20 באפריל 2015

ההיסטוריה כתרופת-נגד לזיכרון של אסון

על הספר "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מאת שמואל ד' קאסוב


ההיסטוריון שמואל ד' קאסוב בחר, ובצדק, לפתוח את ספרו, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו? מבט חדש של ארכיון עונג-שבת" (הוצאת יד ושם וכנרת, זמורה-ביתן, דביר), על ד"ר עמנואל רינגלבלום ועל הארכיון היהודי המחתרתי הגדול ביותר בפולין במלחמת העולם השנייה בתיאור גילויו במעמקים של חורבות הגטו. זה סיפור מסעיר: מעטים מקרב חבורת "עונג-שבת" היו שותפים לסוד מקום קבורתם של כדי החלב בהם הוטמנו המסמכים, ומעטים מאוד נשארו בחיים. עבודת החפירה הזהירה, שהיו שותפים לה יהודים ופולנים, היתה מאתגרת ומסוכנת. היה בה ממד סמלי: מעין חפירה בקבר, אך לא כדי למצוא בני אדם מתים אלא דפים שמתעדים חיים. קאסוב מספר, שרחל אוירבך, מאנשי "עונג שבת" המעטים שנשארו בחיים, השוותה את צוות החיפוש למשלחת ארכיאולוגית שהעלתה שמצאה מטמונים.


הרש ואסר ורחל אוירבך עם גילוי חלק מארכיון "עונג שבת". ורשה, 1946
צלם לא ידוע / באדיבות בית לוחמי הגטאות, ארכיון התצלומים

קאסוב בחר להתחיל את ספרו בתיאור מאורע שמבחינה כרונולוגית יכול היה להיות הפרק האחרון בתולדות מפעלו הגדול של רינגלבלום. מטרת הספר לברר מי היה רינגלבלום וכיצד הכתיבו אישיותו ואמונותיו את ההתפתחות של ארכיון "עונג-שבת" (שקיבל את שמו מפני שראשיו נהגו לקיים את פגישותיהם בימי שבת אחרי הצהריים) על רקע הנסיבות המשתנות במציאות חייהם של היהודים שם.

אך זו אינה ביוגרפיה: הממדים של אובדן אוצרות הרוח אחרי השואה מתגלמים גם במיעוט המקורות על האיש, שלפי קאסוב אינם מספיקים כדי לבסס עליהם ביוגרפיה מקיפה, במיוחד על פרקי חייו המוקדמים וחיי משפחתו, שעליהם מיעט מאוד לכתוב אפילו ביומנו האישי. זה גם לא רק סיפורו של הארכיון הגדול בפולין במלחמת העולם השנייה, שהיה דומה לארכיונים שפעלו בגטאות כמו לודז' ווילנה אבל גם שונה מהם, ושל אנשיו; זה גם אינו רק ספר המביא פרקים בתולדות היהודים בוורשה בתקופת השואה ולפניה. זה ספר על כל אלה גם יחד.

בפרקים הראשונים מוצגת תמונה רחבה על האיש, שנולד בנובמבר 1900 בבוצ'אץ' ונרצח במארס 1944 בוורשה, ובה תחנות חייו, הכשרתו כהיסטוריון ומקומו ותפקידיו בחברה הסובבת אותו. הפרקים הבאים מציגים את התהוותו של ארכיון "עונג שבת" על השינויים שעבר, ואת חבריו. הנה מוצגים המזכירים (אחד מהם היה הֶרש ואסֶר, שנשאר בחיים והראה לחופרים היכן מוטמנים כדי החלב) והמגינים (חברי הוועד הפועל), הפעילים הצעירים, הרבי, המורים, הכלכלנים, הסופרים, העיתונאים וחברי המפלגה (פועלי ציון שמאל) וגם: הפליט, המאשים והניצולה.

הניצולה היא רחל אוירבך, שבין היתר תיעדה את קורות המטבח העממי ברחוב לשנו, ובארץ הקדישה את חייה להמשך מורשתו של רינגלבלום, ובעדותה במשפט אייכמן בירושלים סיפרה עליו ועל "עונג שבת". הפרקים הבאים מביאים סיפורים על היהודים בוורשה על פי המסמכים ההיסטוריים האלה, המורחבים בהערות השוליים הרבות (כמעט חמישית מהספר) ובביבליוגרפיה.

בשלושת המעגלים האלה, הנעים מקורות חייו של האיש שעמד בראש מפעל זה ועד לסיפור המורכב של הגטו וחורבנו, שזורות תשובות לשאלה מה הניע את רינגלבלום וצוותו במלאכת התיעוד האינטנסיבית. לבד מפורקן אישי באמצעות העלאת הדברים על הכתב ועצם קיומה של חברותא שהטעינו אנרגיות חדשות במאבק היומיומי לשרוד, התשובה מונחת ביסוד השאלה הרטורית שבכותרת: מי יכתוב (ובעברית אולי מוטב היה: יכתבו) את ההיסטוריה שלנו?


ד"ר עמנואל רינגלבלום 1900-1944

התשובה המהדהדת היא פשוטה. אנחנו נכתוב את ההיסטוריה שלנו, ולנוכח הכיליון – יעשו זאת הדורות הבאים. באופן פשטני, אפשר לפרש בטעות את התשובה כתגובה ציונית הולמת ("אם אין אני לי, מי לי, ואם לא עכשיו – אימתי?" פתחה את "אוטואמנציפציה" של י"ל פינסקר), ואולי גם ברוח נאומו של שר החינוך והתרבות פרופ' בן-ציון דינור בדיון בכנסת ב-1953, כשהביא למליאה את הצעת חוק יד ושם, בו קבע כי "אנחנו מוכרחים בעצמנו לספר עלינו".

אך קאסוב מלמד אותנו שכדי להבין את "עונג שבת" עלינו להכיר את עמדותיו המקצועיות והפוליטיות של ההיסטוריון רינגלבלום, שגובשו הרבה לפני שפלשה גרמניה לפולין. הוא מכיר לקוראים את תפישות עולמו ודרכי פועלו במכון המדעי היהודי (ייוו"א), בארגון הג'וינט ובמפלגת פועלי ציון שמאל, ובהתגבשות גישתו כלפי ההיסטוריה. 

כך, כדי להבין את "עונג שבת" ולהבין את ממדי המפעל, יש להכיר את רינגלבלום לפני השואה, ומכאן שכדי להבין את החברה היהודית בת הזמן יש להכיר את ההיסטוריה שלה לפני 1939. קאסוב מראה למשל שפרויקט "עונג שבת" לא היה התנסות ראשונה של רינגלבלום בעבודה מחוץ לאקדמיה, ולא פרויקט ראשון שהיה דל אמצעים ותקציב – וזו היתה האחת הסיבות שכה הצליח בו.

גדולתו של רינגלבלום היתה חריצותו, כמארגן ואף – אולי תרתי משמע – כמנצח. עבודת התיעוד היתה שיטתית והוא הנחה את חברי עונג שבת לאסוף חומר רב ככל האפשר, בלי להתייחס לסדר יום מסוים או להשערות מוקדמות, במטרה לבנות מאגר נתונים מקיף למען ההיסטוריונים של העתיד. הם שיחליטו, ממרחק הזמן, מה יותר "חשוב". אולי גם ברוח ציווי זה חושף המחבר גם את שמותיהם של אנשים לא ידועים ב"עונג שבת", כמו הסטודנטית סלומאה אוסטרובסקה והמסאי סטניסלב רוז'יצקי. מזלו של "עונג שבת", כותב המחבר בתמצית, שיחק לו בהצלת מסמכים יותר מאשר בהצלת בני אדם.

מחקרים על אוספים וארכיונים יהודיים בארצות הכיבוש הגרמני נהגו להציג את מפעלי התיעוד בעיקר בהקשר של תרומתם להווה, בדגש על חשיבותם להכרת התקופה ולחקירתה ופחות לעצםהכתיבה כגילוי התנגדות. קאסוב מתייחס לזה במקומות שונים בספר: בפתיחה הוא מציין את כוחה של השפה לספק נחמה ואת כושרה של הכתיבה "להצהיר על זהות אינדיבידואלית יקרה מפז" ומציג את עונג שבת בתור "מוקד התנגדות אזרחית רב-עוצמה". הכותרת של הפרק המתאר את פועלו של הארכיון היא "חבורת רֵעים" שהיתה קולקטיב מגובש, ובמלותיו של רינגלבלום: "עונג-שבת איננו קבוצה של חוקרים שמתחרים אלה באלה, אלא קבוצה מאוחדת, אחווה שבה כולם עוזרים לכולם".

אחד מכדי החלב בהם הוסתר החומר הארכיוני

המטמונים שנמצאו בכדי החלב בחורבות גטו ורשה אינם רק מידע רב ששימש ומשמש בסיס למחקרים בנושא גטו ורשה ויהדות פולין. יש לנו מה ללמוד מרינגלבלום ההיסטוריון ש"לא ויתר על תקוותו שלהיסטוריונים עדיין יהיה מה לספר לעולם של אחרי המלחמה. שהם יוכלו ללמד שיעור שימנע השמדת עם נוספת".

יש לנו מה ללמוד מרינגלבלום ההיסטוריון, שהבין כי "זהות השורדים תאפיל על העבר של טרם-המלחמה. ה'לפני' יימחק על ידי ה'אחרי'", ושסיפוריהם של היהודים טרם המלחמה כאנשים עתידים להיקבר ויתויגו כסיפורי קורבנות. במובן יסודי מאוד, כותב קאסוב, "רינגלבלום ראה בהיסטוריה תרופת-נגד לזיכרון של אסון, אשר עם כל הכוונות הטובות, עשוי להבליט את מה שחרב ולהאפיל על מה שהיה".

על כן זהו ספר חשוב לא רק לארון ספרות המחקר הענפה על גטו ורשה ולמתודולוגיה של מחקר היסטורי, אלא גם למי שעוסקים בהוראת היסטוריה ובאופן ספציפי בהוראת השואה. רינגלבלום, כותב המחבר, "היה משוכנע בלא צל של ספק שסיפור הסבל היהודי, נורא ככל שיהיה, הוא סיפור אוניברסלי ולא רק יהודי; ושהרוע, גדול ככל שיהיה, אי אפשר להוציאו אל מחוץ להיסטוריה. הארכיון לא עסק אך רק בתיעוד פשעים; הוא היה חלק ממאבק למען עתיד טוב יותר".

ההיכרות המעמיקה שלו עם מושא מחקרו הביאה את קאסוב לשער כי "אילו שרד, היה רינגלבלום הראשון לתבוע שההיסטוריוגרפיה של השואה תעסוק לא רק במבצעים ובמי שעמדו מנגד, אלא גם בקולות המושתקים של הקורבנות. כדי לשמוע את הקולות האלה אנו נדרשים להבין מי הם היו לפני המלחמה". מה היה אומר רינגלבלום על הוראת השואה היום במערכת החינוך במדינת ישראל – מותר רק לנחש.


תודה לארכיון בית לוחמי הגטאות על הרשות להציג כאן את התמונה למעלה, ובה הרש ואסר ורחל אוירבך מגלים חלק מהארכיון בוורשה אחרי המלחמה, ביום 18.9.1946.