישמחו לגלות שהנוסח החדש אינו שונה בהרבה מן המקורי. גם מלים קשות, כמו הפועל נלְפַּתִּי ומלת הקישור "מחמת" לא אבדו בעדכון, וגם לא "חמוֹר" כמלת גנאי. אך אולי הם יתעצבו מכך שהאיורים של קישקה מאירים את הסיפור באור שונה מעט, ולעתים אינם מדייקים. על פי האיורים של אברהמי, הגיבור הוא בעל רעמה ג'ינג'ית מתולתלת ומשקפיו עגולי מסגרת דקה, ועל פי קישקה שיערו הג'ינג'י גולש ומסגרת משקפיו מרובעת ועבה.

באיורים של קישקה המזוודה של רוזנטל היא כמזוודה של תייר ותיק - יש עליה מדבקות של חברות התעופה אל על ולופטהנזה, לא ברור גם מה עושה שם קקטוס. אך המזוודה האפורה הישנה היא המקום שבו שומר רוזנטל חפצים יקרים מתחנות חייו. לפי הסיפור, רודי שוורץ גבוה מרוזנטל, ש"היה איש נמוך ורזה כמו ילד", בראש אם לא בשני ראשים. באיורים בנוסח החדש, קומתם כמעט שווה. גם אַן שטראוס של 2015 לא נראית כבת 20 אלא כילדה בת גילו של המספר, ופניה של ורה חרושות קמטים רבים מדי.


הספר דו-קרב במהדורה החדשה באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד ובאתר הספרייה החדשה

מעגלי הזמן, המתערבבים בפשפוש הקדחתני במחסן החנות של ורה כדי להפוך את אן לאמהּ ובכך להניע את גלגל הזמן לאחור, מתערבבים גם בנוסח החדש, למשל כשרוזנטל מדבר ב-1966 על "תחילת המאה הקודמת, לימים שלפני 60-50 שנה", כשהכוונה היא למאה ה-20. כל זה מעלה את השאלה מתי בדיוק מספר דויד את סיפור הקרב: האם ממרחק 14 שנה או 49 שנה מאז התרחשו הדברים, כשמטע התפוחים שליד קיבוץ רמת רחל באמת היה ליד הגבול. האם הסיפור מסופר "לדורות הבאים - או, בעצם, לדורות הקודמים"?

בכל מקרה, להנאה הצרופה, החדשה והחוזרת מן הספר אין זה משנה, וממילא גם זה נמנה עם הדברים שאי אפשר להסביר אותם וגם לא צריך, כי "אלה דברים שהאוויר מקלקל, ולכן יהיו כמה דברים בסיפור הזה, שאולי לא אסביר אותם באופן מפורט, כי פשוט לא יהיה לי חשק לדבר עליהם".

נ.ב. בנוסח החדש חוזר דויד גרוסמן ומזכיר "פרשה אחרת שהיתה לי עם רוזנטל, ואולי פעם אספר עליה". אולי הגיע הזמן?

פורסם במוסף ספרים של הארץ