27 בינואר 2016

רוצים לראות תמונות?

מה כתבה רות בונדי בשנת 1962 על אנשים שמצלמים יותר מדי


הספר "יהיה טוב" הוא הספר הראשון מני רבים מאת העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי, ובו מבחר מן הטור שלה ב"דבר השבוע". "דבר השבוע" היה מוסף סוף השבוע של עיתון "דבר", שהיה אחד מהעיתונים הגדולים והחשובים בתולדות המדינה. הטור "יהיה טוב" הביא רשימות מחיי היום-יום על חיי יום-יום ומלמד עוד משהו על הימים בהם מדינת ישראל היתה בקושי בגיל בר-מצווה. חלק מהרשימות נכתבו בגוף ראשון, בחלקן נתנה את רשות הדיבור לדמות הישראלי הממוצע, שקיטר, התלונן וניסה להשלים עם המצב בתקווה שיום אחד יהיה פה טוב. הספר הופיע בשנת 1962 (הוצאת יבנה). אחת הרשימות בו היא "תצלום למזכרת". לכאורה, אפשר לחשוב שאין כמו רשימה על תצלומים ועל תמונות כדי להמחיש עד כמה רחוקה שנת 1962 משנת 2016  אבל רק לכאורה.

 

יהיה טוב מאת רות בונדי, איורים: זאב

"בעבר, לא היו הבריות מצטלמים סתם ככה, ללא כל סיבה, מתוך שעמום", כתבה רות בונדי לפני יותר מחמישים שנה. "כל צילום היה מאורע חגיגי, תחנת ביניים במסלול החיים". כך, "הצילום הראשון על פרוות כבשים לבנה, במערומים וראש קירח", "אחר כך מחגיגת פורים בגנון", "ביום הראשון לבית הספר, עם הילקוט החדש", "בסוף כיתה ד', התלמידים בשלוש שורות, המורה באמצע", "בטיול עם הצופים. סיום בית הספר. בפלמ"ח. בצבא. לתעודת זהות. חתונה".

אבל אז נולד ילד, "ואצלנו כבר הכל היה אחרת". קונים מצלמה ואז: "מצלמים הרבה, כמעט כל שבת. עולה הון תועפות, אבל מה לא עושים למען הילדים? "בבית, בגן, על הסיר, באמבטיה, עם הדובי, על נדנדה. בהתחלה הדבקתי את הכל. אתם יודעים, באלבום כזה שמקבלים מתנה לברית [...] בכל אלבום ארבע תמונות, ומתחת לכל תמונה כתוב בעפרון לבן מתי זה צולם ואיפה". אחרי שהילד מתחיל ללכת, "דרושים כל הכוחות לשמור עליו, ילדים כאלה יכולים להוציא את הנשמה, אז כבר לא היה זמן להדביק, שמתי את התמונות במעטפה, לעת עתה, עד שאתפנה, בחופשת הקיץ או אולי בחורף, כשיושבים בבית", כתבה רות בונדי בשנת 1962, וסיפרה על הטרחנים שמכריחים אותך לראות את התמונות של הילדים שלהם: 
"בהתחלה דוחפים לאורחים מעטפה אחת או שתיים; הסתכלו, הסתכלו, יופי של תמונות. האורחים מביטים בתצלום בענין רב, שואלים מתי זה צולם ואיפה, כשמגיעים לתצלום השלישי הם מגבירים את הקצב, אחר כך מדלגים [...] אחר כך כבר לא מנסים להוציא את המעטפה, האנשים פשוט לא ראויים לזה. צילום אחד או שניים, את היפה מכולם, מכניסים לנרתיק הכסף. פוגשים את יוסקה, שהיינו יחד בתנועה. נו, מזדקנים, מה? יש לי עכשיו חנות רהיטים. מה אתה אומר? זה הגדול. נו, כן, השנים עוברות. אתה רוצה לראות את הילדים שלי? זה הגדול, כבר הולך לכיתה גימ"ל. בנדיטים, מה? נחמד, אומר יוסקה, אבל עכשיו אני צריך לרוץ. העסקים, אתה מבין. למה האנשים ממהרים תמיד כשזה מגיע לתצלומי ילדים?"
לא פחות מעצבנים הם האנשים שמכריחים אותך להסתכל בתמונות שהם צילמו בטיול האחרון שלהם לחו"ל:
"הנסיעה שעשינו לחוץ-לארץ, יוון, תורכיה, קפריסין, שישה נמלים, 22 יום, 645 לירות לאיש. וזאת רק הנסיעה. ואיפה המתנות. ומה שהולך פה ושם? בקיצור, רצינו שתישאר לנו מזכרת. צילמתי המון. לפעמים אפילו לא הספקתי להסתכל סביבי, רק צילמתי על ימין ועל שמאל. 18 פילמים. פיתחנו את הכל. [...] נו, איך היה בנסיעה? יופי, אומרים אנחנו, רוצים לראות תמונות? מביאים את המעטפה. ורק מתחילים עם האקרופוליס [...] וכבר מדברים על הנסיעה שלהם. [...] לך ודָבֵּר! פעם היו האנשים מעוניינים לראות תצלומים מארצות העולם, להרחיב את ההשכלה, כמו שאומרים. היום לכל אחד תצלומים משלו. אז איזה ערך יש עוד לצילום?"

"זה בעצם מה שרציתי לומר: אין עוד טעם בצילומים. יש אינפלציה" (רות בונדי, 1962)

רות בונדי נולדה ב-1923 בפראג. היא סופרת, עיתונאית, מתרגמת וביוגרפית. כלת פרס סוקולוב לעיתונות ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס טשרניחובסקי לספרות מופת. החלה את דרכה העיתונאית בסוכנות הידיעות "יונייטד פרס" כשתרגמה מאנגלית לצ'כית. במלחמת העולם השנייה היתה בטרזינשטט ובאושוויץ. עלתה לישראל ב-1949. בין ספריה: השליח: חייו ומותו של אנצו סירני (הוצאת עם עובד), אדלשטיין נגד הזמן, שיבא: רופא לכל אדם (הוצאת זמורה-ביתן, מודן), שורשים עקורים (יד ושם), שברים שלמים (גוונים). ב-2014 יצא לאור ספרה לא רק קפקא והגולם (חרגול, מודן). בימים אלה היא משלימה את העבודה על ספר נוסף. 

לרשימת הספרים שכתבה ותרגמה רות בונדי בלקסיקון הספרות העברית החדשה

תודה לאיתמר לוי מחנות הספרים של איתמר ששלח אליי את הספר "יהיה טוב"
תמונת העטיפה של הספר מאתר Obook 

למה צריך לחלק את החופש הגדול 
בעקבות ספר הבישול "כך נבשל"
מה הבעיה עם ווטסאפ אמהות
מה הבעיה עם ההנחות ביום האישה הבינלאומי