10 בדצמבר 2014

למה בעצם כל אחת יכולה לשחק כדורסל

ולמה בחינוך טוב לפעול הפוך ממדיניות הממשלה*


לאביה

במסגרת לימודי חינוך גופני ותנועה נדרשים הסטודנטיות והסטודנטים להשתתף גם בשיעורים שמתקיימים על מגרש הכדורעף ובבור הקפיצה וגם בקורסים עיוניים. אחד מהם הוא קורס ביסודות הקריאה הביקורתית ובכתיבת החיבור האקדמי. לא, אין זה המגרש שלהם. אך בכך אינם מתייחדים מהרוב המוחץ של בוגרי מערכת החינוך בישראל, שבשנותיהם האחרונות בבית הספר עסוקים בשינון ובפליטה של חומר לקראת בחינות הבגרות. קריאה ביקורתית היא מיומנות נרכשת. התהליך ארוך, לא פעם מייגע. ודאי כאשר מדובר על פיצוח הנוסחה ליצירת חיבור אקדמי מצטיין, ואפילו מניח את הדעת. רוב הסטודנטים והסטודנטיות מגלים רצון טוב ומוטיבציה. אך סטודנטית אחת, שחקנית כדורסל, עמדה בסירובה. קשה לי מדי, אמרה. אני לא יכולה. לא מבינה את הכללים, לא תופשת את הרעיון, לא מספיקה. האמירה הכמעט נואשת הזו נאמרה בעיצומו של השיעור. הסטודנטים והסטודנטיות היו שקועים במאמר שקראנו בצוותא. מה בדיוק את לא יכולה, שאלתי. אני לא יכולה לכתוב חיבור, היא אמרה. גם אני לא יכולה, אמרתי לה. מה בדיוק את לא יכולה, היא שאלה.

 כדורסלנית ה-WNBA הישראלית-אמריקנית סו בירד

לא יכולה לשחק כדורסל, אמרתי לה. זה קשה לי מדי. לא מבינה את הכללים, לא תופסת את הכדור, לא מספיקה. בטח שאת יכולה, היא קבעה. אני אלמד אותך. וכך נולדה עיסקה. הסטודנטית תעלה על המגרש שלי, ותעשה כל שביכולתה לכתוב חיבור כהלכה. בחופשת הסמסטר אעלה אני על המגרש שלה.

הפגנת כוח בכיתה מצד המורה כבר מזמן אינה מתבטאת בכוח הזרוע באופן ממשי. ימיו של המלמד והמועלם פסו. יחד עם זאת, גם היום נגועה מציאות החיים של תלמידים ותלמידות בבתי הספר בישראל בגילויי כוחנות, שגם אם אין בה אלימות ממשית, לא פעם שזורים בה איומים והפחדה. אם לא תעבור את הבחינה, לא תסיים בהצלחה. אם לא תשבי בשקט, נוציא אותך מהכיתה. לפני שנים נתנה לי מורה ותיקה עצה: אל תחייכי עד סוף השנה. בשום אופן אל תהיי נחמדה. אל תמצמצי ראשונה. יד חזקה וזרוע נטויה. בשום אופן אל תגלי חולשה. 

הפגנת כוח מעין זו היא תחנה אחת לפני המדרון התלול ההופך את הכוח לכוחנות, ובכך הופך את הקונוטציה החיובית למושג "כוח" במובן של גילוי איתנות, חוסן ועוצמה, ל"כוחנות" הטעונה משמעות שלילית. בערך כמו לאומיות ולאומנות.

לנוכח מדיניות הביטחון של ישראל והחלוקה של עוגת התקציב שלה, ולנוכח מדיניות חינוכית שעיקרה הערכה באמצעות מדידה, הפגנת כוח ושליטה בכיתה באמצעות הפעלת כוח גשמי היא תגובה כמעט אינסטינקטיבית. אל מול כוח, נפעיל יותר כוח. כי מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח. כל דאלים גבר. 

מותר להניח שזו חלק ממציאות החיים שכופה עלינו הממשלה בישראל, ודאי בשנים האחרונות. זאת לנוכח מדיניות החוץ והביטחון שלה, קו הפעולה הכוחני כלפי חלשים, עניים וזרים, וגם בינינו לבין עצמנו – בנוהגנו בכביש ובעמידתנו בתור בסופרמרקט. אמנם בגן לומדים הילדים והילדות שסבלנות וסובלנות לא קונים בשום חנות, אלא מפתחים אותה לבד, לאט לאט ובהתמדה. אך ככל שחולפות השנים, דומה שכשרוננו זה הולך לאיבוד.

השיעור שלימדה אותי הסטודנטית מלמד גם הוא שבחינוך טוב לפעול בדיוק הפוך ממדיניות הממשלה. במקום להשיב לכוח בהפגנת כוח, להשיב במה שלמראית עין הוא הפגנת חולשה. בכך שנחשוף את התלמידים והתלמידות שלנו לחולשותינו שלנו, מתרבים הסיכויים שנטען אותם בעוצמה. גם המורה לא יודעת. גם המורה חושבת שהיא לא יכולה. גם המורה מסכימה לנסות. גם המורה יכולה לטעות.

בכך שנבקש מהתלמידים ומהתלמידות שלנו עזרה, מתרבים הסיכויים שנטען אותם בביטחון עצמי. הנה הם יכולים ללמד משהו את המורה. במסגרת מהפכת המידע, סמכות המורה כמקור הידע העיקרי ממילא נשחקה. כך הפגנת חולשה מצד מי שהם מקור הכוח והסמכות בכיתה תנותב להעצמה הדדית – והרי בסופו של דבר גם זו מטרה. 

ועוד משהו: סו בירד, ובשמה המלא סוזן בריגיט, היא כדורסלנית ב-WNBA, ויש לה ערך נכבד בויקיפדיה באנגלית. הערך מופיע גם בשפות אחרות, אך עדיין אין ערך עליה ערך בויקיפדיה העברית. אם בא לך לכתוב ולא בטוח/ה איך להתחיל, נשמח לעזור.

פורסם  בכתב העת מחשבה רב-תחומית בחינוך ההומניסטי (גיליון 9)