18 בינואר 2015

דיוקן עצמי ואינטימי של חנה סנש

על הספר את לבדך תביני*


המכתב האחרון שכתבה חנה סנש בחייה הקצרים היה פתק, אותו מצאה קטרינה סנש בכיס הבגד שנמסר לה אחרי שהוצאה בתה להורג. "אמי היקרה והאהובה, אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך: מיליוני תודות. סלחי לי אם אפשר. את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים. באהבה אין קץ, בתך". זהו האחרון בשורה ארוכה של מכתבים, רובם אישיים, שכתבה ושלחה ליקיריה, בעיקר לאמהּ, מאז יוני 1935, כשנפשה בחופשת הקיץ עם חברתה לכיתה והיא כבת ארבע עשרה, ועד שבעה בנובמבר 1944, כשנדונה למוות בבודפשט, והיא כבת עשרים ושלוש. אלה רואים אור לראשונה בעברית בספר את לבדך תביני: מכתבי חנה סנש (הוצאת הקיבוץ המאוחד) במלאת שבעים שנה למותה.

חנה סנש, 17 ביולי 1921 - 7 בנובמבר 1944

עם קבלת הידיעה על מותה ההירואי, היה הפתק לאחד הטקסטים שתרמו לעיצוב דמותה כגיבורה לאומית בישראל. כפי שכתב משה ברסלבסקי מקיבוץ נען ב-1946 בהקדמה למבחר כתבים בעברית מאת חנה סנש ועליה, הקדמה שחזרה ונשנתה במהדורות הרבות הבאות (כולן בהוצאת הקיבוץ המאוחד), חנה סנש היתה "דמות יחידה במינה, עטורה זוהר גבורה עברית עילאה" ש"תמיד נשמה אוויר פסגות". סיפור חייה עמד בצל פרשת שליחותה לאירופה בשלהי מלחמת העולם השנייה, כש"התלקח בה רעיון השליחות לגולה שהבהב במעמקיה כל שנותיה בארץ", והנה הגפרור שנשרף והצית להבות, ושיאו בליבהּ שידע לחדול בכבוד – ליבה של הצנחנית שלא שבה.

לא בכדי בחרו האמוּנים על ספר זה מילים מהמכתב האחרון לכותרת הספר. אך זאת, כנראה, לא מפני שזהו ציטוט ממכתבה האחרון של מי שעד מהרה הועלתה על נס כסמל לעם הנאבק על הקמת מדינה משלו, אלא מפני שהמילים "את לבדך תביני" קולעות לרוח הנושבת מהמכתבים. אמנם יש בהם אידיאולוגיה ציונית, אך הם אינם רוויים בה; אין בהם פאתוס כמעט, ודאי לא הוד גבורה.

כפי שכבר תיארה רותי גליק במחקר על חייה של סנש עד צאתה לשליחות ההיא ("אסורה בארץ חדשה", חיפה: פרדס, 2013), זהו סיפור של צעירה הפוגשת אקלים לא ידוע, שפה לא מוכרת ותרבות חדשה, שלא חדלה להתגעגע לשתי נפשות יקרות לה – אמה ואחיה גֶ'רג' (גיורא), המכונה ג'וּרי או ג'וּרקָה, שהיה אז בצרפת, ולהפציר שיבואו כבר לארץ. "אני מתביישת לכתוב לך שבכיתי כאן ליד מכונת הכתיבה, אף שאני לא יודעת לומר מדוע", כתבה לאחיה בשבעה בנובמבר 1939, בדיוק חמש שנים לפני שתמות. "אני אוהבת להיות כאן, שלומי טוב, ולא התאכזבתי משום דבר, אבל אני חושבת שתבין אותי ותדע מה חסר לי: אמא'לה ואתה". כך כעבור שנתיים: "איני מתגעגעת לשום דבר שעזבתי", כתבה לאמה באוגוסט 1941, "רק אלייך ואל ג'ורי".

מרבית המכתבים בספר, 194 במספר, נכתבו במהלך פרק חייה של סנש בארץ ובעיקר בעת לימודיה בבית הספר החקלאי בנהלל בניהולה של חנה מייזל. אחרי המלחמה, הביאה איתה קטרינה סנש את המכתבים וגם תעודות ותצלומים, שנשמרו בארגז גדול בחדר השינה שלה. אחרי מותה ב-1992 עבר הארגז לביתו של בנה גיורא, שמת כעבור שלוש שנים, ומשם לבנו איתן, שפתח אותו.

מאז חלפו עוד כמה שנים, שגם במהלכן לא הועם זהרה של דודתו בתור גיבורה למופת ומחברת לפחות שיר אחד ששום טקס זיכרון אינו שלם בלעדיו. אחרי שבעים שנה, מבקשות שתי הפתיחות לספר, מאת העורכת ד"ר אנה סלאי ומאת האחיין והנכד, לטשטש את הממד ההירואי במטרה להציג את חנה סנש כ"אדם וכיוצרת, אישה צעירה, רבת פנים ומיוחדת", רוצה לומר: בזכות חייה ולא אופן מותה.

סלאי, שהוסיפה לצד חלק מהמכתבים קטעים מן היומן של סנש או ממכתבים אחרים שתורמים להבהרה של עניינים, התייחסה גם לתרומתו של הקובץ בעבור חוקרי התקופה. אין בזה ספק: מכתבים אישיים, ודאי אלה הנשלחים מכאן לשם ובחזרה, הם מקור היסטורי חשוב להבנת אירועי השעה וחיי היום יום. גם במובן זה, מכתביה הארוכים והמפורטים של חנה סנש, המעניינים והמסקרנים, מכמירי הלב והמשעשעים, הם בבחינת אוצר בלום. גם אם נאלמה על סף המוות, בחייה לעולם נמצאו לה מילים, ולו היה זמנה בידה, היתה כותבת אף יותר.

המכתבים מלמדים שניחנה בכישרון לשפות: רוב המכתבים נכתבו הונגרית, אך כמה מהם כתבה באנגלית מפני שהמכתבים שנשלחו מהארץ לאירופה עברו צנזורה צבאית, ובמשרדי הצנזור לא נמצאו מי שיתרגמו מהונגרית. עם אנשים שפגשה על האנייה בדרכה לארץ ועם אחת החברות בבית הספר בנהלל שוחחה בצרפתית. אך החשובה היתה העברית: "מובן שאנשים מדברים כאן שפות אחרות גם כן, אפשר לשמוע לעתים קרובות גרמנית, יידיש והונגרית, אבל מי שחי כאן זמן רב יותר אינו אוהב לדבר שפות אחרות", כתבה במכתבה הראשון מנהלל, "אם את מדברת עם מישהו שרוצה לבוא, אנא אמרי לו שעליו ללמוד עברית". כללי השפה, הבחינה, הכתיבו את התרבות: "ממילא כל השפה בנויה על כך שפונים אל השני בלשון את או אתה, לכן היחס הרבה יותר אישי, אבל משום כך יש גם פחות כבוד".

החתימה על המכתב מלמדת על מידת התערותה: אני הפכה לחנה, באותיות לטיניות ואחר כך עבריות. ביוני 1940 שלחה לאמה שיר שכתבה, והצטערה שלא יכלה לכתוב אותו עברית; כעבור מספר חודשים תספר בשמחה שהצליחה לכתוב שיר כזה. ב-29 בנובמבר 1939 בישרה כי אתמול סיימה לקרוא ספר ראשון בעברית. היה זה בין היתר תוצאה של שעות ההמתנה הארוכות במרפאת השיניים: היא נזקקה לטיפול שורש ולכמה סתימות. בהמשך קראה את שירי רחל ואחר כך גם טשרניחובסקי וביאליק.

המכתבים משרטטים בפירוט את תמונות חייה בארץ, המלוות בספר במבחר תצלומים ששלחה לאמה ובתמונות שצילמה בעצמה, כששיתפה אותה בסדר יומה העמוס ולא חסכה בפרטים. בתוך כך השקיטה דאגות לב אם רחוקה. מהו טיב האוכל בארץ-ישראל? האם יש זמן מספיק להתרחץ כיאות? האם פריטי הלבוש שהביאה מבודפשט מתאימים? האין חם מדי בימות הקיץ, האין קר מדי בחורף?

לא במפתיע, נושא האוכל תופס מקום חשוב. חנה סנש הגיעה לבית הספר החקלאי בנהלל ביום הכיפורים ת"ש (1939) וארוחת הערב הצנועה שקיבלה כללה תה, ביצים, עגבניות, חמאה ולחם. בהמשך, דיווחה, התפריט מספק בהחלט: כך גם בימי המלחמה, כשלעולם נמצאו במשק ירקות, ביצים, חלב וגבינה. מדי פעם גילתה מאכל חדש, כמו זיתים ואשכוליות, ובחנוכה נהנתה לטעום לביבה. במכתב לחברה קרובה ביקשה ממנה לומר לאימא סנש "שלא תחשוב שאנחנו חיים על מים ועל לחם" ולמסור שבארוחת ליל שבת הוגשו "תפוחי אדמה עם כרובית וסלט, פודינג שוקולד ועוגה פשוט מדהימה" (עמ' 147).

בהמשך השתתפה בקורס בישול וחלקה את הצלחותיה בהתקנת מרק סלק, סלט תפוחי אדמה, תבשיל גזר, פודינג וניל ופודינג מפטל שחור, הבטיחה שתשלח את המתכון ובמאי 1940 קיימה. "הפודינג הוכן היום בחמש דקות, נגיד: מרתיחים חלב עם סוכר וניל, יוצקים לחלב הרותח תוך כדי בחישה מהירה את הקורנפלור (חומר דומה לקמח, מומס במים או בחלב), נותנים לו לרתוח שוב, בוחשים לתוכו את החלמונים ואת החלבונים המוקצפים, והכול מוכן תוך כמה דקות. אוכלים קר וזה טעים מאוד. אפשר להכין בכל מיני טעמים".

בזכות האוכל העלתה במשקלה; זה לא הפריע לה במיוחד, אם כי גם היא היתה מודעת לנורמות המקובלות לפיהן על אישה לשמור על הגזרה. "נדמה לי שהשמנתי קצת", כתבה באפריל 1941, "לא פלא אם זה באמת קרה, כי אני אוכלת המון, אבל אין סכנה רצינית, כי הבגדים שלי עדיין מתאימים לי. במה שנוגע ליופי שלי, הו אלי, לדעתי הוא לא נפגם הרבה, וממילא אין כאן ממש מישהו שכדאי למצוא חן בעיניו".

ענייני הלב שזורים גם הם במכתבים: "עלי להודיע בענין הבנים", כתבה בסוף נובמבר 1939, "אין שום דבר, כלומר אף אחד רציני". באפריל 1940 כתבה לאחיה: "אני יודעת שבשל הסיבות המוכרות אתה כבר היית מעדיף לקרוא את בשורת הנישואין שלי, אבל במקום זה אני אפילו לא מסתכלת על בנים. בעצם זה לא נכון, כי קודם אני מסתכלת, זאת ועוד, אני מחייכת בנחמדות רבה. זה גורם ללב הנערים להפשיר ובערבים הם מתחילים למסור הודעות דרך הבנות שאבוא לטייל אתם קצת. בהתחלה אני בדרך כלל עונה ברצון, אבל כאשר מתברר כי חבל לבזבז על זה את הזמן, אני נהיית קרה כמו קרח, אני עושה פרצופים [...] ומסתגרת כמו שבלול. אם הם רוצים ללכת לטייל, אני צריכה לכתוב מכתב שלא סובל דיחוי, או שאני רוצה לישון, או שקר לי" [...] "הייתי רוצה סוף-סוף חברות בלי אבָל. חבל שזה לא הולך לפי הזמנה", כתבה בקיץ 1940, "הייתי רוצה חבר טוב, אבל אני לא רוצה להתפשר". אחיה התעניין בטיבן של הנשים הארצישראליות: היא התרשמה כי "הן הרבה יותר כנות ופשוטות, הרבה פחות לחוצות מהחתונה, למשל, אבל אי אפשר לומר שהן קלות דעת. אדרבה, בקיבוצים, לדוגמה, הרף המוסרי דווקא גבוה מאוד".

מה לבשה אישה צעירה בעמק יזרעאל בראשית שנות הארבעים? בקיץ מכנסיים קצרים וחולצות ובחורף הלבוש המקובל לנשים ולגברים כאחד הוא מגפיים, מכנסיים ומעיל עור. כנראה שהאם נהגה לשאול את הבת רבות על כך, ודומה גם שהמידע הרב והתמונות ששלחה (פעם אחת אף צירפה ציור) לא הניחו דעתה. כשכתבה האם על צעירה שמתכננת לעלות והתייעצה מה להביא איתה מהונגריה, המליצה חנה סנש על בגדי קיץ פשוטים שניתן לכבס, חצאית, חולצה קלה, מכנסיים קצרים, בגדים תחתונים חמים, בגדי צמר, חולצות פלנל וגרבי צמר, כובע ומשקפי שמש והכי חשוב – הרבה נעליים. גבוהות וחצאיות, סנדלים שטוחים ומגפיים. זאת מניסיון אישי: בנהלל היו מגפיים מצרך חיוני ואף יקר, ובקשותיה מאימא שתשלח לה במהרה זוג מתאים חזרו ונשנו. בתוך כך אפשר ללמוד שמידת כף רגלה לא עלתה על מספר שלושים ושמונה.

מה ביקשה חנה סנש לעשות בחייה? אחרי שהסתגלה לסדר היום והעבודה בנהלל חזרה ועלתה שאלה זו, מן הסתם גם במכתבי האם שתהתה אם לא טעתה הבת כשוויתרה על האוניברסיטה. בראשית דרכה שאפה לעבוד ברפת ובמחלבה, אחר כך – בלול. לפני כן שובצה לענפים שונים, ביניהם המכבסה, המאפיה, המטבח וחדר האוכל, שהתורנות בו סיפקה חומר למכתב מצחיק מאוד. חנה סנש לובשת סינר, חובשת מטפחת ו"רותמת את עצמי לעגלת ההגשה" כדי לפנות את הכלים, שוטפת את הרצפה "אגב אנחות" ובתוך שלושה ימים כבר מיומנת ומכירה את "כל הריגושים הצפונים במלאכת שטיפת הרצפה", הכוללים "אנשים שרוצים לעבור על רצפת האבן בדיוק אחרי ששטפתי", סמרטוט סרבן וגם תחושת סיפוק קצרצרה לנוכח חדר אוכל מצוחצח. מסקנתה: "למרות כל הטוב שבדבר, לא אבחר בשטיפת רצפה בתור המקצוע הראשי שלי".

תיאור פינוי הכלים אחרי ארוחת הצהריים יכול לשמש בסיס לסאטיריקנים אמיצים. "שוב אני מנגבת את השולחנות ומתחילה בסדרת מעשי רצח: משפריצה 'פְליט' בכל חדר האוכל. כשאני רואה שכל הזבובים הלאים שוכבים מתחת לחלונות (הם לא הולכים לקורסים של הנ"מ ולא יודעים כיצד לנהוג במקרה של התקפה אווירית), אני מניחה את כלי הרצח, ומתעלמת מהעובדה שבתוך חצי שעה כל הזבובים יתחילו לטייל על החלונות בשיא המרץ, ויביטו כבי בלעג בעודי שוטפת את פעם נוספת את הרצפה" (עמ' 132).


יעל שרוני כחנה סנש, מתוך היהודים באים פרק 2 

המטרה היתה חיי קיבוץ, גם ובעיקר אחרי שהיה ברור ששנתיים בבית הספר של חנה מייזל, שהוא בעצם "מעין חווה של עלמות קשישות" (עמ' 312), מספיקות בהחלט. אם תישאר עוד זמן מה בנהלל, הזהירה, לא תהיה לה סבלנות להיות עם אנשים. זה לא העיב על החלטתה לבוא לארץ, ללמוד מקצוע בתחום החקלאות ולעסוק בו במסגרת התיישבות שיתופית. "אני חושבת שאני במסע החשוב בחיי", כתבה לאמה ואחיה בספטמבר 1939, "אני משוכנעת שצדקתי בהחלטתי". גם במכתבים מאוחרים חזרה על כך, ללא מחשבות שניות.

האם לבדה הבינה את בתה: "אני יודעת שאת תמיד מבינה אותי", כתבה לה ממילאנו ביוני 1937, כשנסעה לבקר בנות דוד באיטליה; מלים דומות כתבה לה מבַּארי שבאיטליה במרץ 1944, בדרך למשימה הגורלית. שתינו, כתבה מנהלל בפברואר 1940, חושבות על אותם הדברים. אמנם הן רחוקות מבחינה גיאוגרפית, אך "מחשבותינו מצטלבות, איפשהו בחצי הדרך, אולי מעל הים. אני מרגישה עד כמה החוט הבלתי נראה שמקשר בינינו חזק וגמיש, ואני יודעת שמיותר לגמרי לכתוב על כך, הרי את יודעת הכול". אולי מכיוון שכך, יכלה הבת להקדיש את כל מרצה לתיאורים של המראות, הקולות, הריחות והטעמים שסביבה ולהשתחרר מהמחויבות לתיווכם – הרי האם תבין בעצמה. במובן זה, המכתב האחרון, ובתוך כך כותרת הספר, מעניקים לו פרשנות שביסודה חיים, לא מוות.

אשר על כן, האוסף הנפלא "את לבדך תביני" אינו סודק או מנפץ איזה שהוא מיתוס וגם לא מאיר את דמותה של חנה סנש באור חדש. זוהי חשיפה, גם אם מאוחרת, של כתביה המקוריים של צעירה ברוכת כשרון ורבת קסם, שאפשר רק לדמיין את מידת תרומתה לתרבות העברית לו שבה מהשליחות ההיא. ומי שבכל זאת רוצים סמליות, ימצאו אותה במועד הפרסום של הספר, בדיוק כשמלא הזמן הנדרש על פי החוק לזכויות יוצרים, המסמן גם בכך כי מעתה מכלול כתביה, גם האישיים מאוד, הם כבר נחלת הכלל.