8 ביולי 2015

"לבל אהיה כמו אבן ששקעה ביָם"

הפרומקות, הלונקות והטימות


לונקה קוז'יברודסקה היתה בעלת כשרון לשפות: היא ידעה פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית. היא נולדה ב-1916 בעיירה פרושקוב, לא רחוק מוורשה. הבית היה בית חילוני, וחברות ילדותה היו נוצריות. באלבום גיבורים ונואשים: 60 שנה למרד גטו וארשה מסופר שבנעוריה היתה חברת תנועת נוער פולנית, אך בעידודו של אחיה עברה ל"פרייהייט" שהשתייכה לתנועת החלוץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה למחתרת. הביטחון העצמי, כך סופר, היה כלי הנשק החשוב ביותר שלה. עיניה כחולות, אפה סולד, שיערה קלוע על ראשה כמנהג הפולניות. היא נעה בדרכים ויצרה קשר עם מבריחים. אלה ידעו ששמה הוא כריסטינה קוסובסקה. 

לונקה קוז'יברודסקה

היא היתה אחת מהנשים שלחמו בקו הראשון, כשיצאו למשימות בשליחות התנועה: העברת נשק, מסמכים, כסף, מכתבים ומידע. בגטו, בצד הארי, בגטאות אחרים ובערים אחרות, בריכוזי היהודים שהועלו על רכבות ושולחו למחנות, בתחנות רכבת וברכבות. הן נעו בזהות שאולה, של פולניות, מצוידות במסמכים מזויפים.

"היא לא ידעה מעצורים בפעולתה, ולא היה מקום שלא תגיע לשם. גזירות שונות ניתכו על היהודים ועל הפולנים בזו אחר זו, אך לונקה ידעה תמיד 'להסתדר'", אמרה עליה צביה לובטקין, "היא מחייכת ומעודדת אותנו: 'אל תדאגו, הכל יהיה בסדר'. בטוחה היתה בצדקת מעשיה, באומץ לבה, באופיה החזק ובכושר התמצאותה המהירה". 

"איש לא יכול להעלות על דעתו שצעירה זו מאנשי המחתרת הינה", כתבה גוסטה דוידזון (יוסטינה) , חברת המחתרת בגטו קרקוב, על חברתה לנשק הלה שיפר-רופאייזן, ותיארה את כושרה של חברתה לשוחח עם אנשים, לכבוש לבבות ולהסוות היטב את שליחותה. מתחת למעילה היו תלויים שני אקדחים ובתרמילה – עוד שלושה. "אין במראיה שום דבר משל יהודיה", כתבה רוז'קה קורצ'אק, חברת המחתרת בווילנה ופרטיזנית, על לונקה קוז'יברודסקה.

צביה לובטקין סיפרה כיצד "הקשריות הן שהיו מביאות נשק לגיטאות - נשאו אותו מעיר לעיר והכניסוהו אל בין החומות. בדיקות חמורות היו בודקים הגרמנים והן הוליכו אותם שולל כשהנשק על גופן, או טמון בכיכרות לחם. לתמה קרה פעם מקרה מבדח במקצת: היא נסעה ברכבת, ורימוני-יד טמונים בתחתוניה. לרוע מזלה נתפנה מקום ישיבה והגויים ברוב אדיבותם הפצירו בה לישב. היא ידעה שאם תשב עלולה היא לסכן את עצמה ואת הנוסעים. למזלה הצליחה להסיח את דעת הנוסעים ויצאה מן המיצר בשלום".‏

טמה שניידרמן

לפעמים תיעדו מה שראו ושמעו. בהזדמנויות אחרות גייסו צעירות וצעירים לארגוני המחתרת. כששוחחתי עם חווקה פולמן רבן, חברת הארגון היהודי הלוחם, היא סיפרה: "אחד מהתפקידים שלי בתור קשרית היה לעבור בכל מיני מקומות, שלא יודעים כלום, מנותקים, ולהגיד להם תשמעו – יבואו גם לפה, ויהרגו את כולם, אז תעשו משהו, תסתתרו, תמסרו את הילדים שלכם, תחפרו באדמה. היינו צריכים להוציא את היהודים מהאשליה".

בתיעוד גטו ורשה היו שמותיהן של נשים שמילאו תפקידי קישור ושליחות סמל לנשים בארגוני המחתרות הלוחמות. בלשונו של ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום מגטו ורשה, אלה היו "הפרומקות, הליונקות והטימות" – בכך כיוון לפרומקה פלוטניקה, לונקה קוז'יברודסקה וטמה שניידרמן. שלושתן לא שרדו. פרומקה פלוטניצקה, מראשי המחתרת החלוצית בפולין, נהרגה ב-3 באוגוסט 1943, כאשר חוסל הבונקר של המחתרת הלוחמת בגטו בנדין. לונקה קוז'יברודסקה מתה באושוויץ. טמה שניידרמן מתה בטרבלינקה.

"אף בשעות של מתיחות עד כלות הכוחות, חייבות היו הקשריות להעמיד פנים שוחקות ועליזות", סיפרה צביה לובטקין. "פעמים רבות מצאו עצמן עומדות על סף המוות ממש, בטרם הצליחו לבצע את המוטל עליהן. אחת אחת נפלו בידי הגרמנים, ורבות מהן נרצחו". 

פרומקה פלוטניצקה

ב-11 בינואר 1943 יצאה טמה שניידרמן למשימתה האחרונה. היא הגיעה לוורשה ב-17 בינואר. למחרת נתפסה עם שתי חברותיה הקרובות, לאה פרלשטיין ושרה גרנטשטיין, וגורשה לטרבלינקה. בקרב חברים וחברות בפולין סימנו הידיעות על מותה את קצה התקווה: "מווארשה אין לנו כל ידיעה [...] מסתבר שניספו כולם עד אחד", כתבה ציפורה בירמן באפריל 1943 בקיבוץ תל-חי שבפולין, "טאמה נסעה ואף ממנה אין כל ידיעה. הרגשה איומה: נשארנו אחרונים".

בספרו "שבע השנים ההן" כתב יצחק צוקרמן, מבכירי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפולין, במרד גטו ורשה סגנו של מרדכי אנילביץ על פועלן של נשים במחתרות הלוחמות. לונקה קוז'ידרובסקה נזכרת בספר זה פעמים רבות: במקום אחר שלמרות גילוי הלב, לא הכול סופר. לא פעם יצאה ללוות אותו במשימותיו. בין היתר כתב:

"לונקה היתה קשרית טובה מאוד; יעילה ואחראית; הקפדתי על כך שתמיד יתלווה מישהו אלי בנסיעות. והרביתי בנסיעות עם לונקה. המטרה היתה: שידעו - אם קורה לי משהו, לבל אהיה כמו אבן ששקעה בים [...] לפעמים היינו מופיעים כזוג, לפעמים הייתי הולך ראשון משום הסכנה. ככלל, חשוב היה שלא ללכת ביחד. בשעת סכנה הייתי המועמד לנפול ראשון. ואם אני נתפס ומובל לעבודת-כפייה, או אם התעודות שלי לא בסדר, אז לפחות הקשרית יודעת מה קרה לי".

יצחק צוקרמן הגיע לארץ ונמנה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, היה בן זוגה של צביה לובטקין. הדברים שסיפרה על הקשריות והובאו כאן פורסמו גם בספרה "בימי כליון ומרד". צביה לובטקין הלכה לעולמה ב-1978. יצחק צוקרמן נפטר ב-1981. אמנם פרשת המרד בגטו ורשה הולכת ומתרחקת, אך דומה שזכרו לא עומעם.    


לבל תהיינה הן וחברותיהן כמו אבן ששקעה בים. 

עוד עליהן ועל חברותיהן ועל מקומן בזכרון השואה בישראל אפשר לקרוא בספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים)