1 ביוני 2015

מה הבעיה עם תינוקות באולם הרצאות

ולמה מרצָה שמחזיקה תינוקת זה לא אייטם*



לאחרונה הפכה נוכחותם של תינוקות באולמות האקדמיה וכיתותיה לאייטם. תמונה של מרצה שהרגיע תינוק במהלך שיעור הפכה ויראלית, ועוררה עניין באתר חדשות גדול ובתחנת רדיו. לא מפתיע: גם בפייסבוק ילדים וכלבים גונבים את ההצגה, בוודאי כשהם מצולמים עם גברים המחזיקים בעמדות כוח. זו תמונה מושלמת, המקרינה נחישות וקשיחות ובה בעת מבטאת רגישות וחמלה, אינה מאיימת על סדרי עולם, מספקת רגע של נחת על רקע הגילויים הקשים של ההטרדות המיניות באקדמיה, וכאילו עשויה לתרום לחיזוק דימויו של הגבר החדש, אחד שמפרנס וגם יודע להחליף חיתול.



לצד ההתמוגגות מהמרצֶה שמחזיק תינוק, עלתה השאלה באיזו מידה נוכחותם של תינוקות עלולה לשבש את המהלך התקין של ההרצאה או הדיון בכיתה. תינוקות, דווקא מפני שהם חמודים, עלולים להקשות על הסטודנטים והסטודנטיות להתרכז בנושא השיעור. לחלק מהתגובות צורפו הצעות לפתרון הבעיה של סטודנטית שילדה תינוק ולא מעוניינת לקטוע את לימודיה. למשל, לשכור מטפלת או לגייס את סבתא שתעזור, או להקפיא את הלימודים לסמסטר או לשנה. 

על עניין הסחת הדעת מנושא השיעור אפשר להתווכח, אך ברור שבמהלך שיעור עדיף סטודנטית עירנית עם תינוק שקוע בשינה על פני סטודנט רדום השקוע בטלפון הנייד שלו. הישענות על אישה אחרת, בשכר או בהתנדבות, תורמת גם היא לקיבוע מקומן של נשים בחברה ככוח עזר אימהי, לא כל שכן מניחה מראש שהסבתא מובטלת. הקפאת לימודים עלולה להגדיל את הפער הקיים בין נשים לגברים בעולם העבודה. בהנחה שלא מדובר על אם יחידנית מבחירה, מעניין לגלות שחלק מהתגובות לא התייחסו כמעט בכלל לאבא של התינוק. כנראה מתוך הנחה שאבא הלך לעבודה (או לשיעור שלו).

התגובות לנוכחותם של תינוקות בחדרי הכיתות במוסדות להשכלה גבוהה משקפות את מידת השרשתה של חלוקת התפקידים בין נשים לגברים בחברה, בלי הבדל רמת השכלה פורמלית. לא במקרה תמונת המרצה האוחז בתינוק עוררה התמוגגות ועניין תקשורתי. מרצָה שתעשה אותו הדבר אינה אייטם. זה לא חדש, לא חשוב ולא מעניין, בבחינת כלב נשך אדם. נשים מחזיקות תינוקות משחר ההיסטוריה, אנחנו עושות את זה כבר שנים.

בשנת 1928 נתנה וירג'יניה וולף שתי הרצאות בפני סטודנטיות באוניברסיטת קיימברידג'. בהרצאות אלו, שהפכו למסה "חדר משלך" והיו לטקסט פמיניסטי קאנוני, הסבירה להן כי לא נחיתות אינטלקטואלית אלא כבלים חברתיים הם שבולמים אותן. עד אז, נשים לא גילו תגלית חשובה, לא זעזעו משטר, לא הוליכו צבא לקרב ולא חיברו מחזות של שקספיר מפני ש"היתה לנו עבודה אחרת [...] אנחנו ילדנו וגידלנו ורחצנו ולימדנו, אולי עד גיל שש או שבע שנים, את המיליארד ושש-מאות ועשרים-ושלושה מיליוני בני-האדם הקיימים עתה, לפי הסטטיסטיקה, ודבר זה, אפילו נודה שאחדות מאתנו קיבלו עזרה, מצריך זמן". 

לפי התחזית שלה, ב"עוד מאה אחת לערך", בהנחה שבין היתר נבין כי "זיקתנו היא אל עולם המציאות ולא רק אל העולם של גברים ונשים, או-אז תבוא ההזדמנות". מהנשים שבאו לשמוע אותה ביקשה שימסרו זאת לחברותיהן, "הרבה נשים שאינן כאן הערב, משום שהן מדיחות את הכלים ומשכיבות את הילדים" (חדר משלך, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת שוקן). 

כמעט מאה שנה עברו. נשים עדיין נעדרות מאולם ההרצאות ומכיתת הלימוד באקדמיה מפני שעליהן לטפל בילדיהן. עיסוק בעניין נוכחותם של תינוקות בכיתות המוסדות להשכלה גבוהה באמצעות שיתוף תמונה של מרצה ותינוק או תגובה למקרה פרטי מסיחים את הדעת מהנושא. אלה הם סימפטומים לבעיה כללית, במקרה הזה בזירה האקדמית ואחר כך בעולם העבודה.

אֵם צעירה שמעוניינת להתמיד בלימודיה האקדמיים היא ברכה ולא בעיה. על המדינה לפעול להסרת החסמים כדי שהיא תוכל לסיים את לימודיה במועדם ואף להצטיין בהם, להשתלב בשוק העבודה ולחנך את בנותיה להיות נשים עצמאיות, ובכך לתרום לחוסנה של החברה. עם כינונה של הממשלה החדשה ולקראת שנת הלימודים האקדמית הבאה, זוהי השעה בעבור השרה החדשה לשוויון מגדרי ליזום, בתיאום עם ראשי המוסדות להשכלה גבוהה ובשיתוף שר החינוך החדש, מענה מערכתי הולם ומוסכם, למשל הקמת פעוטונים מסובסדים בקמפוסים ששכר הלימוד בהם ייקבע בהתאם לרמת הכנסה, בעבור תינוקות של אמהות צעירות וגם אבות, שמבקשים להמשיך ללמוד באקדמיה.

פורסם גם ב-Pелевант (ברוסית)